ראש חדשה לשנה החדשה // 2024

לקראת ראש השנה פנינו לבעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. כולם התמודדו עם שנה קשה וטראומטית, השנה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, אבל פניהם קדימה: לעתיד שבו אמנות ותרבות הן בעלות משמעות ויכולות לשמש כמנוע לשינוי.

ראשי המחלקות, האוצרים והאוצרות, מנהלות ומנהלי גופי תרבות – רואים בתפקידם החדש הזדמנות להצעיד את המוסדות והתוכניות לשלבים הבאים, להתאים אותם לתקופה הנוכחית, לייצר שיתופי פעולה עם גורמים מדיסציפלינות שונות ולייצר באמצעותם חברה טובה יותר, מלאת תקווה.

אור סיגולי, אורי ברטל, אפרת גל־נור, דור זליכה לוי, דנה גז, הילה פלג, חגית קיסר, טניה סירקוביץ׳, יעל אוליאל, יעל עוזסיני, לאה פרץ, מיכל ויץ, ניל ננר, ניצן דבי, שחר מולכו – מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד.

---

המפגש של סטודנטים לעיצוב עם דיסציפלינות מגוונות ושונות יעצב בהכרח דמות חדשה של בוגר לימודי עיצוב, בעל מיומנויות עיצוביות וטכנולוגיות, לצד יכולות ניתוח ויזואלי בקונטקסט מחקרי תרבותי אינטרדיסציפלינרי מעמיק

לאה פרץ

בת 75, דיקן בית הספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה

מה עשיתי קודם

מרצה לתולדות העיצוב ותולדות האמנות בבצלאל ושנקר, נספחת תרבות בשגרירות ישראל בבוגוטה, קולומביה. ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר במשך 22 שנה, עד לשנת 2019.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בחודש יולי הושלם תהליך המיזוג של המרכז האקדמי ויצו חיפה עם אוניברסיטת חיפה, הקמת בית הספר האוניברסיטאי הראשון לעיצוב בארץ בניהולי וקליטת מרצים חדשים מובילים בתחומם העוסקים בלב העשייה היצירתית בארץ.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מאחר ואין בארץ מודל קיים של בית ספר לעיצוב אוניברסיטאי כשלנו, על חוגיו השונים – ארכיטקטורה, עיצוב תקשורת חזותית, עיצוב אופנה, צילום עם התמחות קולנוע ותואר שני בעיצוב סביבות למידה – האתגר המלהיב העומד בפניי ובפני ראשי החוגים של בית הספר לעיצוב הוא בניית תוכניות לימוד רלוונטיות תוך הטמעת קורסים והתמחויות שילמדו בפקולטות ובבתי הספר של האוניברסיטה, ושאינם נמצאים בשוטף בתוכניות לימוד בבתי ספר לעיצוב.

המפגש של סטודנטים לעיצוב עם דיסציפלינות מגוונות ושונות כמו לימודי אמנות, מוזיקה, קולנוע, תיאטרון ופרפורמנס לצד לימודי תקשורת, מדעי החברה, מדעי הים וארכיאולוגיה – יעצב בהכרח דמות חדשה של בוגר לימודי עיצוב, בעל מיומנויות עיצוביות וטכנולוגיות, לצד יכולות ניתוח ויזואלי בקונטקסט מחקרי תרבותי אינטרדיסציפלינרי מעמיק.

בשנה החדשה אנחנו מתכוננים לפתיחת מרכז קולנוע – סדנאות ואולם הקרנה שישרת את הסטודנטים של החוג לצילום ויהיה פתוח לקהל הרחב בליבו ההומה של שוק תלפיות. בה בעת התחלנו בכתיבת שתי תוכניות לימוד חדשות לתואר ראשון המשלבות באופן אינטגרלי קורסי עיצוב לצד התמחויות בחוגים אוניברסיטאיים רלוונטיים.

---

אני מתכנן להמשיך ולקחת את התואר המשגשג הזה לכיוונים החדשים כך שבוגריו יהיו אלו שיובילו תהליכי שינוי ויפתחו חיבורים בין־תחומיים, המתבוננים באופן יצירתי על בעיות ומציעים מהלכים מקוריים לפתרון

אורי ברטל

בן 58, ראש התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל

מה עשיתי עד היום

במהלך הקריירה שלי עסקתי בחקר הקשר שבין תרבות לעיצוב, בדגש על תרבות יפן. בעשור האחרון כיהנתי כראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, שם הובלתי את הקמת התואר הראשון העיוני (והחלוצי) בבצלאל. התואר משלב בין לימודים תיאורטיים בתחומים הנלמדים בבצלאל לבין עשייה מעשית במחלקות השונות של האקדמיה, ובכך מציע מסגרת לימודית ייחודית שמחברת בין תיאוריה לפרקטיקה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

כמו רבים אחרים אירועי ה־7 באוקטובר השפיעו והעסיקו אותי לא מעט בשנה האחרונה. במקביל להתמודדות עם שברון הלב, הפגנות ומחאות, עבדתי על מחקר וכתיבת ספר המתמקד ב״מהפכת העיצוב״ שהתרחשה ברנסנס האירופאי. מהפכה ששינתה את האנושות ואף הובילה למהפכה המדעית. המחקר עוסק בקשרים שבין עיצוב, חדשנות וחברה, והוא מתחבר לשאיפה שלי לקדם את החשיבה על עיצוב ככלי ליצירת שינוי חברתי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

עולם העיצוב השתנה בשנים האחרונות והתפתחו בו פרקטיקות חדשות של עיצוב ביקורתי וספקולטיבי ושילוב של אלה עם טכנולוגיות חדשות. פרקטיקות אלה הפכו אותו לכלי שתומך במשברים חברתיים, רפואיים, כלכליים, סביבתיים ועוד. עיצוב נתפס היום ככוח רב עוצמה שיכול לתרגם חדשנות או שינויים חברתיים, למשהו שכל אחד מאיתנו יכול להבין אותו, כך שהשינוי יתקבל בצורה מעצימה ולא הרסנית.

התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל מקדמת מזה כמה שנים פרויקטים שקשורים לעיצוב וגוף האדם, עיצוב ובינה מלאכותית, עיצוב ומדיניות רווחה וחוסן רגשי, ניהול עיצוב, עיצוב ואקולוגיה. אני מתכנן להמשיך ולקחת את התואר המשגשג הזה לכיוונים החדשים כך שבוגריו יהיו אלו שיובילו תהליכי שינוי ויפתחו חיבורים בין־תחומיים, המתבוננים באופן יצירתי על בעיות ומציעים מהלכים מקוריים לפתרון.

---

בחזוני, המחלקה מתפתחת למסלולי לימוד שונים, תוכנית הלימוד תאפשר למפות את עולם התכשיטים לתחומים שונים – הקלאסיים, תכשיטי הקראפט, תכשיטים ״חכמים״ ותכשיטים שנועדו לבמות הגדולות

יעל אוליאל

בת 55, ראשת המחלקה לעיצוב תכשיטים, שנקר

מה עשיתי קודם

בתחילת דרכי, עם סיום לימודיי בבצלאל, עיצבתי אביזרים וחללים להפקות תיאטרון, מחול וקולנוע בארץ ובחו״ל. אחרי כעשור הקמתי את בית העיצוב ״קרוסלה״, חנות קונספט שהתמחתה בעיצוב לילדים, רהיטים, טקסטיל, אופנה ואביזרים. בעשור האחרון רוב זמני מוקדש לאקדמיה, לימודי תואר שני במסלול רב־תחומי בשנקר, כמרצה וכתלמידת דוקטורט בפקולטה לחינוך. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

שנה מורכבת, לצד העצב הגדול והתנדבות במטה משפחות החטופים, הגיעו גם שתי בשורות טובות: ועדת דוקטורט שאישרה את המחקר שלי וכמובן ההודעה של ועדת האיתור השנקרית שהודיעה על בחירתי להוביל את המחלקה שאני כל כך אוהבת. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני נכנסת לתפקיד מלאת מוטיבציה והתרגשות גדולה. זאת מחלקה ייחודית, מרתקת ומגוונות. בכוונתי לגבש זהות עכשווית למחלקה כמובילה בזירה המקומית והבינלאומית. אוסקר ווילד כתב כי ״מפת העולם שאין בה ציון ארץ אוטופיה אינה ראויה אף למבט חטוף, שכן היא מתעלמת מן הארץ שבה האנושות נוחתת תמיד. כאשר האנושות נוחתת בה, היא מציצה, רואה ארץ טובה ויוצאת לדרך. כל ההתקדמות האנושית היא מימושן של אוטופיות״.

בחזוני, המחלקה מתפתחת למסלולי לימוד שונים, תוכנית הלימוד תאפשר למפות את עולם התכשיטים לתחומים שונים – הקלאסיים, תכשיטי הקראפט, תכשיטים ״חכמים״ ותכשיטים שנועדו לבמות הגדולות בעולם: תיאטרון, אופנה וקולנוע. התכשיט תמיד היווה דרך לביטוי אישי של העונד. אני שואפת לתת כלים ולעודד את הסקרנות של הסטודנטים שלנו, לחקור ולבחון ולהציע דבר חדש לעולם.

---

האופי המשפחתי של המדרשה, וכן העובדה שרבים מאנשי הסגל שלנו נעים במרחב העשייה של שלושת התחומים – אמנות, חינוך ותיאוריה – מאפשרים הוראה ויוזמות משותפות רב־תחומיות

אפרת גל־נור

בת 54, ראשת המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות המדרשה, בית ברל

מה עשיתי קודם 

אני בוגרת המדרשה לאמנות, לאחריה למדתי בסטודיו של ישראל הירשברג ומיד אחר כך חזרתי למדרשה בתור מרצה, כך שלא ממש עזבתי. את התואר השני עשיתי בחיפה ובמשך השנים לימדתי בין השאר באוניברסיטת תל אביב, במכון טכנולוגי חולון ועוד. במקביל עשיתי הרבה אמנות, בעיקר את הפרוייקט הארוך של ״הדרך לעין חרוד״ שבו צעדתי מתל אביב לעין חרוד ויצרתי סדרת תערוכות ופעולות בדרך.

ציון דרך מהשנה האחרונה

זאת קלישאה לכתוב שזאת הייתה שנה מאתגרת כי המצב הוא הרבה הרבה יותר מ״מאתגר״. פתחנו את השנה בשאלה איך בכלל אפשר ללמד וללמוד אמנות במצב כל כך קונפליקטואלי ומחריד? עצם העובדה שצלחנו את השנה הזאת במדרשה, יהודים וערביים יחד, בשבילי הוא ציון הדרך המשמעותי ביותר. אחרי הרבה עבודת צוות של הסגל שלנו עם הסטודנטים, הלמידה והעשייה המשיכו. יותר מכך – סיימנו עם תערוכת גמר מעולה ופרויקט עצמאי של הסטודנטים ביחד בגלריה של המדרשה בתל אביב.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המדרשה עוברת שינויים משמעותיים ולמחלקה לאמנות יש חלק מרכזי בהם. עשינו שינויים בתכנית הלימודים המדגישים את החוזקות ואת הייחודיות של המדרשה כמוסד שעוסק באמנות אבל גם בחינוך ותיאוריה. האופי המשפחתי של המדרשה, וכן העובדה שרבים מאנשי הסגל שלנו נעים במרחב העשייה של שלושת התחומים הללו, מאפשרים הוראה ויוזמות משותפות רב תחומיות.

שני קורסים חדשים שמלמדות מרצות יהודיות וערביות יחד בלמידת CO יעשו בשיתוף עם ה־CCA, ועם מוזיאון פתח תקווה. חשוב לנו לייצר שיתופי פעולה מעמיקים ולאורך זמן, ולכן הטמענו אותם בתוך תכנית הלימודים.

במישור האישי אני מתכוננת בקרוב לתערוכה מוזיאלית משמעותית יחד עם אלונה פרידברג במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אם לא יהיו שינויים בעקבות המצב. 

