בעשייה של חיים פרי שנחטף לעזה, אין הפרדה בין האמנות לחיים עצמם

קשה להפריד את הכתיבה על ״הבית הלבן״ מהכתיבה על חיים פרי, האיש שהקים את הגלריה האחרת לגמרי הזו. ולא רק בגלל הנסיבות: גלריה הבית הלבן הוקמה בבית שעומד בודד בלב השדות שבין נירים לניר עוז. פרי, איש שקשה להכניס למסגרות, הוא אמן, וכותב, ומסגר, וסוציאליסט, וחקלאי, ואיש עבודה, אוהב אנשים, ואיש שלום. הוא נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ב־7.10; הגלריה עמדה בלב אזור הקרבות.

אבל אי אפשר לדבר על הגלריה בלי לדבר על חיים, לא רק בגלל הנסיבות הבלתי נתפסות הללו, אלא לפני הכל כי הגלריה הזו היא בהרבה מובנים בת דמותו. קרן פרנקל, שעבדה איתו תקופה בגלריה בשנים האחרונות, מדייקת יותר: הבית הלבן, לדבריה, הוא ״עצמו, האמנות שלו, המעשה שלו, הקנבס שעליו הוא עובד״. 

מה זה אומר שזה הקנבס? פרנקל מתעכבת לדוגמה על התיאור של קירות הגלריה: קירות ישנים, עשויים טיח, מחוספסים, לא חלקים כמו שנהוג. כשמקימים תערוכה לפעמים סותמים איזה חור, לפעמים שמים עוד קצת טיח.

הרישול הזה הוא לא רק תפיסת עולם, איזו מין התרכזות בעיקר, אלא תפיסה אסתטית שלא מעדנת חומריות; תפיסה שמבקשת להשתמש בשכבות ובמה שנחרת בקירות ולא להעלים אותם. איכשהו כשתולים על הקירות האלה את העבודות ברור לגמרי שהאסתטיקה הזו עושה איתן עוד משהו.

אבל לא רק זה הופך את הבית הלבן לקנבס של פרי. פרנקל, כמו זיוה ילין מגלריה בארי, מתעכבות על התיאור של חיים כאיש עבודה, איש עבודה במובן העמוק, המחויב. את הבית הזה הוא שיפץ ובנה במו ידיו. בתערוכה הראשונה, כך הוא ספר באירוע לרגל 20 שנה לבית, לא היתה אפילו רצפה. לאט לאט הוא בנה רצפה, תקן את הקירות, התקין חלונות ודלתות וסורגים, תאורה, ולאט לאט הבית נבנה.

בראיון לנורית מורג, שפגשה אותו בקיץ האחרון בפרויקט שערכה במסגרת לימודיה לתואר שני בתרבות במכללת ספיר, הוא סיפר שכדי לשפץ את הקירות הוא שכנע את המפעל של הקיבוץ (נירלט) לשפץ את המבנה בטיח ייחודי, וזה לדבריו ענה גם על הצורך שלהם להראות שהחומר טוב לשיפוץ של מבנים ישנים ומתפוררים. התושייה הזו, בעברית של היום – יזמות – היא כנראה חלק ממה שאפשר את הבנייה והתחזוק של המקום הייחודי הזה.

ובכל זאת, למרות כל השיפוצים, ונדמה שכמעט באופן מכוון, היה בבית משהו חשוף או מרושל. כך לדוגמה לא היה בו חיבור לחשמל או למים, וכשהוצגו תערוכות חיים היה מביא גנרטור. את הגנרטור, כך סיפר באותו ראיון, הוא קנה בעצמו. 

לא להתפתות לשיתופי פעולה ולאפשר מקום לחובבים

את השיפוץ והעבודה על הבית החל פרי ב־1999. לפני הכל הוא התחיל לבנות שם גן פסלים. דב (דבלה) הלר, פסל וחבר קרוב שגר בקיבוץ נירים, הביא פסלים שלו והפיץ את השמועה בין פסלים אחרים. ככה לאט לאט פסלים הביאו לשם עבודות שלהם ונבנה הגן. הוא עצמו פסל בעיקר בברזל, והפסלים שלו ניצבים גם בגן הפסלים, גם במקומות שונים בקיבוץ. 

התערוכות בגלריה הזו הוצגו לזמן קצר, גם בגלל החשש להשאיר אותן שם, אי אפשר היה לבטח אותן. כל תערוכה הוצגה לאורך שני סופי שבוע ומי שרצה לבוא באמצע השבוע שביניהן היה צריך לתאם מראש עם פרי. 

צורת העבודה הזו הפכה את התצוגות למין מפגש קבוע שאליו התייצבו חברים ואמנים מהאזור ומרחוק, כולם באו לראות את התערוכה החדשה. זיוה ילין מגלריה בארי, לדוגמה, מספרת שהקפידה לבוא לכל הפתיחות. זו היתה כמעט מין עליה לרגל. אנשים היו מגיעים ברגל או על טוסטוסים בשישי או בשבת בבקר דרך השדות, בחוץ היה שולחן צנוע עם בקבוקי יין מיקב מקומי, בשנים האחרונות היה מגיע גם פודטראק למי שרוצה. כמעט תמונה מסרט איטלקי. 

את ההזמנות הוא היה שולח בדואר. לפעמים אם היה מתחיל איזה סבב או מבצע אי אפשר היה להודיע למוזמנים, הן כבר היו בדרך. הטנקים שהסתובבו לפעמים בשטח הרגיזו אותו. האבק שהם השאירו, הבלגן, זה לא היה חלק מהחזון שלו, ובטח לא מהאסתטיקה.

