״לאן״: 95 דקות בתוך מונית בברלין, ואי אפשר להסיר את המבט
כמעט סרט שלם אנחנו מתבוננים בחסן, נהג אובר פלסטיני בברלין, אוסף נוסעים ומסתכל עליהם דרך המראה. איהאב אליאס סלאמי נפלא בתפקיד, והפנים שלו מספרות סיפור שלם בלי תסריט
חסן, נהג האובר הפלסטיני שהגר לברלין מהסרט ״לאן״, הלך איתי הרבה אחרי הצפייה. אם לדייק, לא פחות משחשבתי עליו חשבתי על איהאב אליאס סלאמי, השחקן הנפלא שגלם את דמותו. בזכות המשחק הנהדר שלו, בזכות האופן שבו הוא מתבונן בדמויות, (ודרכן גם בנו הצופים), כמעט שכחתי שחסן הוא דמות בסרט ולא דמות ממשית. בגלל אותו דבר עצמו חשבתי גם על סלאמי. איזה שחקן נפלא, איזו דמות נוגעת ללב. עוד אחזור לזה.
הסרט לאן, של אסף מכנס, הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין בשנה שעברה, בהמשך הוא זכה בפרס התסריט ופרס הסרט העלילתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים. סלאמי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר באותו פסטיבל, ובפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר. ועידו טאקו, שמשחק גם הוא בסרט זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה.

איהאב אליאס סלאמי ועידו טאקו

דב נבון ושרית וינו אלעד
חסן הוא כאמור פלסטיני שהגר לפני שנים רבות לברלין. הוא נמצא בה כבר יותר ממחצית חייו, הקים בה משפחה, דובר את שפתה, לאחרונה אפילו קיבל בה אזרחות. באחת הנסיעות הליליות שלו הוא אוסף את אמיר, צעיר ישראלי שמגיע לברלין בעקבות אהבה. ״השם הערבי״ שלו, (ולא פחות מכך העובדה שאמיר לא שמע שיש שם כזה גם בערבית) הוא רק התחלה או רמיזה למה שילך ויטלטל את חסן לאורך הסרט.
נהגי מוניות כבר ככבו בסרטים (מונית לילה של ג׳ים ג׳רמוש, עשר של עבאס קיארוסטמי, ועוד), והלוקיישן הזה, כמעט באופן ברור מאליו, מזמין את סוג הקרבה שמתאפשר דווקא בין זרים. אפשר להגיד או לספר לכאורה את כל מה שעולה על הדעת או על הלב, תכף הנסיעה תגמר ואפשר יהיה להשאיר את מה שסופר מאחור.
הסרט לא לוקח על עצמו ״לספר את הסכסוך״. הוא מנסה להתבונן בקרבה אנושית שיכולה להתרקם בין שני אנשים, באופן שבו ״המקום שממנו באו״, זה שמסמן אותם לכאורה כ״אויבים״ עושה אותם כמעט ״מכרים״
אבל בין השניים האלה לכאורה קורה דבר קצת אחר. למרות שבעיר הענקית ברלין מתרוצצים בכל שעה ביום ובלילה מאות (אם לא אלפי) נהגי אובר, השניים האלה מצליחים במקרה או במכוון להיפגש שוב (ושוב). השיחה ביניהם, מקוטעת אבל בכל זאת מתמשכת, כזו שיש בה זרות למפרע אבל גם קרבה באיזה אופן מפתיע. לאט לאט נפרש דרכה קצת מן הסיפור של אמיר, והיא בעיקר מאפשרת לחסן להתבונן בעצמו ובחייו מחדש.
יש כמובן תסריט, ולזמן, לפסיכולוגיה של הדמויות, וכמובן להקשר הישראלי פלסטיני יש בו תפקיד מרכזי. יש רגעים שנדמה שהתסריט אפילו ״עשוי מדי״, דמות מול דמות, העדר אב מול העדר אב, ישראלי מול פלסטיני, שביעי באוקטובר ועוד. ויש גם סצנה נהדרת, שלא לומר מבריקה, שבה זוג ישראלים שבאו לברלין (דב נבון ושרית וינו אלעד) מבינים בבת אחת שעלו על מכונית של מי שהם מכנים אותו בזהירות (כדי לא להחריף את הסכנה) ״בן דוד״.
אבל נדמה שהעיקר הוא מה שמתגלה בפניו של חסן. כמעט סרט שלם אנחנו מתבוננים בו נוהג במכונית שלו, אוסף נוסעים, מוריד אותם, מתבונן בהם דרך המראה, לפעמים מקשיב לשיחות שלהם, לפעמים נרעש (לעצמו) ממה שהוא רואה במראה, ברגעים מסוימים הוא כמעט רוצה להיעלם מהמכונית. ואיכשהו בתוך הלוקיישן הצפוף הזה, בלי שכמעט ״קורה״ כלום ממשי, אי אפשר להסיר ממנו את המבט (שכאמור כמעט מתבונן בצופה בחזרה).
ומה אנחנו יודעים על חייו של חסן? לאט לאט נפרש סיפור רב דורי שכרוך בשאלות של אהבה ובחירה (ובמשתמע גם בגירוש ופליטות). אבל רוב הזמן המצלמה מתמקדת בפנים שלו, והן כשלעצמן לא צריכות תסריט. בזווית שבה הוא מתבונן, באופן שבו הוא מסיט את פניו, בחצי חיוך מר שלרגע מבצבץ, ובעוד ועוד הבעות וגווני גוונים שלהן, הן מספרות סיפור שלם מלא שכבות ונוגע ללב.
