איך מקשטים מלחמה? האוצר עמית שמאע על התערוכה של טל מצליח

רעות: בוקר טוב עמית, מה שלומך?

עמית: בוקר טוב רעות ותודה על השיחה. מה שלומך היא שאלת השאלות ויש תחושה שהתשובה תהיה תמיד מורכבת מעכשיו ועד עולם

רעות: כן, איכשהו זו שאלה שכבר שנה קשה לענות עליה. וגם התערוכה החדשה שאצרת במוזיאון תל אביב לאמנית טל מצליח קשורה בדיוק לאותו הנושא. ספר, איך התחילה העבודה על התערוכה?

עמית: הסיפור קצת פתלתל. עשרה ימים אחרי ה־7 באוקטובר עוזי צור פרסם במדור הקבוע שלו בהארץ פסקה שמתארת בקצרה את מה שחוותה טל מצליח באותו יום ארור. במקביל, במוזיאון, לאחר שנאלצנו לסגור את שעריו, התחלנו בפרויקט אינסטגרמי תחת הכותרת ״מרחב מוגן״.

בכל שבוע הארנו זרקור על יצירה אחת מבעד לרגע הנוכחי, על מנת לספק באמצעות האמנות מקום בטוח שניתן לחסות בצילו. העבודה השנייה שבחרנו היא העבודת של טל מצליח ״ללא כותרת (בום קליק)״, ועליה כתבתי טקסט קצר שפורסם בצמוד לדימוי העבודה.

שתי הפעולות הללו צרבו את פועלה של טל ואת החוויה האישית שלה אצל כולנו. כמה חודשים אחרי, אלון שגב – הגלריסט של טל ומי שהיא טילפנה אליו ברגעים הקשים – פנה אלינו עם קובץ פי.די.אף ובתוכו ארבעה דימויים של עבודות מתוך סדרה חדשה שטל התחילה ליצור

רעות: היתה לך הכרות עם טל לפני? או שזה היה ה״מפגש״ הראשון שלכם?

עמית: זה בהחלט היה ״המפגש״ הראשון שלנו. כמובן ששמעתי אודותיה, וראיתי את עבודותיה בעיקר בתערוכות בגלריה. אבל מעולם לא נפגשנו ולא צללתי עמוק כל כך לפרקטיקה שלה

רעות: מה ידעת על מה שהיא עברה שם, ב־7 באוקטובר בבית שלה בכפר עזה?

עמית: את הידיעה אפשר לחלק לשתיים: מפי אחרים ומפיה שלה. תחילה באמת בפסקה של עוזי צור ואז בתיאור החוויות על ידי אלון שגב כשהוא הגיע להראות לנו את העבודות הראשונות מתוך הסדרה המתהווה. אבל כשהתחלתי לעבודות על התערוכה ביתר שאת, פגשתי את טל לסשן די ארוך שבו היא סיפרה במילותיה שלה את שעברה אז ואת שהיא חווה מאז. היה בזה משהו מצמית, אחר, כמעט כמו שתי ידיעות/חוויות שונות

את הסדרה ״קישוטי מלחמה״ התחילה טל ליצור כחודשיים אחרי ה־7 באוקטובר. היה איזה רגע שבו היא ממש אמרה לעצמה – ״את חייבת לחזור לצייר״ מתוך אמונה בסיסית בפעולה שתגרום למנוחה, לרגע של רגיעה

רעות: וכל זה בעצם לצד סדרת העבודות שהיא יצרה אחרי אותו היום? מתי היא התחילה לצייר אותן?

עמית: בדיוק. במובן מסויים, טל מצליחה לעשות במילים את מה שהיא מעבירה בציור וההפך. את הסדרה ״קישוטי מלחמה״ היא התחילה ליצור כחודשיים אחרי ה־7 באוקטובר. היא פונתה לשטח כינוס, משם למשפחת רום בכפר האורנים, ולבסוף ליישוב הקהילתי מתן שם מתגוררת משפחת אחיה. היה איזה רגע שבו היא ממש אמרה לעצמה – ״את חייבת לחזור לצייר״ מתוך אמונה בסיסית בפעולה שתגרום למנוחה, לרגע של רגיעה

רעות: ועדיין, לא היו לה את האמצעים לצייר כמו שהיא רגילה, אז היא החלה לעבוד בפורמטים קטנים יותר?

עמית: כן, היא הצליחה למצוא קנבסים קטנים וצבעי אקריליק בחנות יצירה מקומית, להבדיל מצבעי שמן ומשטחי עץ שעליהם היא רגילה לצייר, והחלה לפרוט עליהם את שחוותה באותו יום, כשהייתה נצורה בממ״ד ביתה במשך 20 שעות עד שחולצה, ובהמשך את החוויות מאז אותו יום

רעות: יש בציורים במבט ראשון משהו מטעה, הם נראים כמעט שמחים

עמית: לנצח מונוכרומטיות אפורה תקושר למלנכוליות וצבעוניות מגוונת לשמחה צרופה. טל לא פעם משתמשת בהיפר־צבעוניות כדי לדבר על חוויות מורכבות, כדי למשוך לשני הקצוות, כדי לייצר אזורים ותחושות לימינליים.

