איינדהובן 2024 // חמוטל חיון

חמוטל חיון, בת 30, ירושלמית במקור וגרה היום באמסטרדם עם בן זוגי ארז לבנון. למדתי לתואר ראשון בבצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי, סיימתי ב־2020 בשיא הקורונה והחלטתי להמשיך ישר לתואר שני בעיצוב תעשיירתי בבצלאל במסלול ״אודות עיצוב״.

זו הייתה חוויה מעולה ופגשתי שם סטודנטים ומורים מדהימים, אבל אחרי שנה הפסקתי את התכנית כדי ללמוד תואר שני בחו״ל. במקביל עבדתי בפרויקטים שונים כמו התערוכה ״אוכל״ במוזיאון העיצוב בתור עוזרת מחקר ואוצרות, וביחידת הצעירים של עיריית תל אביב־יפו בעיצוב גרפי.

איינדהובן

הגעתי לאיינדהובן כדי ללמוד במחלקה חדשה שנפתחה בשם Geo Design בהובלת סטודיו Formafantasma. זו הייתה הזדמנות ללמוד מסטודיו שאני מעריכה ועוקבת אחריו כבר שנים.

האקדמיה אפשרה לי להרחיב את התפיסה שלי לגבי מה אפשר לעשות באמצעות כלים של עיצוב. זו סביבה שמעודדת חופש להתבטא בכל המדיומים והזדמנות להתעמק בתחומים שתמיד סיקרנו אותי כמו אנימציה וכתיבה, לאמץ אותם ולאפשר להם להיות חלק אורגני בדרכי הפעולה שלי.

אחרי השנה הראשונה אנשי Formafantasma עזבו את ראשות המחלקה והוחלפו בסטודיו אחר. במקבילף מיד אחרי ה־7 באוקטובר היה ברור שהמחלקה בהובלת אותו סטודיו הפכה למקום רעיל עבורי כישראלית, ולכן עברתי למחלקה אחרת בשם Social Design.

הרעיון של חלומות כפעולה קולקטיבית אתגר את התפיסה שהכרתי, ואפשר לי לחשוב עליו כערוץ של תקשורת לא מילולית בתוך קבוצה. מה אם נתייחס לחלומות שלנו כאל חוויה משותפת, האם נוכל להתייחס לנושאים עדינים כמו פחד ותקווה בצורה שונה?

המעבר היה קשה. הייתי צריכה להיאבק בנימוס במערכת ההולנדית של האקדמיה ולעמוד על שלי, להישאר בבית עד שיאשרו לי לעבור ולהתחיל במחלקה חדשה, קצת כאאוטסיידרית. אבל משהו בכל התהליך הזה עזר לי מבחינה יצירתית.

במובן מסוים הפסקתי להיות סטודנטית, שזה באיזשהו מקום מצב מנטלי שבו את עונה על שאלות של אנשים אחרים, והתחלתי להיות מחוייבת לענות רק על שאלות שאני שואלת את עצמי. אני מאמינה שזו ההתחלה של להיות יוצרת עצמאית.

פרויקט הגמר: Latent Sleep

הפרויקט התחיל בתהליך כתיבת התזה שבה עסקתי בנדודי שינה וחלומות כמרחב וזמן קולקטיביים. העיסוק שלי בנושא התחיל בחודשים הראשונים של המלחמה, שבהם דיברתי המון בטלפון עם חברות שגרו בארץ. בשיחות האלה עלה הרבה הנושא של ערות בלילה. זה עניין אותי: הטקסים לפני השינה, המחשבות הליליות, החלומות.

החוויה הלילית השתנתה בצורה קיצונית אחרי ה־7 באוקטובר. זו הייתה נקודת המפתח של הפרויקט – הרעיון שמה שנתפס כפרטי, כמו שינה, הוא למעשה קבוצתי ומשותף; שהתבוננות ברגעים האלה של בין שינה לערות היא שער להבנת קשר שקוף שמאחד קבוצה.