---

בזכות האוספים העשירים ובזכות צוות האוצרים המקצועי שלנו אני מאמינה ביכולתו של המוזיאון להמשיך להציג הישגים ולהגיע לשיאים חדשים לקראת חגיגות ה־60 שנציין בשנה הבאה

טניה סירקוביץ׳

בת 52, אוצרת ראשית של האגף לאמנויות, מוזיאון ישראל 

מה עשיתי קודם

התחלתי את דרכי במוזיאון ישראל בשנת 1995 כמדריכה באגף הנוער. ב־2003 הצטרפתי לאגף לאמנויות, ובשנת 2012 מוניתי לאוצרת ומנהלת המחלקה לרישומים ולהדפסים. בין התערוכות הרבות שאצרתי – ״פיקאסו מחוץ לקווים״,״הניצחון על השמש: גלגולו של האוונגרד הרוסי ״ו״מפיקאסו עד קנטרידג׳: חגיגה על נייר״.

ציון דרך מהשנה האחרונה

למרות האתגרים שהציבה המלחמה שהפכה את עולמנו, אצרתי השנה יחד עם אמיתי מנדלסון מהאגף לאמנות ואחיעד עובדיה ופרחיה אייל מהאגף לארכאולוגיה תערוכה מקיפה – ״כלים שלובים: אמנות ישראלית פוגשת ארכיאולוגיה״, המבוססת על אוספי המוזיאון משני תחומים רחוקים, שורוב היצירות בה מוצגות לראשונה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מקווה שנמשיך לאצור תערוכות מעוררות השראה ולהביא לקהל הישראלי גם תערוכות של אמנים בינלאומיים מובילים, שנרחיב את הנוכחות של אמנים ישראלים במוזיאון ונטפח עוד קשרים עם אמנים, עם תורמים ועם עמיתים מהארץ ומהעולם. האתגרים כמובן רבים, אבל בזכות האוספים העשירים ובזכות צוות האוצרים המקצועי שלנו אני מאמינה ביכולתו של המוזיאון להמשיך להציג הישגים ולהגיע לשיאים חדשים לקראת חגיגות ה־60 שנציין בשנה הבאה.

---

אנחנו עובדים במרץ על בניית תוכניות לימודים עם זיקה חזקה יותר לתרבויות המזרח התיכון, עם דגשים ברורים יותר לחיבור בין יצירה אמנותית־קולנועית ולפעולות חברתיות וקהילתיות

הילה פלג

בת 48, דיקאנית הפקולטה לאמנויות במדרשה, בית ברל

מה עשיתי קודם 

ב־20 השנים האחרונות פעלתי כאוצרת אמנות וקולנוע, מוציאה לאור של ספרי אמנות ומנהלת אמנותית של אירועים בין־תחומיים שונים ברחבי העולם. מ־2007 עד 2023 עבדתי ב־HKW בברלין, מוסד תרבות ממשלתי רב־תחומי. במקביל עבדתי עם מוסדות ציבוריים אחרים כמו מרכז פומפידו בפריז, הדוקומנטה בקאסל, תאגיד השידור ההלני ביוון, הביאנלה של שנחאי, מניפסטה באמסטרדם ועוד.

מה שמאפיין את העשייה המקצועית שלי בשנים האחרונות הוא בניית גשרים בין עולמות האמנות העכשווית לקולנוע הניסויי והתיעודי ולדיסציפלינות משיקות ומשלימות. בקיץ שעבר, ממש לפני שנכנסתי לתפקידי במדרשה, פתחתי תערוכה שמתעסקת בהיסטוריה של סרטי אמנות ומדיה פמיניסטים משנות ה־60 עד שנות ה־90, שיתוף פעולה של חוקרות קולנוע מרחבי העולם, במוזיאון לאומנות מודרנית בוורשה. התערוכה תנדוד לאוסלו בשנה הבאה. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

עברתי לישראל בקיץ 2023, לתפקידי במדרשה נכנסתי בהיקף מלא ב־1 באוקטובר, ובעוד אני וילדיי מתאקלמים למציאות שונה מאוד מזאת שהשארנו באירופה פרצה המלחמה. לאורך השנה, במקביל להתמודדויות יומיומיות מטלטלות במישור האישי, המקצועי, הממסדי, כשהאלימות מסביבי בשיאה, הקדשתי את זמני להכרות והתבוננות מעמיקה במדרשה על כל פניה ורבדיה; לחשיבה מחודשת, יחד עם סגל הליבה הנפלא, על הזהות והתפקיד של המוסד הזה כמרכז אקדמי ותרבותי, בהקשרים עדכניים וגם רחבים יותר.

מה נוכל ומה נרצה לתרום לשדה המקומי? מה נחוץ ודחוף לעשות בנקודת הזמן הקשה מאוד שאנחנו פועלים בה? וגם שאלות כלליות יותר, מהו תפקידה של האקדמיה לאמנות במרחבים ציבוריים־תרבותיים־חברתיים־פוליטיים? השנה הזאת התוודעתי לאקו־סיסטם שלם שלא הכרתי עם מורשת עשירה ומרתקת, לקהילה של אמנים־מורים וקולנוענים־מורים מבריקים שעושים עבודה רצינית ומסורה, פורצת דרך במובנים רבים, בצניעות ובשקט. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המדרשה מתחדשת. זהו תהליך אורגני במידה רבה, שיש לכוונן ולמקד אותו. במקביל לשינויים ארגוניים ממסדיים, אנחנו עובדים במרץ על בניית תוכניות לימודים עם זיקה חזקה יותר לתרבויות המזרח התיכון, עם דגשים ברורים יותר לחיבור בין יצירה אמנותית־קולנועית ולפעולות חברתיות וקהילתיות. דגש נוסף בתוכנית הלימודים העתידית הוא על שילוב נועז יותר בין תחומי האמנות הפלסטית, החזותית והקולנוע, עם דגש על עשייה תיעודית. 

