בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות

יובל: בוקר טוב רביד, מה שלומך בתקופה המטורללת הזאת? ומזל טוב בתוך כל זה על תערוכה וספר חדשים

רביד: תודה רבה! שלומי טוב, בנסיבות. הספר והתערוכה משאירים אותי עסוקה כל הזמן 😄

יובל: מזל שיש לנו את היצירה, מה היינו עושים בלעדיה. ובואי נדבר על ״בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות״, ספר חדש בהוצאת אסיה ותערוכה בבית בנימיני. אולי נתחיל בתקציר של כמה מילים – מהו אותו בית היוצר?

רביד: בית היוצר היה מפעל קרמיקה שפעל בפתח תקווה בשנים 1984-1963. סבא, אורי רובנר, היה אחד משלושת המייסדים שלו. זה היה אחד מהמפעלים המצליחים בארץ באותה תקופה

יובל: ומה את זוכרת ממנו בתור ילדה? בת כמה את בכלל?

רביד: המפעל נסגר כשהייתי בת ארבע, אבל אבא גדל שם ועבד שם כגבר צעיר, ויש לו זכרון מצויין. את כל מה שגיליתי לאורך המחקר אימתתי מולו 😄

יובל: מה משך אותך בלעשות על המפעל מחקר? ולכתוב עליו ספר?

רביד: אני היסטוריונית ותיאורטיקנית של עיצוב, כך שרציתי לחקור ולכתוב על עיצוב הכלים שאיתם גדלתי כל החיים. והיה גם את הסבא הזה, דמות מסתורית שרציתי לפצח

יובל: אז מאיפה מתחילים? ספרי קצת (הרבה) על התהליך

רביד: התחלתי בראיון ארוך עם אבא שסיפר לי על המפעל מימי ההקמה שלו ועד למכירה. הוא נתן לי רשימת שמות של עובדים ותפקידים וראיינתי אותם בזה אחד זה. אפיק שני ומקביל היה איסוף תמונות של כל הכלים שיוצרו במפעל.

בערך חודשיים לפני שהתחלתי במחקר נפתחה בפייסבוק קבוצת האספנים ״בית היוצר – אספנות קרמיקה״. היו חברים בה רק 800 אנשים, והם העלו כמה מאות תמונות של כלים. הורדתי את כולן אלי והתחלתי לנסות למצוא היגיון בכל העושר הצורני וצבעוני ולסנכרן אותו עם המידע שקיבלתי מהעובדים

יובל: ומה גילית?

רביד: גיליתי שבבית היוצר הופיעו חמש שפות עיצוביות שונות, כל אחת מהן ביטאה הלך רוח מסויים ושיקפה את השינויים בפוליטיקה ובכלכלה שהתרחשו במדינה.

השפה הראשונה שהתגבשה בבית היוצר הייתה השפה הפיסולית. הכלים נראו כפיסול ארכאי־מופשט. הם העבירו מסר מאחד, אופטימי ופלורליסטי. משהו כמו ״השייכות שלנו למקום היא דרך הטבע והחומר״. 

השפה הראשונה שהתגבשה בבית היוצר הייתה השפה הפיסולית. הכלים נראו כפיסול ארכאי־מופשט. הם העבירו מסר מאחד, אופטימי ופלורליסטי. משהו כמו ״השייכות שלנו למקום היא דרך הטבע והחומר

את השפה השנייה, והגדולה ביותר בהיקפה, אני מכנה ״הארץ־ישראלית״. היא כוללת צורות בהשראה של כלי חרס עתיקים בצבעי הטבע המקומי. המסר של השפה הזו היה ״אנחנו המשך ישיר ומודרני של רצף היסטורי שראשיתו בארץ ישראל הקדומה״.

השפה המודרניסטית הייתה אחרת לגמרי. היא הייתה אוניברסלית, צבעונית ונועזת, עם מראה הרבה יותר תעשייתי. העיצובים הפנו את הגב לעתיק וכאילו אמרו ״אנחנו חלק מהקהילה האירופית העכשווית״.

