״פרנצ׳״: כשהמניקור מסתבך (אבל בקטע טוב)

גברים לעולם לא יבינו את מקומה של המניקוריסטית בחייהן של נשים. יותר מאישה מוכשרת ועצמאית שיודעת לשרטט, לקצץ, לצייר ולהנדס את הציפורן האנושית הקטנה ביותר כאוות נפשה, המניקוריסטית היא פסיכולוגית בלתי מוסמכת מטעם הפקולטה של החיים. כמו הספרית או השכנה בקומה הראשונה של הבניין; במשך שנים נבנית בין שתי נשים זרות מערכת יחסים קטנה, לא מורכבת מדי, אבל כזו שמתבססת על אמון, לירלורים, רכילויות ולשון הרע; בקטע טוב כמובן.

אבל מה קורה כשמעל מערכת היחסים הזו מעיב סוד אפל? את הנושא הזניח לכאורה הזה לוקח הבמאי הצעיר דילן יוסף שטרית, ומגיש אותו במידת עשייה מתוחכמת בסרט הקצר ״פרנצ׳״, עם ציפורניים משוייפות ומרוחות בלק ג׳ל מנצנץ. לא שלו, אלא של שתי השחקניות הראשיות שלו: הדס ירון (״למלא את החלל״) ורונה־לי שמעון (״פאודה״).

אנשים מעודכנים שהם לא מיליניאלז כעוסים כמו כותב שורות אלו, יזהו את שטרית מערוץ היוטיוב המנוח שלו שבו כיכב כשהיה בן 13 בלבד. כנראה שהמספר הגדול של הסאבס (ככה אומרים בשפה של הצעירים?) לא הרשים אותו יותר מדי, ולמרות שיוטיוברים מכניסים סכומים דמיוניים בכל חודש, הוא ביצע פנייה חדה ופצח בקריירה מסובכת יותר לתפעול – יוצר קולנוע בישראל. סחתיין.

בחזרה לימינו. חוץ מהסרט הנ״ל, שהוקרן בבכורה בפסטיבל פאלם ספרינגס הבינלאומי לסרטים קצרים, מאחורי היוצר הצעיר שני סרטים קצרים נוספים: ״שמש זורחת למטה״ ו״מולדת״. בדומה להם, ״פרנצ׳״ כיכב בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים, קצר מחמאות ואף זכה בפרס ציון לשבח. עכשיו הוא יוצא לסיבוב דאווין בהקרנות לקהל הרחב.

זה סרט קצר, שמרגיש כמו סצנה ארוכה שמצולמת נהדר, מלאה בתפניות ופיתולים, ובאופן לא צפוי – מנקודת מבט של גבר מזוקן – מאוד מצחיקה. זה לא קורה כך סתם מעצמו

עלילת ״פרנצ׳״, שצולם תחת אזעקות ומטחי טילים בתחילת השנה, פשוטה למדי. במרכזה שרי המניקוריסטית (שמעון) והלקוחה הקבועה שלה, אלונה (ירון), שלה שרי משמשת כאשת סוד (או פרטנרית לריכולים). הסרט נפתח בטיפול לק ג׳ל מסורתי שבמהלכו שרי חושדת שבזמן שהיא התענגה על קאצ׳ו א פפה בחו״ל, אלונה דפקה לה פארטייה: הלכה לשלי גורג׳ס, המתחרה מעבר לכביש, ועשתה ליטל פינק בייבי שאוור בציפורניים. אלונה כמובן מכחישה את העניין, ומכאן מתחיל קאט־פייט עם ציפורניים שלופות (דימוי צפוי אך מתבקש), עמוס בדרמה, דמעות וצחוק.

הפיצ׳ר של שטרית יצריך מכם בסך הכל 18 דקות של תשומת לב, ואלו דקות מתגמלות ביותר. באחריות. זה סרט קצר, שמרגיש כמו סצנה ארוכה שמצולמת נהדר, מלאה בתפניות ופיתולים, ובאופן לא צפוי – מנקודת מבט של גבר מזוקן – מאוד מצחיקה. זה לא קורה כך סתם מעצמו. יש כאן כמה גורמים שאחראיים לכך שהדבר הזה יתקתק.

רוב המחמאות הולכות באופן גורף לכיוונן של שתי השחקניות. הדס ירון ורונה־לי שמעון (שמשחקות כאן בהתנדבות מלאה) נכנסות באופן טבעי לתפקידים ששטרית הפקיד בידן, יחד עם התסריט המדויק שכתב בעצמו. מעולם לא הכנסתי את קצה כף רגלי לקליניקה של מניקוריסטית, אבל אני מאמין לרונה־לי, וגם מפחד ממנה.

בפינה השנייה, הדס ירון ניצבת כקונטרה, שמרגישה יציבה בהתחלה, עד לנקודת השיא שבה היא משתלטת בעורמה על הפריים. הקונפליקט בין השתיים עמוק יותר ממה שנדמה בתחילת הסרט, ומערכת היחסים שלהן היא כמו סיר לחץ מבעבע שמאיים להתפוצץ בכל רגע.

הצילום של בלו דוברצקי נהדר, ולצד הפסקול, הוא מפיק קלוז־אפים מטרידים ואווירה קלסטרופובית, רוויית מתח ומטרידה פי שניים. לקראת סופו, פרנצ׳ נוטה להיות מעט מופרך, כך שהוא מרגיש כמו פרודיה על החיים עצמם. וזה בדיוק מה שהופך אותו למהנה ולרכבת הרים פתלתלה ומותחת שנמשכת 18 דקות.

בשבוע שעבר הוכרז סרטו של שטרית כמועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר, וזו לא תהיה הפתעה גמורה אם הבמאי הצעיר וחבריו לסט יקטפו את הפרס. ואם זה לא יקרה – נשבע שאני הולך לעשות לק ג׳ל בגוון ליטל פינק בייבי שאוור. אבל לא אצל שלי גורג׳ס.

---

פרנצ׳
בימוי: דילן יוסף שטרית
18 דקות; ישראל, 2024
4 כוכבים

ההקרנות הקרובות: בית רדיקל (התחיה 27 תל אביב), 27.8 בבשעה 20:30; קולנוע יפו, 28.8 בשעה 19:00 / 1.9 בשעה 20:30