יחד עם פרופסור אפרת ביברמן והאמנית שחר יהלום אנחנו מתכננות תערוכה שחוקרת ומציגה מודלים של הוראת אמנות בהתבוננות היסטורית ועכשווית. בטווח הקצר יותר, אירוע שאני מצפה לו בקוצר רוח – בגלריית המדרשה בירקון 19 בתל אביב תיפתח ב־29 בנובמבר תערוכת יחיד של רועי רוזן, שבה נציג גוף עבודה חדש – ״קעקועי מלחמת עזה״ שאוצר גלעד מלצר. כולם מוזמנים.

---

אני מובילה עם הסגל של התכנית מהלך חלוצי שמסיט את מרכז הכובד מהפרויקט האישי המאפיין את לימודי האמנות והעיצוב, ומתמקד במרחבי לימוד וחקירה משותפים במסגרת שתי מעבדות מחקר בתקשורת חזותית

חגית קיסר

בת 48, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית, בצלאל

מה עשיתי קודם

במהלך העשור האחרון פיתחתי בהקשר המקומי שדה מחקר ופעולה יצירתית ואקטיביסטית שעוסק בפוטנציאל האזרחי של טכנולוגיות עשי־זאת־בעצמך (do-it-yourself) ופרקטיקות קוד פתוח בהקשרים של צדק חברתי ומרחבי וזכויות אדם. כלומר, ״קוד פתוח״ ויצירה פתוחה לא רק עבור גיקים טכנולוגים אלא עם ובשביל קהילות בשוליים, שהמדע והטכנולוגיה לא משרתים או לא רואים את הצרכים והסוגיות שחשובות להן. 

לפני כניסתי לתפקיד שהיתי שנתיים כחוקרת במוזיאון הטבע בברלין, במסגרת מרכז מחקר ייחודי שפועל במוזיאון ועוסק, בין השאר, בשאלות הכרוכות בהשלכות החברתיות והפוליטיות של דיגיטציה של אוספי טבע. הסטנו את השיח על דיגיטציה של אוספים כפעולה טכנית בלבד ויצרנו במוזיאון הבנה של דיגיטציה כתהליך טכנו־חברתי ורפלקסיבי, שמאפשר לשאול שאלות על העתיד שהוא עצמו עשוי לייצר. זה היה תחילתו של שינוי מרתק במוזיאון. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

מלחמה. אין לי דרך לחשוב על התפקיד, עדיין, בנפרד מהמלחמה שגובה כל כך הרבה קורבנות ומחירים ושאחריה תיקון ושיקום יימשכו דורות קדימה. בכל זאת, ציון דרך שאני לוקחת הלאה לשנה השנייה, הוא שותפות ושיח עם סגל יוצא דופן, יוצרות.ים וחוקרות.ים מהמובילות.ים בארץ ובעולם בעיצוב, אמנות וטכנולוגיה, שמובילים יחד איתי את התכנית לכיוונים חדשים, שחושבים מחדש על התפקיד של מעצבים.ות בזמן הזה ובמקום הזה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מובילה עם הסגל של התכנית מהלך חלוצי שמסיט את מרכז הכובד מהפרויקט האישי המאפיין את לימודי האמנות והעיצוב, ומתמקד במרחבי לימוד וחקירה משותפים במסגרת שתי מעבדות מחקר בתקשורת חזותית. זהו מהלך שמגיב פדגוגית ורעיונית לאתגרים של זמנינו, המחייבים יכולות גבוהות של ניתוח חברתי, הבנה של בעיות מורכבות ועבודה בצוותים מגוונים ואינטרדיסציפלינריים. 

במהלך שנה א׳ וב׳ התכנית תוביל את הסטודנטיות.ים דרך פיתוח אישי, מקצוע, ואינטלקטואלי, עם סדרת קורסים הכוללת איור וסטוריטלינג, מובינג אימג׳, בינה מלאכותית וקוד למעצבים, עיצוב בממשק עם אוצרות וחשיבה ביקורתית. קורסים אלו תומכים בפעילות של שתי מעבדות המחקר שיספקו הזדמנות ייחודית להתמחות בפיתוח ועיצוב ממשקים דיגיטליים מבוססי בינה מלאכותית, כמו גם בחשיבה עיצובית ספקולטיבית שמשלבת מתודות של ויזואליזציה, איור, מיפוי ומידול. כל זאת תוך כדי מחקר ועבודה בצוותים רב תחומיים ומפגשים עם מומחים מהארץ ומהעולם.

---

מפגשים עם אנשים ממקומות אחרים מלמדים אותנו הרבה על ההבדלים ביננו וגם על המשותף. אני מקווה שנצליח להרחיב את הקשרים שלנו עם מוסדות, יוצרים ופרויקטים במעגלים חיצוניים לאקדמיה ולארץ

ניל ננר

בן 47, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר

מה עשיתי קודם

מעצב ומורה לעיצוב. נוכחתי לדעת שאני מתלהב מהמקצוע ונהנה להרחיב את נקודת המבט שלי עליו בכל פרק חדש שאני נכנס אליו. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה האחרונה הייתה סיוט מתמשך. החוויה הכי חזקה בשבילי היא מה שלמדתי על עצמי השנה. אני חושב שמתוך הכאוס, הסבל והשינויים הדרמטיים שעוברים עלינו כחברה נצליח לתקן ולשפר את המקום שאנחנו חיים בו. כמעצב אני מאמין בכך באמת. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

יש הרבה מה לעשות, ושנקר הוא גוף עתיר הזדמנויות. אני מתחבר לשאיפה המתמדת שלנו כמחלקה להשתפר באיכות ההוראה, ברוחב הנושאים והתחומים שאנחנו מכסים ובריקוד העדין שבין הכלה ורצון לתמוך בסטודנטים ובין חינוך למצוינות ומקצוענות והצבת רף דרישות גבוה. 

