חוצה גבולות: בלו סמיון פיינרו בביאנלה בקובה

בתודעה הקולקטיבית קובה נקשרת בעיקר לסיגרים משובחים, להיותה מולדת הרום והרומבה, ובקרב שוחרי היסטוריה גם לעובדת היותה המדינה שאימץ לעצמו המהפכן הארגנטינאי צ׳ה גווארה כמקום מגוריו ופעילותו, ושבה נקבר אחרי שהוצא להורג בבוליביה. אבל ספק אם באותה מידה, אם בכלל, מוכרת העובדה שבמדינה הקומוניסטית שהחיים בה ״נתקעו״ בשנות ה־50-60 מתקיימת כבר 40 שנים ביאנלה לאמנות.

״זה אולי נשמע מפתיע, אבל הביאנלה בקובה היא מהראשונות ומהוותיקות בסצנת הביאנלות שהתפתחה בעולם״, אומר בלו סמיון פיינרו, אוצר ואמן רב־תחומי, שמשמש גם כפרופסור במחלקה לארכיטקטורה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה (לשעבר ויצו חיפה).

הביאנלה הנוכחית בהוואנה נפתחה באמצע נובמבר ובמסגרתה, יחד עם שותפתו לעשייה ולחיים, האדריכלית אביטל בר־שי, הוא מציג תערוכה שאצרו תחת הכותרת Crossing Borders – Out Of Place. משתתפים בה 15 אמנים, בין היתר מקובה, גרמניה, תורכיה, פולין, וגם ארבעה ישראלים – יהודים וערבים.

בתקופה הקשה והמורכבת שבה מגעים עם ישראל, ובכללם אמנותיים, הושהו או בוטלו, העובדה שדווקא קובה הקומוניסטית, שלא מקיימת עמה קשרים, לא הושפעה מהאירועים – מפתיעה. ״אחרי שכבר חוויתי ביטולים של שיתופי פעולה, הייתי די מוכן שזה יקרה גם כאן, אבל להפתעתי הם המשיכו לקדם את הקשר. בגדול התפיסה שם היא די פרו־פלסטינית, אבל המלחמה בישראל לא ממש מעסיקה אותם. עם זאת, תערוכה ישראלית פרופר כנראה לא הייתה מתקבלת״.

הביאנלה בקובה צמחה ממקום אחר. האירוע שם הוא בעל אופי עממי ופריפריאלי יותר, פונה לציבור הרחב, שם דגש על תפיסה אנושית־חברתית ישירה, ומתמקד באמנות פר סה ללא כל שיקולים כלכליים או מסחריים

מי שמחפש קווי דמיון לביאנלות המוכרות בוונציה, או לדוקומנטה בקאסל, לדברי סמיון פיינרו – לא ימצא אותם. ״הביאנלה בוונציה והדוקומנטה הם אירועי אמנות עתירי תקציב ונוטפי זוהר, שמלווים באירועים גרנדיוזיים לאספנים ולבעלי עניין, וממון. הם נהנים מחשיפה עצומה, ומושכים אליהם קהלים רבים מכל רחבי העולם.

״לעומתם, הביאנלה בקובה צמחה ממקום אחר בתכלית. האירוע שם הוא בעל אופי עממי ופריפריאלי יותר, פונה לציבור הרחב, שם דגש על תפיסה אנושית־חברתית ישירה, ומתמקד באמנות פר סה ללא כל שיקולים כלכליים או מסחריים. המסר של הביאנלה הקובנית הוא הממד הרוחני של העשייה האמנותית, ההתלהבות שבה, והחיפוש אחרי אמנות שמשפיעה על החברה. גם שם יש אירועים שוטפים, אבל האופי שלהם שונה לגמרי, כזה שנגזר מהמסר״.

