״ונום – הריקוד האחרון״: הראשון בסדרה שלא (לגמרי) דורך לעצמו על הרגליים

אחרי שני סרטים מבוזבזים, מגיעה השוליה האחרונה (לכאורה) בטרילוגיית ״ונום״ – זיכיון מבית מארוול בבעלות סוני – אודות האיחוד בין ישות חייזרים לאנטי גיבור. להבדיל משני הסרטים הקודמים, ולהבדיל מגל האנטי־גיבורים שסוני חרטו על דגלם דוגמת ״מאדאם ווב״ ו״מורביוס״ (הנוראיים), וגם ״קרייבן״ הצייד שטרם עלה למסכים, ״ונום: הריקוד האחרון״ הוא דווקא מוצר לא רע בכלל.

מדובר בסרט קליל, מלא כיף וחסר יומרה שלמד מהמגרעות של אחיו הגדולים. זה ללא ספק הסרט הטוב בסדרה (ועדיין, הרף לא היה גבוה במיוחד).

הריקוד האחרון ממשיך את הקו העלילתי של קודמיו ותופר זה לזה שני קונפליקטים: הקונפליקט הפנימי – הנוגע לסימביוזה בין היישות החיזרית ונום לפונדק הארצי שלו, אחד אדי ברוק, אדם מפוקפק ופגום. הם זקוקים זה לזה, אך מתקשים להשלים זה עם זה. תרתי משמע. הקונפליקט השני, החיצוני, כרוך באיומים חוצניים אחרים שחלקם כמו ונום, זקוקים להיטפל לבני אדם על מנת לשרוד. בסרט הנוכחי מדובר בכוח על מסתורי ששמו נול.

אותו נול זקוק ל״קודקס״ על מנת לצאת מכלא נצחי שבו הוא כלוא באשמת הזן של ונום – הסימביוטיים. ככה במקרה נול הוא זה שיצר את הסימביוטיים, ולאחר מכן גם זן נוסף של יצורים, זנופייג׳ים, על מנת להשמיד את הסימביוטיים ולשחרר את נול מכלאו הגלקטי. ועוד במקרה, הקודקס הזה נוצר על ידי ומצוי בתוך ונום/אדי ברוק. ולכן הם שניהם המטרה של נול וצבא הזנופייג׳ים.

זה הסרט הראשון מבין השלושה שטום הארדי מצליח לנצנץ בו כאדי ברוק. מדובר בשחקן מוכשר ורציני, שלא היה במיטבו בשני הסרטים הקודמים. כאן הוא נותן תצוגת משחק הגונה, ונראה שגם נהנה מעצמו

הבעיה המרכזית בוונום אחד וונום שניים הייתה רידוד הקונפליקט הפנימי והוצאת כל העוקץ, הייחודיות והמורכבות האינהרנטית של האנטי־גיבור האפל. נערך שם, ולא בכוונה, גיחוך של מערכת היחסים ביניהם. זו הייתה יותר קומדיה זולה, בנויה על הלצות גופניות או בדיחות סמי־גרוטסקיות עם יומרות דרמטיות. הפוטנציאל של האנטי־גיבור מדפי הקומיקס היה כמו רובם תוצר לא אפוי ורחוק מהמקור, שסוני עיצבו למסך ברישול די מרגיז.

בסרט השלישי, לפחות הבעיה הזאת פחתה משמעותית. זאת אומרת, רק אם מקבלים את הקשקוש בלבוש שהיה נוכח בסרטים הקודמים כהנחת יסוד שאפשר לחיות איתה. הבמאית קלי מרסל הלכה על כיוון אחר שהקל בקונפליקט הפנימי ושאף להתפתחות בכיוון ההרמוניה במקום מאבק פנימי שלא מוביל לשום מקום מלבד לתחושת החמצה.

דבר זה אפשר לסרט לגלם ביתר שאת את הקונפליקט החיצוני, שהפעם היה פשוט קרבות חייזרים אלימים, מופרזים ועשויים היטב של ונום ושותפיו נגד ציידי הסימביוטיים. אלמנט עלילתי נוסף שאפשר לוונום לנוע בחופשיות כסרט אקשן מדע בדיוני, קומי וקליל, הוא זניחת האלמנטים הרומנטיים בחייו של אדי ברוק, כמו גם את הטלטלה שהייתה טמונה במעבר חד מדי בין הומור זול לניסיון של פיתוח דמות רצינית.

דברים נוספים שמחמיאים לו ומכריעים כי זהו סרט ראוי לצפייה – אפילו ללא השוואה – הם דמויות צד לא משעממות שזוכות לטיפת עומק (רק טיפה) כמו ד״ר טדי פיין (ג׳ונו טמפל), ואסתטיקה שעברה דיוק משמעותי. זה עדיין קשקוש שכולו בנוי על אפקטים, אבל זה קשקוש בלבוש כיפי מתובל בהומור; והפעם זה הומור פחות קרינג׳י.

לא שאין בסרט בעיות, יש גם יש. בכל סצנה. נתחיל בכך שהוא קצת סותר את החוקיות העלילתית שנבנתה בסרטים הקודמים, מה שמרצף אותו בחורים ניכרים לעין. ולמרות שהוא בהחלט מאופיין בכתיבה מהודקת יותר ותבנית עלילתית נקייה משהו, עדיין לא מדובר בסימביוזה מושלמת.

זאת בעיקר מכיוון שהמכניקה הנרטיבית מרושלת ולעיתים אקראית, במיוחד באופן שבו העלילה מטפלת באירועים משמעותיים לכאורה, כמו באמנזיה. כמו כן, מרוב ניסיון להיות מצחיק הוא עדיין די מביך. למעשה הוא ויתר לגמרי על הניסיון להיות סרט על אנטי־גיבור והלך יותר על תבנית הגיבור הליצן – הפעם בכוונה ולא בטעות. לפחות כך זה נראה.

אולי זו הייתה הבחירה הנכונה, שכן הדיסוננס המעיק שהעיב על הצפייה בשני הסרטים הקודמים לא נוכח כאן. במקום זאת, ואם בוחרים להיות סלחניים כלפיו, הוא פשוט סרט אקשן קומי לופי ומגוחך, שמושך יותר לכיוון הפארודי, לפרקים רפלקסיבי.

דבר נוסף שכדאי להזכיר הוא שזה הסרט הראשון מבין השלושה שטום הארדי מצליח לנצנץ בו כאדי ברוק. מדובר בשחקן מוכשר ורציני, שלא היה במיטבו בשני הסרטים הקודמים. כאן הוא נותן תצוגת משחק הגונה, ונראה שגם נהנה מעצמו.

מכל הסיבות האלה, ״הריקוד האחרון״ הוא גם הריקוד הראשון של סוני עם אנטי גיבורים מבית מארוול שלא לגמרי דורך לעצמו על הרגליים. ועדיין, כמכלול קולנועי, הוא מצטרף לקו סרטים מפוספס. זה אולי סרט לא רע, אפילו טוב. אבל כנאמר – היה טוב וטוב שהיה.

---

ונום: הריקוד האחרון
בימוי: קלי מרסל
109 דקות; ארצות הברית, 2024
3 כוכבים