הבסיס של המקצוע שלנו הוא היכולת להתבונן ולהבין את הצרכים והרגשות וגם את הרקע התרבותי, הכלכלי והחברתי – כלומר, המצב המנטלי של אדם אחר. הדרך הכי טובה ללמוד את זה היא להיחשף לתרבויות רבות. מפגשים עם אנשים ממקומות אחרים מלמדים אותנו הרבה על ההבדלים ביננו וגם על המשותף. אני מקווה שנצליח להרחיב את הקשרים שלנו עם מוסדות, יוצרים ופרויקטים במעגלים חיצוניים לאקדמיה ולארץ.

---

בזמן הזה חשוב לנו במיוחד להפנות את המבט פנימה, אל תוך החברה הישראלית, ולחקור מה מקומו וכוחו של העיצוב כחלק מפעולה אזרחית

דנה גז

בת 45, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל

מה עשיתי קודם

אני מעצבת גרפית המתמחה בעיצוב מערכות מורכבות, טיפוגרפיה, עיצוב ספרים ומיתוג עבור מוסדות ציבור, תרבות, אמנות ואדריכלות. יחד עם נעמי גיגר, הייתי שותפה־מייסדת ב״סטודיו ג2״, שפעל בשדה העיצוב כעשור וחצי. במקביל לסטודיו, בשנים האחרונות ניהלתי את תחום העיצוב הטיפוגרפי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, לצד לימודי תואר שני בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה שעברה, יחד עם אלה יהודאי, עיצבתי את ספר הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה cloud-to-ground — באוצרותם של אורן אלדר, עידית קופסקי והדס מאור. הספר עוסק בתשתיות תקשורת במרחב הארץ־ישראלי לאורך ההיסטוריה ובאופנים שבהם הן משקפות מבני כוח — החל מאבני דרך עתיקות וכלה בחוות שרתי ענן. 

העבודה על הספר הייתה הרפתקה מרתקת וסוחפת. הייתי מעורבת גם ברמת התוכן, עבדתי באופן ניסיוני עם צבע ודימוי, ועסקתי באפיון ועיצוב אינפורמציה מורכבת — מפות, אינדקסים, צירי זמן ותרשימים — בדיוק כל מה שאני אוהבת לעשות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מובילה את שדה העיצוב העכשווי כמעט בכל היבט, וזו זכות ואחריות גדולה עבורי להתחיל לנהל אותה. יש לנו סגל הוראה נדיר ופורץ דרך, מסורת מבוססת של לימודי עיצוב רחבים, חיבור חד לטכנולוגיה, ועשייה אמיצה ועטורת הישגים של רבים ורבות מהסטודנטים והבוגרים שלנו.

עם כניסתי לתפקיד, השנה הקרובה תהיה בסימן תנופת עשייה והתחדשות. אנחנו כבר בעיצומה של עבודת עומק על תכנית הלימודים על מנת לאפשר יותר חיבורים רב־תחומיים, גם טבעיים וגם מפתיעים. בזמן הזה חשוב לנו במיוחד להפנות את המבט פנימה, אל תוך החברה הישראלית, ולחקור מה מקומו וכוחו של העיצוב כחלק מפעולה אזרחית. השנה נשיק כמה פרויקטים מרחיבי דעת ולב של שיתופי פעולה עם השדה המקצועי והחברתי, במקביל לתוכנית פעילות חוץ־קוריקולרית עשירה ומחוברת לעיר ירושלים.

---

בתקופה שבה חופש הביטוי הוא כבר לא דבר כל כך מובן מאליו, אני רואה בתפקידי שליחות ואחריות להמשיך לתת במה לסרטים ביקורתיים, שמעלים שאלות נוקבות וחשובות על החברה הישראלית ועתידה

מיכל ויץ

בת 42, מנהלת אמנותית, פסטיבל דוקאביב

מה עשיתי קודם

את כל חיי הבוגרים הקדשתי ליצירת קולנוע דוקומנטרי, מאז שסיימתי את לימודיי בסם שפיגל. את הזהות ההפקתית שלי גיבשתי כמפיקה ראשית של ערוץ 8 לפני כעשור ובשנתיים האחרונות בתור מנהלת המחלקה הדוקומנטרית בחברת סלוצקי אפיקי תקשורת. הסרט ״קופסה כחולה״ שביימתי (2021) זכה לתפוצה רחבה ועורר דיון ציבורי חשוב במה שהיה עד אז סוגייה אישית במשפחתי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה, שנה שבה העצב, הקושי והכאב העצומים, איימו להעיב על כל מוזה פוטנציאלית. אני גאה שהפקתי שני סרטים שבמבט ראשון נראים שונים, אבל בעיניי יש ביניהם הרבה קווי דמיון. הסרט ״עוד נחזור לרקוד״ שעוסק בטבח בפסטיבל הנובה, והסרט ״רוצה לב?״ המצולם דרך עינייה של ליצנית שוטרת במזרח ירושלים. הסרטים לא קלים לצפייה אך מעוררי השראה ותקווה. כך אני רואה את תפקידו של הקולנוע הדוקומנטרי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

האמונה הגדולה בכוחם של סרטים תיעודיים לשנות ולהשפיע על המציאות היא זו שהובילה אותי עד היום והיא זו שמביאה אותי לתפקידי החדש. פסטיבל דוקאביב הוא הבמה המרכזית והמשפיעה ביותר של הקולנוע הדוקומנטרי בישראל ותפקידנו לשמור עליו, לפתח אותו, לשמר את הקול הייחודי ולהרחיב ולהעמיק את תפוצתו לקהל הרחב ואת הקשר איתו.

אני מעוניינת להמשיך את התנופה של הפסטיבל ולהגדיל אותה אף יותר. הנוכחות של הפסטיבל בזירה הבינלאומית היא מטרה נוספת ואתגר שאשמח לקדם. בתקופה שבה חופש הביטוי הוא כבר לא דבר כל כך מובן מאליו, אני רואה בתפקידי שליחות ואחריות להמשיך לתת במה לסרטים ביקורתיים, שמעלים שאלות נוקבות וחשובות על החברה הישראלית ועתידה.

