ניב תשבי // משתזפים

הפרטים הטכניים

ניב תשבי, ״משתזפים״, מוזיאון תל אביב (אוצרת: טל לניר), מוצגת עד 2.11.24.

מי אני

ניב תשבי, יליד 1986, אמן ומאייר, חי ועובד בתל־אביב. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2012). העבודות שלי מתמקדות בפיסול ובמיצבים תלויי־מקום, לצד מדיומים נוספים כמו ציור והדפס. העבודות שלי לרוב עוסקות בחרות ובשחרור (אישי ומנטלי, אך גם חברתי ופוליטי), שאותם אני מעמיד מול מנגנונים של ארגון, סדר, דיכוי, כפייה ושליטה.

העבודה

המיצב ״משתזפים״ מוצג בגן נתה – רחבה חיצונית התחומה בין שני הבניינים של מוזיאון תל אביב לאמנות – והוא יצירת האמנות תלוית־המקום הראשונה שנעשתה במיוחד עבור הגן. בשטח הרחבה מוצבות מיטות שיזוף, כיסאות, שולחנות ושמשיות המוכרות לנו מחוף הים.

במצע הבד של המיטות והכיסאות מתמזגות דמויות אנושיות בתנוחות מנוחה ובשלבי שיזוף שונים. השיבוש ההומוריסטי של האוביקטים מציע מבט חדש ומעורר דיון על הכמיהה הכמעט־עיוורת שלנו לחופש ולאשלייתו.

הדמויות שוכבות מנותקות מכל טרדה, ונדמה שאינן חושבות על דבר מלבד העכשיו. הן מפקירות את גופן לשמש הישראלית הקופחת, נמסות אל תוך הבד, מתאחדות עם האובייקט והופכות למוצר משוכפל להמונים המקדש את הרצונות הפשוטים המשותפים לכולנו: נוחיות, שפע ושלווה. 

אך עם החופש, השלווה והניתוק שמוצגים דרך הסמליות של רהיטי החוף, מתגנבת אל התודעה נימה דקה של אימה, חרדה ואפילו גיחוך מלחיץ לנוכח פני האנוש הגנריים. הדמויות פעורות העיניים אינן מחייכות. הן מסונדלות למסגרות הברזל ומייצרות הכלאה, מעין מוטציה, בין האוביקט המסמל מנוחה, נוחות וחופש לבין הגוף האנושי.

אך עם החופש, השלווה והניתוק, מתגנבת אל התודעה נימה דקה של אימה, חרדה ואפילו גיחוך מלחיץ. הדמויות פעורות העיניים אינן מחייכות. הן מסונדלות למסגרות הברזל ומייצרות הכלאה, מעין מוטציה

הכבילה למסגרת ללא יכולת תנועה מייצרת ממד פטישיסטי והמיטות מייצרות דימוי של מיטות עינויים. דרך אלה רציתי לבטא מחשבות על חופש במובן רחב יותר שלו. האם ישנה בכלל אפשרות להיות אדם חופשי או שמא זהו מקסם שווא? בטח ובטח לאור העובדה שהשנה האחרונה הזכירה לנו, באופן טרגי, עד כמה חירות היא דבר חמקמק מאוד.

זו לא הפעם הראשונה שאני עוסק בדימוי המשתזפים. עבודה קודמת שלי, המוצגת במרפסות הגג של מוזיאון העיר תל־אביב–יפו בתערוכה ״מלאכה ובטלה״ (אוצרות: גלית גאון והדסה כהן), מתארת פעולה פיסולית: סדרה של עשר וריאציות על מיטות שיזוף, כל אחת בתנוחת גוף שונה. 

העבודה החדשה במוזיאון תל אביב מרחיבה את מיטות המשתזפים לכדי סביבה כוללת בעלת מערך ריהוט חוץ המייצרת דימוי של חוף ים מלאכותי. הפלטה הצבעונית גם הורחבה למנעד שבין ורוד, דרך אדום ועד שחור, כדימוי לדרגות של שיזוף ושריפה של השמש את הבשר.

תעבירו את זה הלאה

לנוכח הארעיות והניידות שמאפיינת את ריהוט החוף, כל מרכיבי המיצב ברי קיפול ויהיה קל מאוד להעביר את זה הלאה. הייתי שמח להציב אותם מחדש במרחב ציבורי כלשהו, למשל פארק או חוף. או באחד מרצף המלונות האהוב עליי: קלאב הוטל אילת, קלאב אין אילת, קלאב הוטל טבריה, קלאב הוטל לוטראקי יוון וארמון השושנים רודוס יוון. מלונאות ונופש בארץ ובעולם. 

פלוס אחד

בשנה שעברה הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה – ״הקרנבל״ (אוצר: יובל סער) – מיצב שהורכב מפסלים רבים בגודל אנושי הצועדים יחדיו בכיוון אחד, בוקעים מן הקיר וחוצים את החלל בדורסניות. המיצב הנכיח רגע קפוא מתוך תהלוכה, ספק חגיגה, ספק הפגנה או מצעד צבאי; מערך סדור של פסלי דמויות מובלות ומובילות, הולכות, שותקות וצועקות.

מערך הפסלים נתן דרור למאוויים כמוסים; למשיכה לאסתטיקה של אלימות, טרור ואסונות; להתמכרות לחרדה, לפאניקה ולצריכת תקשורת המונים, המלהיטה את היצרים והופכת אימה לבידור.

בעוד שקרנבל, מטרתו להביא לשחרור חברתי ופוליטי, הקרנבל שיצרתי מציג שחרור המתבטא כפולחן של אלימות. הוא מאיר זרקור על הסגידה שלנו כחברה לטקסיות המצעדים הצבאיים, לצריכה האינסופית שלנו את האלימות, הכוחניות והכאוס. חגיגה תיאטרלית וגרוטסקית של שכרון כח (נשמע מוכר?).