לשמר את המורשת: גלריה צימבליסטה החדשה משלבת בין אמנות ומוזיקה

באחד הרחובות השקטים בשכונת נווה שאנן בואכה שכונת שפירא, נפתחה בסוף השבוע האחרון גלריה צימבליסטה – מודל בלתי־קונבנציונלי בנוף המקומי. הגלריה, על שם האמנית המנוחה עפרה צימבליסטה, מוגדרת כ״מרכז חדש לאמנות עכשווית, בית לאמנות פלסטית ומוזיקה״. בשנה הראשונה לפעילותה תציג הגלריה שלוש תערוכות מעבודותיה של צימבליסטה, ובהמשך התכנית היא לארח תערוכות של אמנים.ות נוספים.

על היוזמה אמון חן צימבליסטה, בנה של עפרה, מוזיקאי, מייסד עמותת מפעל המוזיקה ופרויקט קול השלום. צימבליסטה הוא נגן כלי הקשה ומנצח, שברזומה שלו השתתפות כסולן וכמנצח ברוב התזמורות הישראליות, מופעים בארץ ובעולם ופרסים שונים. העובדה שגדל לצד אמא אמנית היתה לדבריו מה שהפך אותו למה שהוא היום.

״היא זו שעשתה אותי מוזיקאי, מאלף עד תו״, הוא מספר. ״זה התחיל בגיל חמש, כשהייתי עם ההורים בחתונה וראיתי את המתופף. אחריה נסעתי עם אמא מקרית אונו, שם גדלתי, לרחוב אלנבי לקנות לי תוף.

״אבא שלי, שהיה מסגר, בנה לי סטנד עבורו. בכיתה א׳ התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון ולתופים הצטרפו חלילית ופסנתר. הייתי בא עם אמא לסטודיו, היא היתה מציירת ואני מתאמן בחלילית. בגיל 14 כבר קיבלתי מורה מהפילהרמונית והייתי צריך מרימבה, אז אמא שלי מכרה את האוטו וקנינו מרימבה״.

במהלך כל אותן שנים היתה עסוקה צימבליסטה בקריירה האמנותית שלה. היא התפרסמה בעיקר הודות לפסלים גדולי הממדים שלה שהוצבו במרחבים ציבוריים ברחבי הארץ, כאלה שהיום אפשר למצוא בין השאר בשדרות רוטשילד (מחלון של אחד הבניינים), בגן הפסלים ברמת השרון, בגן סיפור בחולון, בפארק רייספלד בקרית אונו ועוד.

חן צימבליסטה: ״זה לא ממוריאל וזה לא מקום לזכרה. זה נכון שהגלריה היא על שמה, אבל לא זו המטרה שלה. בשנה הראשונה נציג תערוכות מעבודותיה, אבל כבר בתערוכה השלישית נתחיל לארח אמנים.ות נוספים״

הקשר האינהרנטי לעולם המוזיקה בא לידי ביטוי גם בהרבה מפסליה, שמתארים להקות של נגנים, זמרים, מקהלות, אנשי קרקס ופרפורמרים נוספים. באמצעות הצבת הפסלים במרחב, היא יצרה כוריאוגרפיות משתנות, כשהמחשבה המרחבית והתכנון המדויק של העמדת כל דמות – הם עקביים וייחודיים ליצירתה.

את עבודות הפיסול הקטנות יותר היתה יוצרת בביתה שבקרית אונו, ואת הפסלים הגדולים הרבים יצרה בסטודיו באשדוד שבו עבדה עד מותה בשנת 2014. בשנים הראשונות שאחרי מותה המשיך הסטודיו לפעול כחלל תצוגה שבו טיפל בעלה בעזרתו של חן ואחיו. אחרי שנפטר גם אביו, נכנסו האחים לתהליך ארוך של פירוק הסטודיו והאוסף.