קשריו עם מארגני הביאנלה בקובה נוצרו במפגשי אמנות בינלאומיים, שהם ככלל, לדידו ״מקומות מפגש לפתח הכרויות ולהוביל כך ליוזמות חדשות בשדה האמנות״. כך נולד גם הרעיון שיאצור תערוכה בביאנלה בהוואנה, רעיון שמתגלגל כבר מספר שנים. מה שמשך את תשומת ליבם של מארגניה היה הביאנלה הים תיכונית בחיפה שהוא ובר־שי הגו ויזמו לפני 14 שנים.

״הרעיון שעומד בבסיסה – לצאת מתוך הקופסה המוזיאלית הלבנה אל המרחב הציבורי, להפגיש את הקהל הרחב עם אמנות ולייצר שיח אמנותי ושיתוף פעולה רב תרבותי בין קהילות וקבוצות במזרח התיכון – תאם את התפיסות שלהם. הן בגלל אופן ההצגה במרחב הציבורי של העיר והן בגלל הריבוי התרבותי והמוצאים השונים של האמנים.

״הגישה של הביאנלה הקובנית היא שיהיו כמה שיותר אמנים ממקומות שונים, ולאו דווקא מוכרים. זהו חלק בלתי נפרד מהתפיסה להציג אמנות לשמה נטולת אינטרסים, להאיר את ההיבט האנושי־חברתי ואת תשוקת היצירה״.

מגשרת בין תרבויות ואנשים

הביאנלה בהוואנה, שבה נוטלים חלק כ־300 אמנים, מוצגת במקומות כמו מרחבים ציבוריים בשכונות של הוואנה או בחללים של בתי קולנוע, וכן אמורה לנדוד לאזורים נוספים בקובה. התערוכה של סמיון פיינרו ובר שי עוסקת בנושאים של זהות, מקום, זמן ועצמיות בעידן של תרבות גלובלית, תוך התייחסות לשינויים עכשוויים שמתחוללים בה.

בטקסט האוצרות של התערוכה שאצר סמיון פיינרו נכתב: ״בעידן הנוכחי תהליכים קולוניאליים ופוסט־קולוניאליים מעצבים מחדש דפוסים היסטוריים כמו בית, גירוש או גלות אתנית, ומעמתים קונספציות של קוסמופוליטיות עם קונספציות מקומיות קרתניות. בתוך כך, לצד התרחבות הגלובליזציה מתרחש שינוי בתפיסת זהות, שכבר אינה נחווית כגורם מהותי, יציב וחיוני המבוסס על מוצא או מקום מגורים, אלא כגורם על־לאומי ומגוון.

״בקונטקסט של אמנות עכשווית, ׳מקום׳ מוגדר כארעי ובן חלוף, כפלורליזם אסתטי וכממחיש הבדלים תרבותיים, כשהוא מאתגר כך את ההנחה ש׳הבית׳ הוא מקום של שייכות וביטחון, שלום וזהות. הגבולות המשרטטים אותו ככזה הם היום מטושטשים ומעורפלים מתמיד. בדומה לכך, גם המושג ׳שלום׳ היטשטש בשל היותו נתון למציאות כוחנית, לכאוס, לחוסר ביטחון ולהפרה של ׳נורמטיביות׳״.

כך, התערוכה אמנם יכולה להציף חוסר תקווה והתפכחות מייאשת, אך מאידך גם לפתוח הזדמנויות להגיב נגד דפוסים שליליים באמצעות הבעת סולידריות, אידיאלים משותפים ותחושת קהילתיות. להציע פלטפורמה אלטרנטיבית באמצעות אמנות שמכוונת לקהילה ומגשרת בין תרבויות ואנשים.

ככזו, היא חותרת לייצר דיאלוג אנושי ומקום שבו כל אחד יכול להציג אמירה בדיון שבו אין מנצחים או מפסידים. היא מבקשת להזכיר שאנחנו חלק ממשבר גלובלי, אבל באותה מידה גם חלק מפתרונות אפשריים שלו, ויש בכך ממד אופטימי ותקווה. ״אפשר וגם צריך להמשיך לקוות לחלום. אמנות היא שפת תקשורת שחוצה מצבים מנוגדים והאמנים, לשיטתי, הם סוכני שינוי. גם כאוצר יש אפשרות להשפיע״.