היא מציירת באמצעות מכחולים דקיקים, והמשיכות הקצרות שלהם מייצרות מקצבים חוזרים ודרוכים. כך היא בונה סוג של רשת, סוג של בד ארוג או סבכה שבה היא משתמשת כדי ליצר מישורים מורכבים המאכלסים את המילים שאותן היא כותבת.

לטל יש משיכה רבת שנים למסורות ולתרבויות אפריקאיות. הצבעוניות שבה היא משתמשת והפאטרנים שעליהם היא חוזרת שוב ושוב נובעים בהרבה מהמקרים מאותן מסורות רחוקות קרובות. אני מקשר את זה לעובדה שהיא התגוררה בדרום תל אביב לא מעט שנים, בעובדה שהתנדבה בכמה וכמה ארגונים לזכויות אדם

בוקס בבטן

רעות: ובכל אלה היא משתמשת כדי לתאר את הזוועות שעברה. מה בדיוק היא מתארת שם?

עמית: במבט ראשון בסדרה החדשה ״קישוטי מלחמה״ המורכבת מ־22 עבודות אפשר להגיד שטל מתארת באופן בלתי אמצעי את מה שחוותה בממ״ד ביתה ב־7 באוקטובר. את חווית הטראומה האישית שלה כפי שהייתה וקרתה – מהרגע שבו שמעה את קולות הירי ועד הרגע שבו חולצה על ידי יחידת שלדג. בתיאורים ישירים היא כותבת בעבודה הראשונה ״הרי יצאתי חיה״, באופן ישיר שמרגיש כמו בוקס בבטן. ‏

כשמתעמקים, רואים ומבינים עד כמה החוויה של טל הייתה מורכבת, עד כמה העיסוק המתמיד שלה בסכסוך הישראלי פלסטיני מכיל רבדים שונים ביצירה שלה, ועד כמה חווית הטראומה היא לא חד־משמעית

רעות: הציורים מורכבים מדימויים ומטקסט, מה משמעות הטקסט בתוכם?

עמית: הטקסטים בעבודות של טל מהווים סוג של מצפן (ולפעמים גם סוד של צופן) להבנת הציור. זאת יכולה להיות מילה אחת (״פחד״), או צמד מילים (״מנותקת הקשר״) או משפט (״הם מקיפים אותי מכל מקום״). תמיד היא תחזור עליהם שוב ושוב ושוב כמו איזו מנטרה או כנסיון לשכנוע עצמי

רעות: ויש גם כאלה מפתיעים ואפילו מצחיקים

עמית: בהחלט. אבסורדיות וציניות הם מהכלים החשובים שבהם טל משתמשת. על פניו אולי כדי להקליל את החוויה, אבל במקביל דווקא כדי להעיד על מורכבות, על חוסר בחד־משמעיות. כמו בעבודה שבה היא כותבת ״חוסל בכיר״ ואז שוב ״חוסל בכיר בכיר״ ואז שוב ״חוסל בכיר בכיר״ – תחילה היא מייצרת גיחוך – הבכיר של הבכיר של הבכיר, ואז נופלת ההבנה של הטירוף האינסופי הזה שאנחנו רודפים אחריו

רעות: הדמויות שמופיעות בעבודות, הן בהכרח דמותה של טל עצמה? או שיש עוד כאלה שהיא מתייחסת אליהן? (או שזה בכלל לא משנה?)

עמית: ברוב המקרים טל מציירת את דמותה שלה – זה יכול להיות ממש דיוקן עצמי, אבל גם פרשנויות נוספות לדמותה – כילדה, כגבר, כאישה חזקה או דווקא כאישה מוכנעת. מדי פעם נוכל לראות בסדרה החדשה גם דמויות של חיילים, של מחבלים, של תינוקות.

את הסדרה היא ציירה במשך כשבעה חודשים, כשבמקביל שבה לצבעי השמן ולמשטחי העץ וציירה גם עבודות גדולות. לאט לאט התחלתי לשים לב שדמותה של טל בציורים מתחזקת. אם בציורים הקטנים אנו רואים אותה על הברכיים, שוכבת על הארץ מוכנעת, בציורים הגדולים גבה כבר זקוף, היא מרימה את שתי ידיעה בתנועת ניצחון ולראשונה דמותה מחזיקה כלי נשק

הכותרת, בדומה לפרקטיקה של טל ובדומה למילים שאותן היא מטמיעה, מייצרת דיסוננס ואבסורדיות. בקריאה ראשונה עולה השאלה – איך אפשר לקשט מלחמה? קישוט נתפס בראשנו כדבר המעטר ומוסיף יופי. והמלחמה הזאת לא יכולה להיות יותר נוראית ומכוערת

רעות: באיזה שלב נכנסת אתה לתהליך?