את החלל בנווה שאנן, ששימש בעבר כמפעל לחלקי חילוף לרכב, שכר חן במקור כסוג של מחסן לאחסון האוסף, אבל תוך כדי הבין שהוא רוצה שהוא יהיה יותר מזה. ״המחשבה שהובילה אותי היתה שאם אייצר אוסף ואנשים יתעניינו ויבואו לראות, אני בטח כבר אשב ואשתה איתם קפה, ואם אני מביא לפה אנשים אז אני צריך לגרום למקום להראות יפה, ואם אני כבר גורם לו להראות יפה, אז למה שלא אעשה גלריה?״.

מה גרם לך לבחור דווקא בלוקיישן הזה?

״הבית שלנו לא רחוק, בשכונת גבעת הרצל. הסטודיו של המוזיקה שלי וגם הסטודיו ליוגה של אשתי נמצאים בפלורנטין. לא רציתי ללכת לקרית המלאכה כי אני אוהב את השקט, לא רציתי המון גלריות מסביב״.

טשטוש של הממד הסובייקטיבי

את הקונספט הייחודי התווה צימבליסטה תוך כדי התהליך. ״זה לא ממוריאל וזה לא מקום לזכרה. זה נכון שהגלריה היא על שמה, אבל לא זו המטרה שלה. בשנה הראשונה נציג תערוכות מעבודותיה של אמא, אבל כבר בתערוכה השלישית נתחיל לארח אמנים.ות נוספים. אחר כך מצידי אפשר לרוקן את כל העבודות שלה, להשאיר פסל אחד ולהציג תערוכות מתחלפות של אמנים נוספים״.

לטובת הצגת התערוכות חבר לאוצרת הדס מאור, אוצרת עצמאית ותיקה ומוערכת ומרצה בכירה בתכנית ללימודי תואר שני באמנות בבצלאל. מאור מדגישה שהיא לא משמשת כאוצרת הקבועה של החלל, אלא רק העניקה ליווי והכוונה לקראת הפתיחה והתערוכות הראשונות.

״כל החשיבה של חן היא חשיבה שמבינה אמנות אינטרדיסציפלינרית ברמות הכי עמוקות שלה, וזה הדבר הכי חשוב בעיניי״, היא אומרת. ״כשהגעתי לפה בפעם הראשונה היו בחלל עשרות עבודות. המטרה שלי היתה לחלץ שלושה חתכים תמטיים מתוך המכלול שיהוו את שלוש התערוכות הראשונות״.

התערוכה הראשונה, שנפתחה עם השקת החלל, נקראת ״סטודיו עפרה״, וגוף העבודות שבה קשור לעולמות של מוזיקה ובמה. ״הוא כולל פסלים מתוך סדרות שלמות של להקות – להקה של זמרים, להקה של נגנים, להקה של לולייני קרקס. יש נגני חליל וצ׳לו, יש דמות שמטפסת על סולם, יש מישהי ששרה בשפת הסימנים, יש קבוצה של רקדנים. אלה עבודות שנעשו בתקופות שונות לאורך הקריירה שלה״.

התערוכה השנייה שתוצג אחריה תציג גוף עבודות שהוא, לדבריה של מאור, קשוח קצת יותר וכולל עבודות אקזיסטנציאליסטיות שאפשר גם לקשור לתקופה שאנחנו חיים בה היום. התערוכה השלישית והאחרונה השנה תשקף שני גופי עבודות שיצרה צימבליסטה בשיתופי פעולה – הראשון עם המשוררת יונה וולך, שהיתה חברה קרובה שלה, והשני עם המשוררת אגי משעול.

עיקר העבודה של צימבליסטה במהלך הקריירה שלה היה כאמור פיסול גדול ממדים, אבל לצד זה היא עבדה בטכניקות נוספות. ״היא התחילה בהדפסי משי ותחריטים״, מספר חן. ״אחר כך החלה ליצור עבודות חול שמהן עברה באופן הדרגתי לייצר תבליטים גדולים, שחלקם גם מוצגים בתערוכה הנוכחית.

״את הפסלים שלה יצרה מכמה חומרים עיקריים: הבסיס שלהם הוא לרוב גבס ופיברגלס. אמא היתה בצעירותה אחות, ולכן כל עניין הגיבוס היה טבעי עבורה. לגבס והפיברגלס היא הוסיפה שבבי ברזל, אלומיניום או ברונזה. היא עבדה גם בפוליאוריטן ובחול. אבא שלי, שהגיע עם ידע מעבודתו כמסגר, היה תמיד יד ימינה וסייע לה בכל מה שהיתה צריכה ברמה הטכנית״.