עפרה אייל

דב הלר

פרי לא התעסק בשיווק או ביח״צ, בטח לא במי נחשב בחוגים האלה או באחרים, הכל היה בנוי על האהבה או התשוקה הגדולה לאמנות, על הסקרנות הכמעט ילדית שלו, על איזו נדיבות גדולה, ועל רצון לתת מקום לאנשים צעירים ולאפשר להם את פריצת הדרך לעולם. מה שהנחה אותו בבחירה של האמנים היה התשוקה או הטעם או תפיסת העולם שלו, כל השאר היה זוטות.

הוא לא טרח לתעד, בטח לא לתפעל ״תקשורת חברתית״; הילדים, אשתו, ניסו לעזור בעניינים האלה. בשנים האחרונות תמר קדם סימן־טוב, מי שהיתה מועמדת לראשות המועצה, ונרצחה עם בני משפחתה ביום הנורא ההוא, עזרה לו בעניינים האלה. היא צלמה, דאגה לפרסם, לשלוח מיילים לרשימת תפוצה, לתחזק את הפייסבוק. האהבה שלה לאמנות, וההכרה בערך של העשייה שלו, חברו אותה למקום ואליו.

עפרה איל, ציירת ומאיירת, הציגה בבית הלבן פעמיים. בפעם הראשונה ב־2012, בסוף לימודי התואר השני בבצלאל, חיים הציע לה להציג בגלריה. אחרי התערוכה הזו היא התיידדה אתו ועם דב הלר והיתה מגיעה לסדנת ההדפס של הלר בנירים והם היו נפגשים שם. לקראת סוף הקורונה הוא הציע לה להציג שם שוב, והיא הציגה את התערוכה ״בינה גורדון בקו פרשת המים״, גוף עבודות חדש שעבדה עליהן במשך שנתיים במהלך הקורונה.

בשיחה איתה היא מתארת את הבית הלבן כמקום שהיה לו איזה יחוד מרושל כזה, מקום שלא עושה מעצמו עניין, שמנהל אותו איש שלא עושה עניין מעצמו. כזה שצריך להיות איתו כמה שנים עד שמבינים את גודל או עומק הידע או האישיות שלו.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

היא מספרת שההצבה של התערוכה שלה (כמו ההצבה של כל התערוכות בבית הלבן), היתה ״בלי לעשות עניין״. חיים, היא, ההורים שלה בני ה־80, ועוד חבר מהקיבוץ (רועי מונדר שנרצח גם הוא) באו לבית הלבן ותלו את העבודות. ״לא עניין: מטפסים על כסאות, מחזיקים, שמים. פתאום היתה איזו בעיה בתלייה אז חיים הלך לנפחייה וסדר משהו, איזה מין מתקן, הכי שוונץ, תקוע כזה, אבל זה עובד, וזה תלוי. הכל היה כזה מרושל ומאולתר וחמוד.

״ואז כשהתערוכה עמדה, פתאום כשהיא היתה תלויה שם, ב־nowhere, בתוך הקונטקסט הזה של הבית הלבן הזה, בתוך השדה הזה, בתוך השיממון שהיינו בו שנתיים, הכל קבל איזו איכות פואטית. התערוכה היתה בדיוק בפברואר, כשהמדבר פתאום ירוק ופורח, ומרחבים שנפתחים, והבית הבודד באמצע כלום. ואז אבי פיטשון בא וכתב עליה, ואחר כך באורח פלא, אחרי הביקורת הזו התחילו להגיע לבית הלבן הזה עשרות אנשים. 

״וחיים כל הזמן היה מתקשר לספר: ׳עפרה, את לא מאמינה, באו לפה המון אנשים, אוטובוסים׳. גם כי אנשים מאד רצו לצאת אחרי הקורונה, והבית הזה היה נראה להם משהו אחר, והוא באמת היה אחר. וגם שלבו את זה עם לראות פרחים, ויש שם גם בית כנסת עתיק עם פסיפס יפהפה, ואז כל טיול של פנסיונרים פתאום הגיע לבית הלבן, וגם בודדים, פתאום אבא ובת שבאו, וזה היה מקסים, המון אנשים שמגיעים למקום הזה.

״וחיים היה מסתובב עם כולם, ומראה להם, ומתקשר אלי לספר כל יום, כמה באו, ומי בא, ומה היה. זה היה מהמם, אבל ממש מטורף. וזה היה משהו נורא מיוחד שהתרחש לכולנו סביב התערוכה. ונהיינו או המשכנו להיות חברים, הוא כאילו החבר המבוגר שלי כזה״.

התיאור הזה של אופן התלייה, של העלייה לרגל, התשוקה לאמנות, ליופי, למחשבה חדשה, לשלום, כל אילו הפכו את הבית הלבן לאיזה מקום שהוא עבודה בפני עצמה, עבודה מלאת נדיבות ויופי. בסוף אותו ראיון עם נורית מורג חיים הסביר מה לא כדאי לעשות כשמנהלים גלריה:

1. לא לעבוד לבד כמוני
2. לדאוג שיהיה צוות
3. למקם את הגלריה בתוך ישוב עם תשתיות מים וחשמל
4. לא להתפתות לשיתופי פעולה ולאפשר מקום לחובבים 

איכשהו ההוראות האלה נראות חשודות. כשיחזור בשלום צריך לשאול אותו עליהן, הרי האיש הנדיב הזה, עשה הכל הפוך ממה שהדריך ש״נכון לעשות״. ואולי דווקא בגלל זה הבית הזה היה הווה ויהיה לגמרי הקנבס שלו, אבל בו זמנית היה ויהיה איזה מקום של מפגש ואנשים, מקום של עלייה לרגל, של אהבת אמנות לשמה, של סקרנות ואהבת אדם.