התחלתי במחקר על התיאוריה אודות שינה וחלימה כמעשה משותף, ובמקביל ראיינתי קבוצת נשים בסוף שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30 לחייהן על הלילות שלהן. לאט לאט נולד מתוך הראיונות סוג של יומן חלומות משותף. התייחסתי לעשרות החלומות המתועדים שהיו ברשותי כאל ארכיון חלומות. הפעולה של איסוף, תיעוד וחלוקה של החלומות לנושאים, ההצבעה על נקודות השוני ודמיון – הפכה לשיטה שמדגימה את הרעיון של תת מודע קולקטיבי.

במהלך המחקר נתקלתי בראיון עם מקס הייבן, כותב וחוקר קנדי, שמצביע על מחקרים עדכניים שמראים שהפעילות של המוח בשעת חלימה זהה לפעילות שלו בשעת למידה. הוא טוען שמכיוון שלמידה היא הפעולה הכי חברותית – מלשון חיברות – שהמוח מסוגל לעשות אפשר, להסתכל גם על חלימה כפעולה חברתית.

יש כמה תיאוריות של התודעה שמציעות שמה שהעובר עושה ברחם הוא לחלום. לאחר לידה, אחד התהליכים החשובים שהתינוק עובר כדי להתאים את עצמו לעולם הוא ללמוד לישון – כלומר לחלום – בזמן שאנשים אחרים ישנים, ולהיות ער בזמן שהם ערים. התפיסה של שינה וחלימה כפעולת חיברות גרמה לי לחשוב על ההשפעה של ההיעדר שלה עלינו כחברה.

חלומות הם כמובן נושא עשיר במחקר תיאוריה ורפרנסים אמנותיים. לפני תחילת העבודה על התזה, הנחתי שחלומות הם סוג של פסולת שהתודעה פולטת אחרי שאנחנו סופגים מידע כל היום, או סוג של מכרה פסיכואנליטי שמאפשר להשתפר בהבנה שלנו את עצמנו. הרעיון של חלומות כפעולה קולקטיבית אתגר את התפיסה שהכרתי, ואפשר לי לחשוב עליו כערוץ של תקשורת לא מילולית בתוך קבוצה.

מה שבלט לי בתהליך של איסוף ומיון החלומות של הנשים שראיינתי היה שמספר החלומות הגדול ביותר עסקו בתינוק: חלומות שבהם החולמות מחזיקות תינוק, שהולך לאיבוד, שהן מוצאות תינוק. חלומות על תינוק שנופל, ועוד ועוד

מה אם נתייחס לחלומות שלנו כאל חוויה משותפת? האם נוכל להתייחס לנושאים עדינים כמו פחד ותקווה בצורה שונה? על ידי הבחירה לחקור את הטריטוריות השקופות האלו, את החיבורים הרכים והלא נשלטים של החיים, אני מאמינה שהפרויקט נהיה בדרכו קריאת מחאה והתנגדות למלחמה.

מה שבלט לי בתהליך של איסוף ומיון החלומות של הנשים שראיינתי היה שמספר החלומות הגדול ביותר עסקו בתינוק: חלומות שבהם החולמות מחזיקות תינוק, שהולך לאיבוד, שהן מוצאות תינוק. חלומות על תינוק שנופל, ועוד ועוד.

חשבתי שזו נקודה טובה להתייחס דרכה אל הקבוצה הזו, של נשים ישראליות צעירות, שהן עדיין לא אימהות, שחולמות לילה אחרי לילה חלומות אינטנסיביים על תינוקות. המטרה ביצירת ארכיון לא הייתה לאסוף מידע כדי לנתח את חוויות קבוצת הנשים הזו, אלא להכיר בחוויה הלילית כקולקטיבית ולהציג אותה כעוד רובד של החיים תחת מלחמה.

פרוייקט הגמר שלי הוא עבודת מיקס מדיה שמשלבת אריג ג׳קארד שעיצבתי ועבודת אנימציה שיצרתי שמוקרנת על גביו. האריג, שאורכו ארבע מטרים, תלוי מהתקרה ומתאר סצנה של נוף מופשט. העבודה מתרחשת ברצף זמן מעגלי של אור וחושך. רגעי האור מאפשרים לראות את האיכות הטקטילית והצבעונית של האריג, וברגעי החושך שבה ומופיעה עליו עבודת אנימציה.

