״הפקות המזרח״: ימין מסיקה כוכב עליון

קולנוע דוקומנטרי בפרספקטיבה של זמן יכול לעשות צדק פואטי. שנות ה־90 של מדינה צעירה, קיבוץ גלויות ופערי תרבות, במבט לאחור – דורש צדק היסטורי כזה.

אמנות הקולנוע שמצולמת בזמן אמת, בכוחה – מעל לכל – ללמד אותנו את רוח התקופה והפערים החברתיים והכלכליים שבתוכם צמחה המדינה. אם הקולנוע החרדי דורש בימינו צדק חברתי ושוויון ואנחנו מבינים את ההדרה הזהותית של קהלו, הרי שקדם לו במאבק כמעט זהה הקולנוע המזרחי, ולו קדם הקולנוע הערבי־פלסטיני (קולנוע שנעשה כאן במשך עשרות שנים ואז, כמו היום, קוטלג כפחות ערך).

קווי האפיון של קולנוע זהותי דומים: קולנוע עצמאי שצומח בשוליים וקהל צופים שאינו משתייך למיינסטרים שפוקד את בתי הקולנוע. הקולנוע הזהותי מנסה לשמר קפסולה תרבותית אותנטית שלא עומדת ברף האמנותי שקבע הממסד הקולנועי שמושפע ממגמות בעולם. את היוצרים העצמאיים שמנסים את מזלם (כמו ימין מסיקה או יהודה גרובייס בקולנוע החרדי) -הממסד לרוב דוחה.

ההדרה של הקולות האלו היא הדרה של קהלים שקופים שלא סופרים את טעמם, והיא במסווה שותפה לניסיון להעביר את כולם בכור היתוך אחד של קובעי המדיניות, המנסים להגדיר באמצעות אמנות הקולנוע מהי ישראליות. אבל כשם שהזהויות השתמרו ונותרו שונות בתרבותן גם בימינו, הקולנוע של קבוצות מגוונות נשאר שונה בהתאם.

לכן יש לי חיבה מיוחדת למאבקים לשמור על זכות הקולות להישמר, למאבקים שצומחים מהשוליים – בחברה החרדית, הערבית, האמהרית ועוד סרטים שמתקיימים כנגד כל הסיכויים, ומדי פעם זוכים להכרה.

המזרחים שהגיעו ארצה נשלחו למעברות ומשם לשיכונים הצפופים, כשהשפה התרבותית שלהם ינקה מהתרבות הערבית. עבורם היו סרטיו של מסיקה היו מעין נחמה: מישהו רואה אותם ומדבר את שפתם

סרטו המרתק של יניב סגלוביץ׳ (כאן 11 וביפילמס, יוצרים שותפים: רפאל בלולו ועמנואל ברבי) עושה צדק חברתי כשהוא מעניק כבוד לקולו של יוצר הקולנוע המזרחי המיתולוגי ימין מסיקה. התוצאה היא סרט עשיר שמלמד המון על כוחה של אמנות הקולנוע, על מאבקים ואג׳נדה חברתית, ועל החלום ושברו.

סגלוביץ׳ נחשף כבעל עין דוקומנטרית ייחודית כבר בסרטו הקודם ״אורי זוהר חוזר״ (שביים יחד עם דני רוזנברג), כשהצליח אחרי שנים רבות להביא את הרב אורי זוהר לחשיפה נדירה, בסרט שזכה לשבחים רבים. הוא מיקם את סגלוביץ׳ כמי שיודע לשמר את האותנטיות של גיבוריו, מה שקורה גם הפעם בסרטו החדש והמופתי לא פחות שבו הוא עוקב אחרי הקולנוע המזרחי.

הסרט עוסק בהתגבשותו של הקולנוע הזה למעין טלנובלה עממית סוחטת דמעות, בגיבורים שאינם יכולים להילחם בגורלם, בלבבות ובאכזבות, בתסכול ובדיכוי. ככזה, הוא גם סרט מעמיק שמספר את סיפורו של הקולנוע המזרחי, שיצר בשנות ה־90 הזדהות רבה בקרב קהלים מעדות המזרח, שראו בסיפוריהם של הגיבורים סיפורי חיים.

המזרחים שהגיעו ארצה נשלחו למעברות ומשם לשיכונים הצפופים, כשהשפה התרבותית שלהם ינקה מהתרבות הערבית. עבורם היו סרטיו של מסיקה היו מעין נחמה: מישהו רואה אותם ומדבר את שפתם. המציאות הישראלית המתהווה הפכה את עברם המפואר כסוחרים ואנשי עסקים עמידים לחלום רחוק. הם הפכו לחסרי כל, רובם עובדי כפיים הנאבקים לפרנסתם, שתרבותם המפוארת כמו הוסרה מעליהם, והם נותרו כעני נכלם בפתח התרבות החדשה.

גם אם רצו לתת מקום לקולנוע, הם לא יכלו מבחינה כלכלית לאפשר לעצמם או לילדיהם כרטיס לסרט. הם חזרו הביתה אחרי יום עבודה מתיש, שבורים ורצוצים, כשחלקם בורחים להימורים. זו אמנם לא מה שקרה בכל הבתים, אבל מי שמכירי את השיכונים בעיירות הפיתוח מכיר את הנוער שגדל בו, שחלקו צורך סמים וחלקו התדרדר לזנות ופשע.

