מגלים אוצרות // הדס גלזר

הפעם הראשונה

כבר בשנה השנייה של לימודי הצילום במכללת הדסה, הבנתי שהמסלול שלי הוא לא בצילום אלא באוצרות. נמשכתי לעולם האוצרות בזמן הלימודים, למרות שלא ידעתי בדיוק איך להיכנס אליו. התחלתי לאצור תערוכות קטנות של חברים ללימודים ושל עצמי. בהמשך נרשמתי לתואר שני באוצרות בבצלאל, ושם הבנתי באופן סופי שזה הכיוון שלי. די מהר זנחתי את המצלמה ועברתי לצד האוצרותי.

התערוכה המשמעותית הראשונה שאצרתי, ״יותר מעניין להסתכל אחורה״, נפתחה בבית הנסן בערב יום הזיכרון 2015. התערוכה עסקה בנרטיבים ישראליים סביב חוויות קרב ומלחמה, וניסיתי להביא זוויות חדשות על הדרך שבה החברה הישראלית מספרת את סיפורי הגבורה שלה. למרבה הצער, הנושא הזה נותר רלוונטי גם היום.

מעבר לכך, התערוכה היתה פרויקט הגמר שלי בלימודי האוצרות בבצלאל, וחלק מ״פרויקט רסיסים״ – עמותה שהקמתי יחד עם בן זוגי דאז וכמה חברים ירושלמים, מתוך תחושת מחסור במרחב חברתי לשיח על פוסט־טראומה.

הצלחתי לגייס תקציבים ולהזמין אמנים מגוונים להשתתף, ביניהם גדעון לוין, הילי גרינפלד, יואב פרידלנדר, אסף שני, יורם קופרמינץ ושיראל ספרא. הצגתי גם חומרים של חיילים שעובדו ליצירות אמנות, וכך נוצר דיאלוג מרתק בין יצירות אינטואיטיביות וראשוניות לבין עבודות אמנות עם ממד יותר ביקורתי ומפוכח.

מבחינה רגשית, התערוכה נגעה בכאבים עמוקים בחברה הישראלית, וגם בי אישית, כשמישהי שחוותה את הפוסט־טראומה מקרוב בבית. לצערי, היום יותר ויותר אנשים נפגעים מטראומת מלחמה. זו המציאות הכואבת שלנו

מבחינתי, זו הייתה תערוכה שהיוותה צומת אמנותית וחברתית משמעותית. מבחינה אוצרותית, למדתי המון באותה תערוכה, החל מגיוס כספים ועד לגובה הנכון לתלות בו לייבלים.

מבחינה רגשית, היא נגעה בכאבים עמוקים בחברה הישראלית, וגם בי אישית, כשמישהי שחוותה את הפוסט־טראומה מקרוב בבית. לצערי, היום יותר ויותר אנשים נפגעים מטראומת מלחמה. זו המציאות הכואבת שלנו. עם זאת, אני מבחינה שחל שינוי, והשיח סביב פוסט־טראומה הופך ליותר מקובל ונוכח בחברה.

התחנה האחרונה

בשלוש השנים האחרונות אני אוצרת בליטבק קונטמפוררי, בנוסף לפעילותי כאוצרת עצמאית. אחת התערוכות המשמעותיות שאצרתי לאחרונה בגלריה היא ״קליניקה״ – תערוכה זוגית של האמניות עדי ט. הופמן ושרה בנינגה. התערוכה בוחנת את נקודות החיבור והפיצול בין העבודות שלהן, ומתמקדת בתהליכים נפשיים וגופניים. העבודות של שתיהן עוסקות בגוף ובנשיות, ומשלבות וריאציות רישומיות ואינטראקציות גופניות. הדיאלוג האמנותי יוצר מרחב קליני – מקום של אבחון וטיפול, שבו הגוף והנפש מתפרקים, נבחנים, ונבנים מחדש.

במהלך העבודה עם עדי ושרה, זיהיתי את הפוטנציאל לדיאלוג אמנותי ביניהן. שתיהן עוסקות ברישום נוכח ודומיננטי, המלווה בנוכחות של שחור חזק, ויוצר חוויית צפייה שמזמינה את הצופה לפירוק והרכבה מחדש של מרחב הראייה. העבודות מעלות שאלות על תפיסה חושית ואינטראקציות שאינן נראות לעין, ובכך מאתגרות את הגבולות שבין מה שאנו רואים למה שאנו חווים ברובד עמוק יותר.

הרעיון של מרחב קליני כאמצעי לאבחון וריפוי משקף גם את המסע האישי שלי: במקביל לעבודתי על התערוכה, אני עצמי עוברת טיפול פסיכולוגי ממושך. תוך כדי התהליך, מצאתי את עצמי מהרהרת בתפקיד של ״ספת הפסיכולוג״ בחיי ובחיי אחרים, ובתמורות שעברתי בזכות הטיפול.

בנוסף, אצרתי את ״שורשים במעמקים״ – תערוכה של הקדרית פליסטי ברנשטיין יעקבי, שמוצגת כעת בבית בנימיני. פליסיטי, קרמיקאית עם ניסיון של למעלה מ־50 שנה, פיתחה שפה ייחודית שמאתגרת את הגבולות המסורתיים של הקדרות. בתערוכה זו היא מעמיקה את החקירה בצורות הטבע ובדינמיקה שבין יציבות לתנועה, תוך יצירת דיאלוג בין אלמנטים של אדמה ומים.