הסרט לא לוקח על עצמו ״לספר את הסכסוך״, לרגעים נדמה שאמיר אפילו לא יודע שהוא בכלל קיים ובוודאי לא מאיזה חומרים הוא עשוי. במקום זה הוא מנסה להתבונן בקרבה אנושית שיכולה להתרקם בין שני אנשים, באופן שבו ״המקום שממנו באו״, זה שמסמן אותם לכאורה כ״אויבים״ עושה אותם כמעט ״מכרים״.
זה לכאורה לא קורה בקלות, לחסן לא נוח עם העובדה שהוא מתחיל לחבב את אמיר. ״זו בעיה״, הוא אומר לו. אמיר מצידו אפילו לא מתחיל להבין על איזו בעיה חסן מדבר.
ויש גם ״העניין הזה״ עם הרצון של הפלסטינים לחזור, חסן מתעקש שזו המולדת ושהוא ומשפחתו ובנותיו שנולדו כבר בברלין עוד יחזרו. הצורך הזה לחזור, כלומר ״העניין הזה עם השיבה״ לא ברור לצעיר הישראלי שרואה את עצמו חצי אזרח העולם ולא מבין למה להתעקש על החזרה העתידית דווקא אל המקום הקטן הזה שממנו הוא בא. הוא, כמו צעיר שמגלה את העולם, מציע בדרכו לחסן לחיות את החיים. האמת שההתעסקות שלהם בציפייה שלו לשיבה הביכה אותי שלא לומר הרגיזה. אני כותבת ״העניין הזה עם השיבה״ כי ככה פחות או יותר הוא מסופר בסרט; זה חלק ממה שהטריד אותי אחרי הצפייה
חסן כאמור משחק נפלא, השחקן הנהדר עידו טאקו במיטבו גם בתפקיד הזה. הצילום נהדר, המוזיקה היא כמעט שחקן לעצמו, והתסריט מחויב לכאורה לסיפור על כל צדדיו. במילים אחרות, זה סרט מוקפד, מלא כשרון, שעשוי במחשבה רבה. יותר מזה, העובדה שסרט ישראלי ממשיך להציע את המפגש והקרבה בין יהודי ישראלי לפלסטיני גולה, גם אם זה יכול להתרחש רק מחוץ למקום עצמו, גם היא רחוקה מלהיות טריוויאלית בימים האלה, ועל כן מרחיבת לב.
ובכל זאת יש משהו שהטריד אותי בצפייה, ובעיקר אחריה. דמויות של ערבים (כלומר פלסטינים) בספרות ובקולנוע הישראלי, מתפקדות לא מעט פעמים כדמויות שמאירות את דמותו של היהודי, ובעיקר לב התפקיד שלהן הוא ״להיות ערבי״ בתוך הסיפור הישראלי. הן יכולות לחשוף את אכזריותו של הישראלי היהודי או דווקא את רגישותו הגדולה, הן יכולות להיות אנושיות ומכמירות לב, או אלימות שלא לומר מחבלות, אבל כל זה תמיד בכפוף לזהות הלאומית שלהן, ובעיקר לתפקיד שהם ממלאים ב״סיפור שלנו״ הישראלים היהודים.
בסרט הזה לכאורה מתאפשר דבר אחר. חסן, שמבין לאט לאט שהוא דווקא מחבב את עידו, מתגלה כמי שיש או היו לו ״חיי רגש משל עצמו״, כאלה שלא קשורים רק בקשר הדוק לסכסוך הישראלי פלסטיני. יותר מזה, בזכות אמיר הוא לומד להתחבר ״לעצמו האמיתי״ ולדברים החשובים באמת בחיים. במילים אחרות, דווקא הוא מתגלה לכאורה כדמות אנושית ושלמה, ואילו אמיר הישראלי הוא רק ״דמות משנה״ שלא לומר ״כלי שרת״ בשירות העלילה הרגשית שלו.
אבל דווקא בגלל זה לא לגמרי היה ברור לי למה הוא צריך בכלל לפגוש את אמיר כדי שכל זה יתגלה. למה, במילים אחרות, הוא צריך ישראלי שיעלה למכונית שלו כדי לבחון את מה שבינו לבינו. כלומר זה ברור לי, אבל באיזשהו אופן כמעט ברור מדי. כאילו אין אפשרות כזו שהוא יעמוד שם לעצמו ויבחן את חייו, מבלי להתבונן במראה הישראלית.
אולי בעיקר בגלל זה הלכתי עם סלאמי (שעשה תפקיד נפלא גם בסרט ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין) הרבה אחרי הסרט. האם יש בכלל אפשרות ששחקן קולנוע ישראלי נפלא כזה ישחק תפקיד שלא עשוי מחומרי ״הסכסוך״? האם יש לו סיכוי לשחק דמות של בעל, של אבא, של מאהב, שהזהות הערבית במדינה של יהודים היא לא הקריטריון לבחירה דווקא בו? יותר מזה, האם אפשר להתבונן בפליטות שלו, בגירוש, מבלי ״לאזן אותן״ במחוות הקרבה אל הישראלים? האם אפשר לספר אותו לעצמו?
ואולי האפשרות שלו לשחק ״דמות של ערבי״ היא בכלל ״המקרה הטוב״, כלומר גם היא נדירה, והיא עצם האפשרות, והתנאי שנכתב מראש עבורו כדי שיוכל לשחק בקולנוע הישראלי (ובישראליות עצמה)?
זה סרט יפה, יש בו לב, וכשרון, ואהבת אדם. ובכל זאת הסיפור שבין חסן לבינו הוא לב הסיפור. הרגעים היפים ביותר שלו, הדקים ביותר, הם אלו שמתרחשים בין חסן לבין עצמו, אלו ״שמתרחשים״ על פניו של סלאמי.
לאן
בימוי: אסף מכנס
ישראל, גרמניה 2026, 95 דקות
4 כוכבים














