איינדהובן 2024 // אלון שטיינמץ

אני אלון שטיינמץ, בן 29, ותמיד אהבתי ליצור. אחרי הטיול הגדול במזרח הבנתי שאני רוצה ללמוד עיצוב. באותו זמן היה לי שכן שלמד ב־DAE (האקדמיה לעיצוב באיינדהובן) 20 שנה לפני כן, ודרכו שמעתי על האקדמיה. ב־2019 ניגשתי למבחנים לאקדמיה ובמקביל גם לבצלאל – ולא התקבלתי. שנה אחר כך עשיתי מכינה ב־HASTUDIO שאחריה נבחנתי שוב, התקבלתי, והיה לי ברור שאני הולך על זה.

איינדהובן

ידעתי שאני רוצה ללמוד במדינה שהיא לא ישראל. הלימודים בארץ הרגישו לי הרבה יותר מכווני ״מקצוע״ ולא הייתי בטוח שעיצוב תעשייתי זה ה־תחום שאני רוצה להתמקד בו. בשנה א׳ באקדמיה מכריחים אותך להתנסות בהכל – מכתיבה יצירתית, דרך וידיאו ארט ועד עיצוב מוצר.

נתנו לנו להתנסות גם בהמון חומרים כמו עץ, מתכת, טקסטיל. כל הניסיונות האלה היו ממש חשובים עבורי. למדתי לעבוד עם כלים ומדיומים שבחיים לא הייתי חושב להתנסות בהם.

גם בשנים ב׳ וג׳ אין ממש חלוקה למחלקות. בכל סמסטר יש סטודיו וכל סמסטר הוא קצת שונה. האקדמיה מעודדת את התלמיד להחליף סטודיו בכל סמסטר, כך שכמעט כל תלמיד מוצא את הדרך הייחודית שלו. אין ספק שיש בזה משהו מבלבל, אפילו מאוד, אבל הבלבול הזה עזר לי להבין שלא צריך לבחור בדבר אחד. אפשר להביע ידע ויכולות עיצוביות בשלל דרכים ובכל תחום.

7 באוקטובר

ב־7 באוקטובר הייתי לבד באפריקה כחלק ממחקר שעשיתי באוגנדה ובקניה לקורס בשנה ד׳. הייתי מנותק מכל מה שקרה באקדמיה בחודשים הראשונים למלחמה. כן קיבלתי אימייל מנציג מהאקדמיה ששואל מה שלומי ומציע לי לדבר עם מישהו, אבל משיחות שלי עם סטודנטים בשנים מתחתיי – הבנתי שהיה להם לא נעים ולא ניתן להם מענה אמיתי. אולי בגלל הניתוק הראשוני לא הרגשתי ניכור מהמוסד או מחבריי באקדמיה.

בחינה של צורות התיישבות, תוכניותיהם האורבניות ועיצובם המרחבי, משמשת ככלי לניתוח מערכת היחסים החד צדדית (מנקודת מבט ציונית) של התנועה הציונית כלפי הפלסטינים

כמו שאפשר לדמיין, גם באקדמיה רוב מוחלט של הסטודנטים אוחזים בדעות ליברליות ואף ״פרוגרסיביות״. לכן רובם המוחלט יגדירו את עצמם כ״פרו פלסטינים״, ומבחינת רובם זה אומר שהם אוטומטית מתנגדים לישראל. עבורי מדובר בשני דברים נפרדים. הרי גם אני תומך בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, גם אני רוצה שלום – אני גם פרו פלסטיני וגם פרו ישראלי, והם לא מכירים בזה.

פרויקט הגמר: A Road to Reflection

פרויקט הגמר A Road to Reflection הוא פרויקט מחקרי שמנסה לבחון כיצד צורות התיישבות שונות תחת התנועה הציונית משקפות את היחס המשתנה כלפי הפלסטינים. ביצעתי מחקר היסטורי וניתוח ביקורתי של שלוש צורות התיישבות תחת התנועה הציונית: מושבות, קיבוצים והתנחלויות.