מכל מלמדיי השכלתי

במהלך לימודי האוצרות, השתתפתי בהמון סיורים ומפגשים עם אוצרים. אחד הזכורים לי במיוחד היה עם יגאל צלמונה, שהיה ראש החוג וכיהן לפני כן כאוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. במפגש, שהתמקד באוסף האמנות הישראלית במוזיאון, הוא הסביר לעומק את ההגיון האוצרותי שמאחורי תערוכת הקבע במוזיאון ישראל.

מתוך המפגש הזה למדתי כיצד אמנות יכולה לתמוך בנרטיבים קיימים או לערער עליהם. מה שתפס אותי במיוחד היה האופן שבו בכל קיר בתערוכה נעשתה התייחסות לצד אחד של הנרטיב הציוני, שבתוכו הוצגה עבודה אחת שחותרת תחת המיתוסים המרכזיים. זה שיעור חשוב שלקחתי איתי כאוצרת – להימנע מלהציג אמת סדורה אחת, ולאפשר גם לביקורת ולשאלות להתקיים בתוך התערוכה.

בנוסף, אני משלבת באוצרות שלי את ההיגיון שלמדתי מהצילום, במיוחד מהמרצות האגדיות שרה פילר ונעה בן נון מלמד. העבודה בצילום, שלרוב נעשית בסדרות, משמשת אותי היום כדי לתכנן תערוכה כך שהעבודות ייצרו חלל שלם וקוהרנטי, שבו אני יוצרת הדהוד של פרטים קטנים בין העבודות, ויוצרת תחביר מרובד שבו כל עבודה מתקשרת עם האחרות ומחזקת את התמה הכללית של התערוכה.

תערוכת החלומות

במובן המיידי והקרוב ביותר, הייתי רוצה לאצור תערוכה לכבוד שיבת החטופים שלנו וסיום המלחמה. כפי שהיה וישנו צורך עז להגיב לפרוץ המלחמה ול־7 באוקטובר, אני מייחלת ליום שבו נראה תערוכות נפתחות ועוסקות בפוליטיקה אחרת – בתקווה, שיבה הביתה וחירות.

במובן הרחב יותר, תערוכת החלומות שלי היא תערוכת קצוות – קצוות העולם. תערוכה שהיא מוצא למחקר חברתי ואמנותי. מאז שסיימתי את הצבא, התפתחה בי כמיהה להגיע למקומות המרוחקים ביותר. הטיול הראשון שלי היה לכף הצפונית באירופה – מקום נידח, לא בהכרח היפה ביותר, אבל היה משהו בנקודת הקצה הזו שממנה נשקף נוף רחב שמעברו רק הקוטב, שריגשה אותי. בהמשך הגעתי למיצרי גיברלטר, ושם ראיתי עד כמה אפריקה קרובה – רק 14 קילומטרים של ים שמפרידים בין שתי יבשות, שני עולמות שונים לחלוטין מבחינה תרבותית וכלכלית.

מאז אני חולמת על תערוכה שבה אוכל לבחון יחד עם ״משלחת מחקר״ של אמנים וחוקרים את המהות של קצוות היבשות – מקומות כמו מיצרי גיברלטר, מצר ברינג, הכף הצפונית, כף התקווה הטובה, פיניסטרה ועוד. המקומות הללו, הנמצאים בקצה של משהו מוכר, מדליקים את הדמיון ומעוררים את יצר ההרפתקה, אך מעבר להם שוכן ה״אחר״.

החלום שלי הוא לגבש קבוצה שתנוע בין נקודות אלו ברחבי העולם, תלמד את התרבויות, הטבע והחומרים המקומיים, ותשתמש בהם ליצירת אמנות בקנה מידה גלובלי. המטרה היא לחפש חיבורים בין המקומות המרוחקים הללו, ולשאול האם אפשר ללמוד מכך משהו על האנושות והאופן שבו אנחנו פועלים כחברה אנושית.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שאני עובדת עליה היא ״שמש חצות״ – תערוכה של האמנים הילי גרינפלד ושיראל ספרא, שתיפתח בפברואר במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה תעסוק במצבי הביניים שבין ילדות לבגרות – אותם רגעים שבהם חוויות הילדות נטמעות והופכות למרכיב מהותי בעיצוב תפיסות העולם שלנו כבוגרים.

עבורי, כאם לילד קטן וכאוצרת, הנושא הזה נוגע ישירות לחוויות היומיום שלי ושל שותפיי לתערוכה, גרינפלד וספרא, שגם הם הורים לילדים קטנים. תהליך ההתמודדות עם ההתפרצות של הילדות לתוך חיי ההורות והבגרות הוא חלק בלתי נפרד מההשראה לתערוכה.

העבודות שיוצגו בתערוכה הן משחקיות, מלאות צבע, ומשלבות בין פיסול לציור, במתקנים היברידיים שהופכים דו ממד לתלת ממד ולהיפך. בתוך המשחקיות הזו מופיעים גם אלמנטים אפלים שמשקפים את החרדות ההוריות, שמתקיימות תמיד ברקע ההורות עצמה.