השפה הגרפית פנתה בעיקר לקהל היהודי־חילוני דרך קומפוזיציות רישומיות בקווים מסוגננים ובצביעה כמו־עתיקה. המסר שהכלים נשאו היה: ״אנחנו גילומה המעודכן של המסורת היהודית״. השפה האחרונה, גם כרונולוגית, הייתה השפה המזרחית, עם מורפולוגיה בהשראת אמנות האסלאם. המסר היה – ״אנחנו חלק מהמרחב הערבי״.

מה שהופתעתי לגלות זה שמבחינת המפעל ייצרו את כולן יחד. בית היוצר ייצר עבור ישראלים, והיה יותר מהיגיון ישראלי אחד, אז מדוע לא להציע לכל אדם את מה שמתאים לו? אפשר היה להיקסם מהעבר וגם להשתחרר ממנו. שכל אחד יקנה מה שמתאים לו

יובל: זו נשמעת תובנה שקצת הקדימה את זמנה, לא?

רביד: אני חושבת שכן. בית היוצר, עד כמה שהצלחתי לברר, היה די ייחודי בגישה הזו בזמנו. צריך עוד לעשות מחקר על 20 וכמה המפעלים האחרים שפעלו באותה תקופה

יובל: ואיך כל זה בא לידי ביטוי בספר? איך הוא בנוי וערוך?

רביד: זה שני סוגי ספרים ששולבו לאחד. זה ספר על היסטוריה של מפעל בישראל, וזה גם ספר מקצועי על עיצוב. למעצבות, נעמה טוביאס וגיא לוי, היה אתגר גדול בלהציג את שני סוגי התכנים.

הן עשו עבודה מצוינת – יש שלושה פרקי היסטוריה, ובתוכם משולבים חמישה פרקי עיצוב. הספר מראה, גם חזותית, איך כדי להבין עיצוב צריך להבין את האנשים שעשו אותו בקונטקסט פוליטי־כלכלי־תרבותי

בית היוצר ייצר עבור ישראלים, והיה יותר מהיגיון ישראלי אחד, אז מדוע לא להציע לכל אדם את מה שמתאים לו? אפשר היה להיקסם מהעבר וגם להשתחרר ממנו. שכל אחד יקנה מה שמתאים לו

יובל: ומבחינה משפחתית? את מרגישה שפיצחת את הדמות המסתורית של סבא?

רביד: כן. הסבא הזה היה גבר מאד יפה וכריזמטי, שאנשים אהבו כמו אח, חבר הכי טוב או אבא. גיליתי הרבה סודות משפחתיים. מבחינת העיצוב, הבנתי שהוא היה לא רק המנהל של המפעל אלא גם הארט דיירקטור, ושהוא חתר כל הזמן ליצור שונות גבוהה בין הכלים.

הוא עודד את המעטרות לפתח עוד ועוד קישוטים, והוא בעצמו רקח המון גלזורות. הוא לא חתר ליצור סדרות או לחפש איזו גלזורה ועיטור הכי מתאימים לכל כלי. הוא ניסה הכל על הכל. לכן יש לבית היוצר אינסוף כלים חד־פעמיים באמת, עם איזה זיגוג מוזר או עיטור יוצא דופן.

יובל: מי היו המעצבים? אם אני זוכר נכון לאליעזר ואריאלה ויסהוף היה שם חלק. ויסהוף שלט לא רק בעיצוב גרפי מפואר אלא גם בקרמיקה

רביד: המעצב הראשי, שהיה אחד משלושת השותפים (יחד עם סבא שלי ובן דודו משה איל), היה צבי בן־אמיתי. צבי עיצב מעל ל־85% מהכלים, מדובר ב־800 כלים(!). צבי היה אדם צנוע, מופנם ומסוגר, וגאון עיצובי. 

אליעזר ואריאלה ויסהוף הצטרפו ב־1971 ועיצבו כ־200 כלים למפעל. את רובם הם עיצבו יחד – אליעזר יצר את הרישום ואריאלה תרגמה אותו לתלת־ממד. הם אלו שהתחילו בבית היוצר את השפה הגרפית, שהייתה אופיינית לעבודות שלהם בכל המדיומים.

