ילד־איש מלא דמיון: ביקור בניר עוז בעקבות חיים פרי ז״ל

באחד השבילים בקיבוץ ניר עוז, ליד הפנס ובין צמחיה נהדרת, עומד צל של איש עם עיניים כחולות ובולטות ומתבונן. מה הוא רואה כשהוא עומד ככה חצי נשען מתבונן באנשים או בשבילי הקיבוץ? מה עוד ראו או יראו העיניים הפכוחות האלה? כמה הומור ואירוניה וסקרנות יש בעמידה היציבה המתבוננת הזו שלו עם עיניים שיוצאות מגדרן. 

בהליכה בשבילי ניר עוז בחודש שעבר ביחד עם הבמאי רן טל, בתוך הסיפורים המסוייטים שחרתו את עקבותיהם בשבילים ובבתים, בתוך הגינון הנהדר והיופי הפשוט של המקום הזה, בין זולות על גגות שמשקיפים על רצועת עזה, וכרם קטנה ומטופחת, נעצרנו מול האיש המתבונן הזה שהוא אחד מפסלי המתכת של חיים פרי שפזורים בין שבילי הקיבוץ. הדמות הזו, ככה אומרים בקיבוץ, היא כמעט חיים עצמו, איש גבוה, עיניים כחולות, עמידה חצי מרושלת וחצי נשענת, והתבוננות. 

אנשים, העולם, פרטים קטנים וגדולים, מאבקים חברתיים או פוליטיים, כוס יין טוב, אמנות, קולנוע, רעיונות, עבודה, ספרים, הכל עניין את פרי. הדמות הזו שעומדת בשבילי הקיבוץ ועשויה רק מקווי מתאר ועיניים, ההתבוננות הזו שלה בעולם, היא דיוקן עצמי נהדר מופשט ומלא הומור, ובמבט לאחור גם מצמית. חיים נחטף מביתו, שרד באופן מעורר השראה חודשים ארוכים בשבי, ולבסוף, כשהעסקה לשחרור החטופים מעוכבת שוב ושוב, נרצח בידי שוביו. 

בשבת האיומה ההיא, כשמחבלים הגיעו לביתם שלו ושל אסנת בת זוגו, חיים, איש בן כמעט 80, הצליח להדוף ולהפיל את המחבל. הוא ידע ש״הניצחון״ הוא זמני, שהם יחזרו שוב, אבל ״הרוויח זמן״ כדי לאפשר לאסנת להתחבא היטב. כשהמחבלים חזרו הוא יצא מולם מהממ״ד, מסתיר את נוכחותה של אסנת, והציל בכך את חייה. כמה תושייה, כוח, נדיבות, אהבה, יצירתיות ומיקוד היו בצעד המפוכח והאצילי הזה. גם ברגעים האיומים ההם הוא היה הוא עצמו במלואו.

אנשי ניר עוז המשיכו לאורך החודשים הארוכים האלה לשמור עבורו את פינת העבודה, הסטודיו שלו שממוקם במוסך הקיבוץ. הם לא הזיזו בה דבר כדי שכשיחזור הכל יחכה לו בדיוק כפי שהשאיר

שנה לאסון הנורא שעוד לא הסתיים, נסענו לגלריית הבית הלבן שפרי הקים בבית חרב בשדות שבין נירים לניר עוז. בחודשים שאחרי הטבח, כשחיים היה עוד בין החיים, כתבתי כאן על הגלריה הזו שהיתה ״הקנבס של פרי״. במשך כ־20 שנה הוא הקים, שפץ, בנה, אלתר, ארגן, נקה ונהל אותה ואת גן הפסלים שסביבה. 

בחודשים ההם של תחילת המלחמה אי אפשר היה להגיע לגלריה, היא היתה במרכזו של אזור קרבות, ואת המימדים של גן הפסלים הנהדר שסובב אותה יכולתי רק לדמיין דרך הצילומים. קיוויתי אז שחיים ישתחרר, יחזור לביתו למשפחתו ולקיבוצו, ואוכל לבוא לפגוש אותו שם בגלריה.

אנשי ניר עוז המשיכו לאורך החודשים הארוכים האלה לשמור עבורו את פינת העבודה, הסטודיו שלו שממוקם במוסך הקיבוץ. הם לא הזיזו בה דבר כדי שכשיחזור הכל יחכה לו בדיוק כפי שהשאיר. חיים, כך העידה עדינה משה שפגשה אותו בשבי, היה כנראה גם בתנאים האיומים שם מפוכח מכולנו.

כשעמדנו שם בגן הפסלים שסביב הגלריה, אי אפשר היה שלא להשתאות ממה שנגלה לנו. מסביב הטנקים עדיין נוסעים הלוך ושוב, האבק שהם עושים וכל כך הרגיז את פרי בחייו, רק התגבר. הגלריה עצמה כמובן סגורה, אבל סביבה עומד מה שמסתבר כמפעל חיים גדול ומרשים, גן פסלים עשיר, עשוי בקפידה ובאהבה, עם עבודות של פסלים ותיקים ונוכחים בעולם האמנות, ובו זמנית גם של כאלה שעבדו בפריפריה שלו, וחיים רצה לייצר עבורם הזדמנות, ״לעשות להם מקום״.