מאור מספרת שאת הדמויות שבפסלים היתה יוצרת צימבליסטה לרוב בהשראת אנשים ספציפיים שהיו במעגל הקרוב לה. ״היא לרוב פיסלה אנשים שהיה לה קשר רגשי קרוב איתם, אבל בסופו של דבר הפסלים הם כאלה שאין בהם תווי פנים ספציפיים, יש טשטוש של הממד הסובייקטיבי״.

הדס מאור: ״בגלל שהחלל לא נכנס תחת אף קטגוריה הוא גם לא מחויב לתפקד בשום צורה ספציפית, ואני מקווה שזה מה שיאפשר לאמנים עשייה שמשוחררת מחוקים ומגבלות״

בגלל החיבור המוזיקלי של חן, וגם החיבור המוזיקלי שהיה לאימו, חשוב לו לשמור על המורשת ולייצר במקום גם תוכן שמגיע לעולם המוזיקה. המטרה מבחינתו היא להפעיל את המקום בדומה לצורה שבה פועלת העמותה ״מפעל המוזיקה״ שהקים בשנת 2016, שמפגישה בין מוזיקאים מובילים לנוער מוזיקלי מצטיין בדגש על דו קיום ורב תרבותיות.

כבר באירוע הפתיחה הופיע במקום הרכב של מוזיקאים סודנים שחיים בשכונה לצד שתי מוזיקאיות מעוטף עזה ומוזיקאים מהחברה הערבית. ״האני מאמין שלי הוא שזה מקום שיהיה פתוח לכולם״, הוא אומר. ״מקום שהוא שלנו, שאנחנו יכולים להביא אליו ולארח בו מי שאנחנו רוצים. אנחנו מחפשים שיתופי פעולה כל הזמן, והשאיפה היא לפתח את הקו של המופעים הקטנים, אולי אפילו קונצרטים שיתקיימו בחוץ״.

החוץ שאותו הוא מתאר הוא פטיו מעוצב וירוק, שמקבל את פני המבקרים בגלריה והופך את הכניסה לחלל לנעימה ורגועה. בתערוכה הנוכחית מוצגים בו פסלים מסדרות שונות, חלקם מתהדרים בצבעי כחול עמוק, בהשראתם נוצר גם הקו המיתוגי והעיצוב הגרפי של הגלריה.

״את הכחול אמא גילתה במרוקו״, מספר חן. ״היא היתה שם בטיול עם האמנית אלימה; וחזרה עם הכחול הספציפי הזה. עם הזמן הבנו שאת הצבע המדויק הזה מייצרים רק בבריסטול שבאנגליה, והיינו צריכים לעשות מאמצים לא קטנים כדי להביא אותו ארצה בכל פעם״.

״לעפרה צימבליסטה היתה טביעת אצבע מובהקת״, אומרת הדס מאור. ״אבל רוב הקהל, גם מי שמגיע מעולם האמנות, מכיר את הפסלים מבלי לדעת מי יצרה אותם. מזהים אותם משדרות רוטשילד, מהכניסה לנמל תל אביב וממקומות נוספים. יש משהו בלכנס את הדבר שמוכר מהמרחב הציבורי ולהעניק לו קונטקסט. להבין את הקשר בין הפסלים, להעמיק את ההיכרות.

״אנחנו לא משופעים היום בחללי תצוגה שמאפשרים חופש פעולה במובן העמוק של המושג, וזה מה שהחלל הזה פוטנציאלית שואף להגיע אליו. בגלל שהוא לא נכנס תחת אף קטגוריה הוא גם לא מחויב לתפקד בשום צורה ספציפית, ואני מקווה שזה מה שיאפשר לאמנים עשייה שמשוחררת מחוקים ומגבלות״.

---

עפרה צימבליסטה | סטודיו עפרה
ליווי אוצרותי: הדס מאור
גלריה צימבליסטה, שיבת ציון 36, תל אביב
נעילה: 15.2