בחינה של צורות התיישבות אלה, תוכניותיהם האורבניות ועיצובם המרחבי, בשילוב אירועים היסטוריים ושינוים פוליטיים – משמשת ככלי לניתוח מערכת היחסים החד צדדית (מנקודת מבט ציונית) של התנועה הציונית כלפי הפלסטינים.

פרויקט הגמר שלי התחיל בהתמחות שעשיתי כחלק מהתואר כאן בישראל במשרד האדריכלים אמנון בר־אור טל גזית. המשרד מתמקד באדריכלות שימור ולכן יכולתי לעבוד על החלק המחקרי וההיסטורי של תיקי התיעוד למבנים השונים. שם למדתי כלים של מחקר ויזואלי ואת החשיבות של אדריכלות כחלק מהראי ההיסטורי. כמו כן, אמנון חוקר ״מרחבי מבוכה״ – מושג שמתייחס לקשר בין טראומה ואדריכלות.

המושבות שימשו כסנונית הראשונה של התיישבות ציונית בארץ. הארץ הייתה תחת שילטון עות׳מאני, ומערכת יחסים של שכנות ומסחר בין ציונים לפלסטינים היו דבר שכיח. אפשר לראות זאת בתכנון המושבות – רחוב מרכזי עם בתים וחוות לאורכו, תוכנית אוניברסלית שבה היישוב הוא חלק מהמרחב הכולל.

הקיבוצים סימלו עידן חדש. תחילת המאה ה־20 היא תקופה שבה התנועה הציונית מבססת את נוכחותה בארץ ושאיפתה שהתגשמה להקמת מדינה. הקיבוצים שימשו ככלי לייצר ולקבע גבולות ברורים למדינה. הקיבוץ בנוי כמעגל המתכנס לעבר המרכז – חדר האוכל – צורה אורבנית המשקפת חברה מתכנסת שמנסה לבנות את עצמה מחדש (חברת מופת בארץ) וכתוצאה מכך אדישה לאחר (הפלסטינים).

ההתנחלויות משקפות את השינוי שקרה לאחר מלחמת ששת הימים ועלייתם של תנועות כמו ארץ ישראל השלמה. מטרתן המוצהרת של ההתנחלויות היא למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני, ובכך מדינה פלסטינית. תוכניותיהן מזכירות רישומים של מבצרים מהעבר, צורה שרואה בפלסטינים כאיום שעימו חייבים להילחם.

על מנת לא לשקוע בעגמומיות היה בי רצון לבחון אלטרנטיבה למצב, ולכן הסתכלתי על נווה שלום ואחת אלסלאם כמקרה בוחן לחיים משותפים בין יהודים לפלסטינים. אמנם יש ביישוב מורכבויות רבות, ואפשר להתווכח על ״הצלחת הניסוי״, אבל עבורי נווה שלום משקף רצון אמיתי לחיים משותפים. ביישוב קיימים מספר מבנים ומוסדות כמו בית הספר לשלום, שמטרתם היא יצירת בסיס משותף לדיאלוג בין העמים וקידום חיים משותפים.

Building Bags

Building Bags הוא פרויקט הגמר השני שלי (כן, ב־DAE יוצרים שני פרויקטיי גמר). הפרויקט עוסק במחקר אסתטי של סגנון הבנייה הבינלאומי בתל אביב (באוהאוס) ותרגומו לאובייקט. במקרה שלי האובייקט הזה הוא תיקים.

גדלתי בתל אביב, אני מאוד אוהב את העיר ועדיין רואה בה בית. אבל כיום אני עובר ממקום למקום, אורז את חפציי כל כמה חודשים. הרצון לקחת משהו מ״הבית״ איתי לדרך הוביל אותי לייצר סדרת תיקים בהשראת הסגנון הבינלאומי, שמגדיר את האסתטיקה של תל אביב, שכן יש בה את המספר הגדול ביותר של בנייני באוהאוס בעולם. מטרתי היא להדגיש את הערכים והמאפיינים האסתטיים של תל אביב בתיקים שיכולים לעבור איתי לכל מקום.

עתידות

האמת שאני עוד לא בטוח, נראה לי שאעביר שנה בארץ ואמשיך לפתח את הפרויקטים שלי. אחר כך אני שואף לחזור לאירופה ולהמשיך לתואר שני במחקר אורבני.