---

כניסתו של מעצב לעולמות תוכן אחרים תיעשה מתוך יכולותיו החזקות לראות את התמונה בשלמותהּ, להבין תרבות, טכנולוגיה, רווחה נפשית וחברתית, כמו גם לראות מגמות ולתת מענה בדמות מוצר, שירות או מחקר חומרי

ניצן דבי

בת 42, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל

מה עשיתי קודם

חייתי ביפן כשש שנים וחצי, למדתי ועבדתי בה. מעט לפני פרוץ הקורונה שבתי לארץ ומאז אני ממשיכה לעצב ולנהל בסטודיו של המעצב היפני נאוטו פוקסאווה לחברות מרחבי העולם, בעיקר מאירופה וארצות הברית, ובמקביל מלמדת במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה האחרונה הייתה הליכה בשביל אל הלא נודע, דרך לא מתוכננת במובנים רבים. איש מאיתנו לא היה מוכן לצאת למסע שכולנו היינו בו. בעקבות המלחמה פנו אליי כדי שאכתוב מאמר לספר העוסק במדע ועיצוב. שם המאמר שכתבתי היה PEACE IS GRAY. 

לכתיבת מאמר זה נקראתי לשאול את עצמי שאלות רבות. אחת מהן הייתה, האם יש קשר בין עיצוב לשלום – קשר צורני, צבעוני ומשקלי. איך אנחנו כמעצבות ומעצבים יכולים להשפיע על יחסים בין אנשים ותרבויות וליצור חיים טובים ומאושרים יותר. הבנתי, שכמו כל תהליך של עיצוב, שבו יש לנו רעיון חזק מאוד – לאחריו יש מציאות המשפיעה על הרעיון. 

ההשפעה יכולה להיות, לדוגמה, מבחינת חומר, מוגבלות מכונה ותרבות. שלום הוא תוצר של תהליך עיצובי, כמו כל דבר אחר. זהו תהליך מתמשך, חי ודינמי. למעצבים ולמדענים כאחד יש הכוח לשפר את המוצר הזה כדי להפוך אותו לעמיד ואיכותי יותר. שינוי הדרך שאותה אנחנו רואים, חושבים, מרגישים ובסופו של דבר פועלים – יכול להוביל לעיצוב השלום בחיינו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

חזון המחלקה הוא לגדל מעצבות ומעצבים המודעים לכוח שבידיהם לעשות ולשנות. כאלו שיבינו שעל מנת לשנות את המציאות, הם צריכים לדעת, להתבונן ולהתרגש, לשאול ולהטיל ספק. השאיפה היא השתלבות של הבוגרות והבוגרים בעמדות מפתח בתעשייה והפיכתם למובילים בחברות שונות בארץ ובעולם. זהו שינוי תפיסה בשנים האחרונות במקצוע העיצוב התעשייתי, לפיו המעצבים הם המובילים והמנתבים.

נוסף על כך, אני מעוניינת להעמיק את החיבור במחלקה בין עולם העיצוב לתחומים מגוונים כמו מדע, טכנולוגיה, מזון וחקלאות. כניסתו של מעצב לעולמות תוכן אחרים תיעשה מתוך יכולותיו החזקות לראות את התמונה בשלמותהּ, להבין תרבות, טכנולוגיה, רווחה נפשית וחברתית, כמו גם לראות מגמות ולתת מענה בדמות מוצר, שירות או מחקר חומרי. מעבר בצלאל למשכנה החדש במרכז העיר ירושלים מביא עמו הזדמנויות חדשות לחשיפה לתחומים חדשים ושיתופי פעולה מולטי־דיסציפלינריים.

---

האתגר הגדול נכון לעת הזו הוא לשכנע את יוצרי הקולנוע הבינלאומיים שעל אף המלחמה, הפסטיבל דוגל באמנות הקולנוע כחוויה מאחדת ומרחיבת אופקים

אור סיגולי

בן 40, המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים

מה עשיתי קודם

ב־15 השנים האחרונות הייתי כתב ומבקר קולנוע. נמל הבית הוא אתר סריטה, אבל במקביל הייתי חלק גם ממערכות עכבר העיר, כלכליסט וגלובס. בחמש השנים שלפני ירושלים עבדתי כמנהל האמנותי של סינמטק חולון, וב־2020 יצא לאור ספרי הראשון ״מה שכבר ארוז״.

ציון דרך מהשנה האחרונה

המינוי לתפקיד המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים הוא באופן טבעי ציון הדרך הגדול ביותר של השנה האחרונה, יהיה יותר נכון לומר אפילו של השנים האחרונות, ואולי של חיי באופן כללי. לעמוד לראשונה במרכז סינמטק ירושלים במהלך יולי כאחד מהאנשים שבחרו והביאו את סרטי הפסטיבל לקהל (את התוכנייה של 2024 בניתי בליווי והדרכת המנהל האמנותי היוצא, אלעד סמורזיק, ומנכ״ל הסינמטק, רוני מהדב־לוין), היתה חוויה עוצמתית במיוחד שספק אם נרגעתי ממנה. 

בעקבות המשרה החדשה החלטתי לעזוב את תל אביב ולחזור לירושלים אחרי 12 שנים, כדי לעבוד מתוך העיר ולא להיות אורח בה, מעשה שהיה גם הוא משנה חיים בלא מעט אספקטים. בעולם המקביל שלי, השלמתי השנה פרויקט טקסטואלי לאתר סריטה, שבו אני מתחקה אחר ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי העכשווי דרך פריזמת פרסי התעשייה שלו (פרסי אופיר) ב־20 השנים הראשונות.

חזון ותוכנית לתפקיד בשנה החדשה

יותר מלהביא את המיטב של הקולנוע העולמי לקהל שמבקש חוויות משמעותיות ומבט על המתרחש בעולם, השאיפה היא לחשוף את הציבור הישראלי לסיפורים שמציגים נרטיבים של התגברות, סולידריות ואנושיות; כאלו שלפעמים קל לנו לשכוח במאבק היומיומי הישראלי, זה שהחריף עד אין קץ בשנה האחרונה.