הרוח והמבט הטובים

בין הפסלים פסל נהדר של קדישמן, פסל אבן מרשים של ראניה עקל, עבודות מעניינות של אמנון ברזילי וחיים אטדגי, מחווה של יצחק שפלן לתומרקין, ופסל ״עץ חיים״ נהדר של מרגה פישטיין. בתוך הגן מוצבים גם פסלים של חיים עצמו; פסלים ״חמורים יותר״ מאילו שפזורים בין שבילי הקיבוץ.

הגלריה עצמה כאמור סגורה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהחותם האישי והיצירתיות, שמוטבעים אפילו בקירות החיצוניים שלה. על אחד מהם כתוב באותיות גדולות שיר סיפור נהדר, על אחר כתם אדום ענק (אולי חיה?) שעשוי כולו מפסיפס של חרסים.

על אחד הקירות תלוי דגל סוציאליסטי אדום. הגלריה, כך מסתבר, היתה גם המקום שבו חיים, דבה׳לה הלר וחבורה מצומצמת של סוציאליסטים ותיקים היו חוגגים כל שנה את האחד במאי, עם דגל אדום ואלכוהול משובח. באחד במאי האחרון, כמחווה לחיים, חברים מהקיבוץ תלו דגל אדום על אחד מקירות הגלריה. הדגל עוד תלוי שם, מתריס כמעט אל מול העולם שסביבו.

בצד גן הפסלים, הגלריה, ההקמה שלה, השיפוץ, מפעל החיים הנהדר הזה שחיים השאיר אחריו, היו לו עוד פרויקטים ויוזמות מלאות יצירתיות וחיים. כך למשל כשעולים במדרגות למין זולה שממוקמת על גג אחד המבנים בקצה של הקיבוץ, אפשר לראות כרם קטנה ומטופחת שהקימו כשותפים כמה חברי קיבוץ.

בין השותפים המייסדים של הכרם והיקב הקטנים היו גם יורם ותמי מצגר, שנחטפו גם הם באותה שבת. תמי חזרה בעסקה, ויורם נרצח בשבי; גדי מוזס שחטוף עדיין בעזה, ובת זוגו אפרת כץ שנהרגה באותה שבת; גדעון (שנרצח) ואורנה פאוקר. את בקבוקי היין שייצרו ביקב שלהם אפשר היה למצוא בפתיחות של התערוכות בגלריה. 

או שני ספרי הילדים של חיים. את האחרון שבהם, ירנה, על סבא שמסיע את נכדתו באוטו עגלה לחפש את הירח, חיים תכנן להוציא לקראת יום הולדתו ה־80. אחרי הידיעה על הירצחו בשבי משפחתו המשיכה את מה שלא הספיק, והוציאה אותו לאור עם איורים נהדרים של המאיירת עפרה איל, שהיתה גם חברתו הקרובה. והיה גם הפאב (שנשרף לפני הרבה שנים) של ניר עוז, שחיים התעקש שתהיה לו תקרה מצוירת כמו בקאפלות באיטליה. וככה נהיה.

כשעמדנו מול אחד הפסלים של חיים בשבילי הקיבוץ, פסל פשוט ומלא דמיון שעשוי מריבוע של פח שמתוכו יוצא איש, אמרה לנו רעות, אחת מבנות המשפחה, ״זה חיים. אנחנו רואים חתיכת פח. הוא ראה בה כבר דבר אחר לגמרי״. 

כשהולכים בין השבילים של ניר עוז בין הפסלים, כשעומדים בחצר הבית של חיים ואסנת, או מול הכרם, כשעומדים מול הגלריה בתוך גן הפסלים הנהדר, אי אפשר שלא להרגיש כמעט את הרוח והמבט הטובים של חיים. אמן, יזם, יוצר, חולם, מין ילד־איש מלא רעיונות ודמיון, שהקיבוץ והשדות הם בשבילו מגרש משחקים ענקי ומלא אפשרויות; ובו זמנית סוציאליסט מפוכח ומלא חמלה, שראה לא מעט מלחמות ועוולות בחייו, שהיה מחויב באופן עמוק לאנשים, לעשייה יומיומית וסיזיפית, לניסיון לבנות כאן מקום מיטיב וצודק ושלם יותר.

חיים פרי חי חיים מלאים בעשייה ודמיון; היופי והאהבה שהטביע בעולם נוכחים עד כאב. הלב צורב מההפקרה האכזרית שלו בשבי, שלו ושל חטופים אחרים, הפקרה אכזרית שעבור 101 חטופים חיים ומתים עדיין נמשכת.

יהי זכרו ברוך. שיחזרו כולם הביתה בשלום לשלום.