בעידן הזום, אנחנו נפגשים אחרי ״ישיבה״ שהייתה לו בהוואנה. ״הטכנולוגיה מאפשרת לתאם דברים בשלט רחוק. יש שם מישהו שאני עובד איתו בכל הקשור לתהליכי האוצרות, אבל הכל כל כך שונה ויש קשיים. התקציבים מוגבלים ואין פריבילגיות של צוותי ביצוע. עובדים בידיים ועושים כל מה שצריך. עכשיו, לדוגמה, הייתה שם תקלת חשמל נרחבת, והיו צריכים לשבור את הראש כדי למצוא פתרונות״.

העבודות שנבחרו לתערוכה מציגות מדיומים שונים – וידאו, מיצב, צילום ועוד. סמיון פיינרו, לצד היותו האוצר, מציג בה שתי עבודות. ״אוצר שהוא אמן זה סיפור אחר מזה של אוצר מבחוץ. מטבע הדברים אוצר שהוא גם אמן מעורב מהרבה בחינות והגישה שלו יותר ישירה ופחות אקדמית. אני בעד המעורבות הזאת, בעד היכולת של האוצר להשפיע, ומאמין שהוא צריך להיות טוטאלי בעשייה שלו וגם לעצב את התערוכה. מבחינתי יש בזה משהו רנסנסי, כשהאדריכל היה גם הבנאי, המהנדס, המעצב והאמן״.

אחת העבודות שהוא מציג היא הפשטה של מורכבות מערכת יחסים וקשרי אהבה, שהם צורך אנושי בסיסי ואוניברסלי. המיצב, המשלב פיסול וטכנולוגיה, מבוסס על רדי־מייד שבמרכזו עומד רמזור. כשהצבע הירוק מואר מופיע בו הכיתוב אוהב, ובאדום לא אוהב, וככזה הוא מרפרר למנהג הילדים המוכר של תלישת עלי הכותרת כדי ״לקבל תשובה״ לשאלת קיומה של אהבה. ״זהו רמזור של רגשות. רמזור הוא אלמנט מוכר ומזוהה מידית שמכוון את התנהלות הפרט והסביבה בחיי יומיום, אלא שכאן הוא מכוון רגשות ומדגיש חתירה לתקשורת״.

העבודה השנייה היא עבודת וידאו מקורית, קשה ולא פשוטה לעיכול, ומקורה, לדבריו, אסוציאטיבי, כנראה על רקע האירועים שחווינו בשנה החולפת. ״יש בה רק תמונה אחת של ירייה שנשמעת ודם שניתז על הקירות. היא מביאה באופן הכי חריף ומטלטל את הצד הלא אנושי, וכמו בהפוך על הפוך מדגישה כך את הצורך הכול כך חיוני באנושיות״.

עם בן שמשרת בצבא ובן נוסף במילואים, וכשהמציאות של ישראל מורכבת כל כך, לא בטוחה ולא ברורה, סמיון פיינרו מעדיף לראות בה אתגר ומשווה אותה ״לעוד לבנה בדרך למימוש חזון של תקשורת תרבותית כאמצעי לתקווה וריפוי. עבורי לפחות, תפיסת האתגר שבמצב נותנת סיבה להמשיך לפעול , לעשות למען ולחלום״.

---

הביאנלה לאמנות בקובה
Crossing Borders – Out Of Place
משתתפים: צ׳יפריאן מורישן, אנג׳ליקה שר, יון גריגורסקו, מורג׳אן אבו דיבה, אלכס מירוציו, בועז קייזמן, אירינה בוטה, סבסטיאן מולדובן, חנאן אבו חוסיין, סימיון צ׳רניקה, פבל בריאילה, נבין אלדג, רזבן אנטון, שרבן סבו, אור פיינרו, קריסטי אופריש, בוגדן ראצה, פלורין שטפן, דניאל קנור, אביטל בר־שי, בלו־סימיון פיינרו