מטרה חשובה נוספת היא להצעיד ולקדם את הקולנוע הישראלי, שנמצא בעצמו במאבקים לא פשוטים, ולהרים על נס את הקולות המעניינים ויוצאי הדופן שנמצאים במדינה. האתגר הגדול נכון לעת הזו הוא לשכנע את יוצרי הקולנוע הבינלאומיים שעל אף המלחמה, הפסטיבל דוגל באמנות הקולנוע כחוויה מאחדת ומרחיבת אופקים, ושגם אם יש להם התנגדות אידיאולוגית או רתיעה מפעולותיה של הממשלה – פסטיבל הקולנוע ירושלים הוא בדיוק המקום שבו הפערים הללו יכולים להצטמצם, ואולי יקדם אותנו לעתיד טוב יותר יחד עם הקהילה העולמית.

---

הכניסה שלי בשנה הזו לתפקיד מהולה בסנטימנט הסוער של עולם האמנות הבינלאומי. היא מלווה בהתמודדות עם אתגרים המצריכים חשיבה מחודשת וניווט רגיש בקרקע מאוד לא יציבה

שחר מולכו

בת 40, אוצרת לאמנות עכשווית בינלאומית במוזיאון תל אביב לאמנות

מה עשיתי קודם

את דרכי במוזיאון תל אביב התחלתי בשנת 2016 כעוזרת לאוצרת הראשית והמנכ״לית דאז סוזן לנדאו. למוזיאון הגעתי אחרי לימודי תואר שני באמנות עכשווית בלונדון והתמחויות במוזיאונים בלוס אנג׳לס וונציה, שהעמיקו את ההיכרות שלי עם אמנות בינלאומית. בהמשך עבדתי בצמוד למנכ״לית הנוכחית טניה כהן־עוזיאלי ולקחתי חלק פעיל בתכנון הפרוגרמה המוזיאלית והממשק בין אגפי המוזיאון השונים, וזאת במקביל לעבודת האוצרות שהייתה תמיד בלב העשייה שלי. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

התערוכה ״מחר נמריא״ של איליה ואמיליה קבקוב נפתחה בשנה שעברה, חודשים ספורים לפני אוקטובר, והייתה כולה, עבורי, עדות נוקבת לכוחה של האמנות והאינדיבידואל אל מול עריצות ומנגנוני כוח. השנה החולפת הביאה עמה כאב ושבר עמוקים.

תחושות ההישרדות והקיומיות עלו גם בפן המקצועי – שבועות המלחמה הראשונים הציפו שאלות מהותיות לגבי תפקיד המוזיאון ותפקידי כאוצרת בעת הזו. והן אלו שהביאו אותי ליזום את המיצב ״אשד״ במפל האור, יחד עם אמן התאורה מוחמד אבו סאלמה. דווקא מתוך קיפאון וחרדה עמוקה, פיתחנו משהו חדש המגיב באופן אינטואיטיבי למציאות. זה היה תהליך יצירתי ושאפתני ואני מרגישה שעבור כל מי שעבד עליו, הוא ממש שימש כחבל הצלה לנפש. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הכניסה שלי בשנה הזו, לתפקיד אוצרת האמנות העכשווית של המוזיאון מהולה בסנטימנט הסוער של עולם האמנות הבינלאומי. היא מלווה בהתמודדות עם אתגרים המצריכים חשיבה מחודשת וניווט רגיש בקרקע מאוד לא יציבה. אני מאמינה שלאמנות יש יכולת להתעמק ולבחון נושאים טעונים, לעורר שיח משמעותי, לבקר ולהכיל; אני מאמינה בדיאלוג עם אמנים ואוצרים גם בתוך קונפליקט, ופועלת כל הזמן על מנת קיים אותו, כמיטב יכולתי. המחלקה לאמנות עכשווית בינלאומית תמשיך לפעול ברוח זו ולהציג אמנות המעמתת אותנו עם הניואנסים של החוויה האנושית המשותפת.

האוסף של המחלקה הוא נושא מרכזי שהצבתי בפני כמטרה: להרחיב, להשביח ולהציג אותו באופנים שונים. התערוכה הראשונה שאאצור ב־2025 מבוססת על עבודות, בעיקר חדשות, מהאוסף ותציע הסתכלות על הרגע הזה מתוך התמסרות לשעת הדמדומים שאנו חווים. בנוסף, אני עובדת על שתי תערוכות יחיד משמעותיות המתכוננות לשנתיים הקרובות וכולי תקווה שהמצב באזורנו ישתנה ונוכל לחזור לנשום ולאצור בלב פתוח ודמיון בריא. 

---

המסכים הגדולים והקטנים ממלאים המון מהזמן שלנו ותובעים המון מתשומת הלב שלנו, ובמחלקה יש לנו את הזכות ואת הכלים להשתמש בקנבס האדיר הזה כדי לחקור את המדיום, לפתח אותו, לשבור אותו

יעל עוזסיני

בת 38, ראש המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל 

מה עשיתי קודם

עם סיום הלימודים בבצלאל הקמתי את סטודיו האנימציה הירושלמי Mind The Gap Animation שמתמחה בתכנים חברתיים ואמנותיים, וכן בהפקות מקור עצמאיות במטרה לספק במה ליוצרים צעירים בעיר, ולאפשר להם עבודה איכותית ומעוררת השראה. 

במקביל לפעילות בסטודיו, יזמתי וניהלתי פרויקטים ושיתופי פעולה בינלאומיים בתחום האנימציה לקידום יוצרים צעירים והקהילה האמנותית בישראל בזירה הבינלאומית. לאחר תקופה ארוכה בירושלים, הגעתי לעבוד בבריסל כמפיקה בכירה במשך ארבע שנים בחברה Walking The Dog, שם לקחתי חלק בהפקות משמעותיות ביניהן סרטו של ארי פולמן Where Is Anne Frank וסרטו החדש של סילבן שומה The Magnificent Life of Marcel Pagnol. לצד ההזדמנויות המלהיבות, רציתי מאוד לחזור הביתה לירושלים, לבצלאל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה שחלפה תחת צילם הכבד של המלחמה ושל אירועי ה־7 באוקטובר, קרו כמה דברים משמעותיים ביותר עבור המחלקה והקהילה, ובוודאי עבורי. בתחילת המלחמה, כבר ביום השני, הקהילה האמנותית שלנו התאגדה כדי לסייע ככל האפשר. במהלך שיחה עם ראש המחלקה במכללת ספיר, עלה הצורך לשלוח ציוד ולארח סטודנטים וסטודנטיות.