עמית: מיד אחרי שאלון שגב הגיע למוזיאון כדי להראות למירה לפידות, לדלית מתתיהו ולי את תחילת הסדרה החדשה של טל, הרגשתי שזאת תהיה זכות גדולה לאצור את התערוכה שתאכלס את החוויה האישית של טל. התערוכה נולדה כמעט מהרגע להרגע במונחים מוזיאליים – חמישה חודשים של עבודה אינטנסיבית

רעות: ואיך היתה העבודה עבורך? בטח תהליך לא פשוט, גם למי שלכאורה צופה מהצד

עמית: זו הייתה חוויה מכוננת, מאוד שונה מתהליכים אוצרותיים אחרים שעברתי או שהייתי חלק מהם. מההתחלה היה ברור שטל במובנים מסויימים תהיה בצללים בתהליך העבודה על התערוכה. דמותה האניגמטית הרבה פעמים נותרה שכזאת גם כשהעמקתי עוד ועוד בציוריה. עיקר השיח שלי היה עם אלון שגב, ובמובן הזה זה היה אתגר שהיה צריך לצלוח אותו. גם במהלך השנים שלפני כן טל לא היתה מאוד נגישה (ועל כן גם לא מתראיינת), והטראומה שחוותה רק העמיקה את העניין

רעות: ספר משהו על השם, ״קישוטי מלחמה״, מי בחר אותו ולמה?

עמית: שם התערוכה נובע משם הסדרה החדשה שאותו טל בחרה. כבר בהתחלה היה ברור שזאת תהיה כותרת התערוכה, מהסיבה הפשוטה שבכל הציורים טל כתבה – במקביל למילים ולמשפטים אודותיהם דיברנו – גם את צמד המילים ״קישוטי מלחמה״.

הכותרת, בדומה לפרקטיקה של טל ובדומה למילים שאותן היא מטמיעה, מייצרת דיסוננס ואבסורדיות. בקריאה ראשונה עולה השאלה – איך אפשר לקשט מלחמה? קישוט נתפס בראשנו כדבר המעטר ומוסיף יופי. והמלחמה הזאת לא יכולה להיות יותר נוראית ומכוערת. בנוסף יש גם ריפרור לעיטורים הצבאיים שאותם הצבא מחלק לאחר המלחמה על גבורה והצטיינות. הסדרה הקטנה מסודרת כסרט נע כמו איזה עיטור מלחמה אחד גדול, המרכיב את המלבנים הצבעוניים ״המקשטים״ את המדים הצבאיים

רעות: תערוכה אינטנסיבית מאוד. גם הצביעה של הקירות מחזקת את העניין

עמית: כן… ההחלטה על צביעת הקירות עברה תהפוכות רבות. הייתה לי איזושהי אינטואיציה לבחון את הציורים של טל גם על קיר צבעוני, דבר שלא קרה באופן דומיננטי לפני (הציורים של טל תמיד נתלו על קירות לבנים). ידעתי שהצבע הכתום יכול להוציא משהו נוסף מהציורים ובעיקר מהציור הירוק התלוי לבדו על אחד מהקירות הכתומים. עשינו לא מעט טסטים עד שהגענו לכתום מנדרינה שבמקביל מצליח לאכלס אור גדול וכבדות כהה

רעות: יש בתערוכה גם כמה עבודות ותיקות יותר של טל, למה הוחלט לצרף אותן?

עמית: אנחנו ממש סוגרים מעגל שלם. התחלנו עם העבודה מתוך האוסף שאותה בחרנו להעלות לפרויקט ״מרחב מוגן״ והנה היא חוזרת גם בסופה של התערוכה, כשאתה משלים את הסיבוב. טל זכתה בפרס רפפורט לאמנית בכירה בשנת 2009, ובעקבותיה תרמה לאוסף המוזיאון שני ציורים מפעימים ב־2010.

בחרתי לתלות אותם כצמד, אחד ליד השני, כאיזכור להתעסקותה בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובמה שהיא מגדירה כ״חיים על הגדר״. העיסוק הזה לא נולד ב־7 באוקטובר, אלא מתוך עובדת היותה ילידת קיבוץ כפר עזה, חווית השבר הגדול ברצח רבין, האינתיפאדה השנייה ותחילת הירי מעזה לעבר יישובי הגדר

רעות: תודה רבה עמית, על הזמן והמאמץ

עמית: תודה רבה ובשמחה

---

טל מצליח | קישוטי מלחמה
אוצר: עמית שמאע
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 11.1