והיו מעצבים נוספים שעיצבו כלים בודדים, כמו רות צרפתי ויעקב שריר

יובל: למה נסגר המפעל? או במילים אחרות, מה קרה לתעשיית הקרמיקה הישראלית ואיך את רואה את השדה הקרמי המקומי היום, שנדמה שיש לו פריחה, לפחות מבחינת אהדת הקהל

רביד: אחרי שהליכוד ניצח בבחירות של 77׳, שר האוצר דאז, שמחה ארליך, יזם את מה שכונה ״המהפך הכלכלי״ – הסרת המעורבות הממשלתית בכלכלה והפיכתה ל״שוק חופשי״. כחלק מהשינויים שנערכו הופחתו מיסי הייבוא, כך שההגנה על התוצרת הישראלית – שהייתה נהוגה מקום המדינה – פשוט בוטלה, וזה קרה כמעט בבת אחת.

באותה תקופה המפעל עוד היה בשיא הפריחה שלו, אבל בתוך כשנתיים התחרות עם הייבוא הייתה קשה מדי. בנוסף, המהפך הביא לאינפלציה חריפה בתחילת שנות ה־80. שני הגורמים האלו יחד חיסלו לא רק את בית היוצר, אלא את כל תעשיית הקרמיקה הישראלית. עצוב מאד.

כיום יש קרמיקאיםות מדהימיםות בישראל, בשנים אחרונות נפתחו המון סטודיות ויש גם קהל לתוצרים. כדי להרים מחדש את תעשיית הקרמיקה צריך את תמיכת המדינה. ויש גם סיבה טובה לעשות את זה. העיצוב של אז הציג חזון מאחד, משותף, אופטימי. כולם רכשו את הכלים המקומיים, הציבו אותם בבית והרגישו גאווה ושותפות גורל.

הקרמיקה הייתה ממש חלק בלתי נפרד מההגדרה של התרבות הישראלית. הלוואי ומעצבים בקרמיקה ובכלל יצרו לנו חזון אופטימי ומאחד דרך עיצוב, במיוחד עכשיו, כשהמדינה כל כך שסועה ובמלחמה נוראה.

יובל: יפה. ועכשיו לחלק האחרון – התערוכה. ושביל זה צריך כלים, לא רק תמונות. מה מוצג בתערוכה, מאיפה הכלים, מה ההגיון סביבה?

רביד: התערוכה, שתפתח בבית בנימיני ב־19.9, חוגגת את הספר – היא מציגה סיפורים וכלים שמופיעים בספר ונותנת לאנשים הזדמנות לראות את הכלים ולהכיר את הסיפורים שמאחוריהם; כמו הצצה לספר בתלת־ממד.

את הכלים תרמו כמה מהאספנים הגדולים של בית היוצר. מדובר באנשים מדהימים, שהיה מרתק להכיר. לאחרונה פתחתי חשבון אינסטגרם ואני מעלה לשם את הסיפורים שלהם, כדאי לראות 😄

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת לפני שנפרדים?

רביד: כן, הולך להיות אירוע השקה של הספר בבית בנימיני ב־27.9, עם הרצאה שלי על בית היוצר. שחר אטואן ידבר על משכית, דורי אוריין על סוסיתא והמעצבות על עיצוב הספר. יהיה מרתק וכולם מוזמנים (צריך להירשם מראש).

ואני חייבת לומר תודה גדולה למרב שאול, המו״לית הלבבית של הוצאת אסיה; לשלומית הרלינג, עורכת הלשון הנהדרת והחרוצה; לעירית ציפר ושלומית באומן, שעשו עריכה מדעית של תחום הארכיאולוגיה והקרמיקה (בהתאמה); וכמובן לנעמה טוביאס וגיא ולוי, המעצבות הנועזות שעבדו במסירות ובקצב מסחרר.

היו עוד המון אנשים שעזרו לי לאורך הדרך. זה היה פרוייקט שכולו נעשה באהבה ובשמחה, כמו בבית היוצר