בחודשים אוקטובר ודצמבר הובלנו סדרת מאסטר־קלאסים באמצעות זום עבור סטודנטים.ות לאמנות וקולנוע בישראל. הסדרה משכה מאות משתתפים שהשתתפו בשיעורים והרצאות שהועברו על ידי אמנים מוכרים מישראל ומחו״ל. היה מרגש מאוד לראות מעל 40 (!) אמנים ובהם יוצרים ויוצרות עטורי פרסים ובעלי שם בתחומי אמנויות המסך שרצו לתרום ולתמוך.

באפיק האישי, אני מפיקה השנה שני סרטים של יוצרות ישראליות מדהימות: ״אין מכשפות בעמק״ של אילה שרוט ו־״2: אהבה״ של רוני שלו (קופרודוקציה בלגית, צרפתית וישראלית). זו זכות ותענוג לחזור ולצלול לתוך תהליך היצירה מתוך תפקיד ההפקה האמנותית (השונה מתפקיד ניהול ההפקה בבריסל), עם נשים מוכשרות ורציניות, שותפות מדהימות שמהוות מקור השראה והזדמנות ליצירה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

במילה אחת – חיבורים. ובכמה מילים: במישור האקדמי אני שואפת להמשיך להעמיק את התפישה והעשייה המולטי־דיסציפלינרית של המחלקה – להמשיך לעודד ולתת מקום לזליגה בין מדיומים, לשבירה של ז׳אנרים ולחיבורים בין יוצרים מפרקטיקות שונות ומרקעים שונים.

המסכים הגדולים והקטנים ממלאים המון מהזמן שלנו ותובעים המון מתשומת הלב שלנו, ובמחלקה יש לנו את הזכות ואת הכלים להשתמש בקנבס האדיר הזה כדי לחקור את המדיום, לפתח אותו, לשבור אותו – ולמצוא דרכים חדשות להגיש תוכן אישי ומשמעותי, בגישה ויזואלית חדשנית ונועזת. לעשות את הסרטים שאף אחד לא עשה כמוהם לפני כן, ושכולם ירצו לעשות כמותם אחר כך.

במישור החברתי, חשוב לי להמשיך ולחזק את הקשרים של המחלקה עם ובתוך הקהילה היוצרת, עם ובתוך הקהילה הירושלמית. חברות אקטיבית בקהילה הזו היא חלק חשוב בחיינו כיוצרים ויוצרות. המשמעות היא הכרות וחיבורים עם איגודי היוצרים; עם גופי ואירועי התרבות שמספקים לנו עוגנים יצירתיים במהלך השנה (וכן – בירושלים!); עם קרנות הקולנוע והאמנות השונות; עם סטודנטים מבתי הספר האחרים לאמנות ולקולנוע; עם פסטיבלים ואירועי קהילה אחרים. יש עולם שלם שהסטודנטים בעצם כבר חלק ממנו, ובאחריותנו לוודא שהם לא מפספסים אותו.

---

המחלקה לאמנויות בראשותי תהיה מסגרת ליצירה בין תחומית, אקספרימנטלית, שתעודד ותטפח התנסויות שלא יכולות לקרות בשום מקום אחר

דור זליכה לוי

בן 34, ראש המחלקה לאמנויות במוסררה, בית הספר לאמנות וחברה ע״ש נגר

מה עשיתי קודם

יצרתי סרטים, מופעים ומיצבי וידאו־סאונד והצגתי אותם בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם. עבודותיי האחרונות נוצרו והוצגו באתרי היסטוריה ומורשת – כמו בריכת הקשתות ברמלה ומערות הפעמון בבית גוברין. במקביל לעבודתי האמנותית אני עוסק בחינוך לאמנות. במסגרת עבודתי אני מנחה סדנאות, מפתח תוכניות חינוכיות, ומרצה במחלקה לאמנות בבצלאל, בשלוחה החרדית של בצלאל ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

אי אפשר לדבר על השנה האחרונה בנפרד מהאירועים המזעזעים והתחושות הקשות שליוו אותם – פחד קיומי, אבל ויגון, שהלכו והצטברו לכדי זעם ותסכול. בשנה הזו יצרתי בעיקר עבודות סאונד, שבאות לידי ביטוי בשלושה פרויקטים שונים: ״חמש תפילות״ בגלריה שכטר; ״כיסוי עיניים״ במרחב השלישי בבית הגפן; ו״חום כמוס״ – חמש עבודות סאונד חדשות שיצרתי בשיתוף אביעד סינמנס ויוצגו החל מנובמבר במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (הפרויקט ילווה את תצוגת הקבע המתחדשת בגן הפסלים של המוזיאון, באוצרות איה לוריא ונגה ליטמן). כל היצירות האלה תובעות האזנה עמוקה וקוראות לנוכחות מלאה ברגע המורכב והכואב הזה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני שמח לחבור לאנשים הטובים שמובילים את מוסררה במטרה להמשיך לחזק את בית הספר כמוסד עם זהות ואידיאולוגיה מובחנת, שרלוונטית היום יותר מתמיד. המחלקה לאמנויות בראשותי תהיה מסגרת ליצירה בין תחומית, אקספרימנטלית, שתעודד ותטפח התנסויות שלא יכולות לקרות בשום מקום אחר.

אחת ממטרותיי המרכזיות לשנה זו היא קידום ומיסוד שיתוף הפעולה עם המחלקה למוזיקה חדשה במוסררה בראשות אמיר בולצמן. כבר בשנה הקרובה נקיים קורסים משותפים, קולוקוויום רב תחומי, וכן סדרה של פרויקטים ואירועים שיכללו שיתופי פעולה של סטודנטים ומרצים משתי המחלקות.