השילוב בין האור הלבן לטקסטיל מתאר חלום אחד מתוך הארכיון. בחלום, החולמת נמצאת בגוף של נמר. היא מתגנבת אל אוהל, שבו נמצאות אישה האוחזת תינוקת, והיא חוטפת את התינוקת. היא מתחילה לרוץ עם התינוקת ורצה. מתחיל מרדף אחריהן ובסופו היא נתפסת ונורית.

למצוא משמעות בעיצוב כשהמציאות כל כך קשה היה מאתגר. אבל היה לי דדליין וזה הניע אצלי תהליך של חיפוש אחרי שפה ויזואלית חדשה. הכנתי רשימה של תכונות שאני רוצה שיהיו בפרוייקט: שיהיה צבעוני, שיהיה יפה, שיהיה נאיבי. הצבתי לעצמי משימה ליצור משהו, שלמרות שהוא קשה ואולי מטריד בתוכן שלו, כשאנשים יעברו לידו הם יגידו ״וואי, איזה יפה״ וימשיכו בחיים שלהם. בתוך התהליך הזה התחלתי לעשות משהו שזנחתי בשנים האחרונות – ציור. התחלתי לצייר את החלומות ששמעתי ומתוך התהליך הזה נולדה עבודת הווידאו.

את הג׳קארד יצרתי בשיתוף פעולה עם מפעל הטקסטיל ee exclusives שנמצא בעיירה קטנה ליד איינדהובן. לעבוד עם הטכנאים של המפעל ולפתח עבודת ג׳קארד הייתה חוויה ממכרת שאני מקווה שתהיה לי הזכות לשחזר בקרוב.

Dressing With Mothers

במהלך השנה הראשונה בלימודים באקדמיה פרסמתי מסה אישית בכתיבה משותפת עם המעצבת והחוקרת ג׳וליאנה מאזטה במגזין Vestoj, שעוסק באופנה מנקודת מבט לא מסחרית ושואל שאלות על התרבות של מה אנחנו לובשות ולמה.

הרעיון לכתיבת המסה התחיל תוך כדי נבירה באפליקציות של וינטג׳ יחד. דיברנו על החוויה של לחטט בארון של האימהות שלנו כדי למצוא מה ללבוש, כפעולה שאנחנו חוזרות ועושות כבר שנים; ועל האופן שבו ההסתכלות על הארון הזה, האייקוני בעולם האישי שלנו, משתנה ומתפתח ככל שאנחנו מתבגרות.

כתבנו טקסט הבנוי מסיפורים על פרטי לבוש שהיוו נקודות מפנה בחיינו. התעמקנו בהיסטוריה הפרטית של כל אחת מאיתנו מתוך תפיסה שהאישי הוא פוליטי. בחנו את הרעיון של ירושה של נשיות בין אימהות לבנות. כתבנו על החוויה של להסתכל על אמא שלך מתלבשת, מסתירה ומעצימה את עצמה, להיות עדה לטרנספורמציה היומיומית הזו ולשחזר אותה בלי לשים לב, שנים מאוחר יותר. זה טקסט שהוא בין היתר על הדברים שאת אומרת שאת לא תהיי בהם כמו אמא שלך, על חוסר האונים של לגלות שאת בדיוק כמוה, ועל המבוך של לאהוב ולשנוא את זה.

הפרסום של המסה ותהליך העבודה עליה עזרו לי להבין את הכתיבה כמדיום של מחקר/עיצוב והובילו להמשך שיתוף הפעולה שלי עם ג׳וליאנה ועם מוניקה מון, העורכת שלנו, לפרויקט מחקר סביב אופנה, חברה ונשיות, הפעם סביב בית אופנה עילית ברומא של אחרי מלחמת העולם השנייה. אנחנו בתוך תהליך עבודה עליו.

עתידות

אני כרגע עובדת לקראת הוצאה לאור של התזה, על השינה והחלימה כזמן ומקום קולקטיבי, עם המעצבת הגרפית המעולה שי כותני. בינתיים אני גרה באמסטרדם, שוכרת סטודיו עם מעצבים מתחומים שונים וממשיכה לעבוד על פרויקטים כפרילנס על הקו של הולנד־ישראל.