ימין מסיקה, שנולד וגדל בשכונת קטמון בדרום ירושלים למשפחה מרובת ילדים וקשת יום, נחשף ברחוב לכוחה של אמנות הצילום כמעט במקרה. כשזיהה את הפוטנציאל האדיר של כוח התיעוד הצילומי והסיפורי על הנפש הוא ניסה להציל את חבריו – ילדי השיכונים – מהתהום האכזרית והמפלט של הרחוב.

האג׳נדה שבשמה פעל מסיקה מרתקת, והופכת אותו לגיבור תרבות בכל מובן. הוא הגדיר את קהל היעד שלו ולא הפנה את מבטו למיליה הישראלי העשיר או לאור הזרקורים ההוליוודי. הוא ראה את מהות הקולנוע בשפתו ובכוח המהות הזו רצה, באמצעות הקולנוע, לעזור לתרבות המזרחית להרים את ראשה חזרה ולהשיב למזרחים את כבודם הרמוס.

כשיש קהל – יש קולנוע

מסיקה, שהיום אפשר להגדיר גם כמייסד הקולנוע המזרחי בישראל, ניסה כאיש צעיר את מזלו מול הממסד, אך שוב ושוב סורב על ידי הקרנות והתאכזב. האכזבה בנתה חומה של תסכול וייאוש. המזל הוא שהקהל המזרחי אהב את הסרטים שלו, וכשיש קהל – יש קולנוע.

התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, שהייתה בעבר מעוז הפיראטים בזכות חנויות הדיסקים והקלטות שיצרו שוק חופשי, הפכה למפיצה המרכזית של סרטי מסיקה. וכמו שזוהר ארגוב הצליח לפלס את דרכו והפך למלך הזמר המזרחי, כך גם הקולנוע המזרחי פילס את דרכו לבתי האב הופץ עצמאית ונמכר בקלטות וידאו. הביקוש גדל וההצלחה היתה מסחררת.

״הפקות המזרח״ הוא סרט שמאפשר לנו להבין תוך כדי תנועה ומעקב אחרי הביוגרפיה הקולנועית של מסיקה, עד כמה הממסד הישראלי היה מנותק מהתרבות המזרחית, ולא רק הפנה לה עורף אלא גם התנשא עליה. כך גם ביקורות הקולנוע כיוונו לקבוצה אלטיסטית אחת, תוך כדי הקטנת קהלים אחרים.

״רמת ביצוע עלובה״, כתבו על אחד מסרטיו של מסיקה בעיתון ״הארץ״; ״זה לא סרטים, זה סיוטים״, נכתב ב״זמן אחר״. ״מסיקה הבמאי הגרוע בישראל״ כתבו ו״מנציח סטיגמה שאבד עליה הכלח״, נכתב בידיעות אחרונות. העלבון של מסיקה אמנם נוכח אבל כלוחם אמיתי, הוא לא שכח את הקהל שעבורו הוא נלחם מסרט לסרט.

איכותו של סגלוביץ׳, כמי שמלווה את מסיקה ומראיין אותו, היא ביכולת לתרגם את קטעי הארכיון ולארוג אותם לתמונות יומיום של התחנה המרכזית אז והיום, כמבטאת תרבות שוליים, באופן שנותן מקום לרגשות והופך אותה למוסד תרבותי שצמח בזכות עצמו, על אף המידור.

סגלוביץ׳ ממקד אותנו בשנת 1995, בבתים קטנים, סלונים צפופים, וסרט טורקי, ערבי או מזרחי, כשמוזיקה מפלחת את האוויר עם מילות דיכוי ובכי של הגיבור מוכה הגורל. משפחת אטסקין מבת־ים צופה במסך הטלוויזיה ב״מבט כואב״ ומתרשמת מההסתבכות של הגיבור ומכך שמדובר בסיפור אמיתי.

מאחורי הקלעים של הסרט ימין מסיקה הוא המפיק, הבמאי, הצלם, התאורן והסאונדמן. קטע הארכיון הזה מושיב אותנו הצופים בסלון של אז, ומוכיח לנו שהתרבות לא נבלעה כמו שחשבנו במנהרת הזמן. היא עדיין כאן, מקופלת בזיכרון הקולקטיבי של קבוצה משמעותית בתרבות הישראלית.

בהווה, בתוך פריימים יפהפיים שלוכד בכישרון רב צלם הסרט עדו ברלד, כשברקע המוזיקה הנפלאה של משה דעבול, ימין מסיקה של היום כבר לא איש צעיר. אחרי שורת מאבקים להכרה הוא לא מצפה לכלום מהממסד הקולנועי בישראל.

כששרידי העבר המפואר של התחנה המרכזית בתל אביב מאחוריו, מסיקה לא מאמין שערוץ בישראל הולך לשדר סרט אודותיו, שמישהו כאן סופר אותו בכלל. זה כשלעצמו שובר את הלב. מסיקה הפך כמו גיבורי סרטיו למוכה גורל, מסרב להאמין שמשהו במבט יכול להשתנות. סגלוביץ׳ מוכיח לכולנו, בסרט קטן ויפה – שאולי דווקא כן.

---

הפקות המזרח
בימוי: יניב סגלוביץ׳
75 דקות; ישראל, 2024
כאן 11, שבת 26.10
4.5 כוכבים