להתבגר ולהתגבר: ״מחזור 2007״ של ורדי כהנא

במשך 17 שנה מצלמת ורדי כהנא מדי קיץ 30 צעירים וצעירות, בני המחזור של גיל בנה. זה התחיל כשהיו ממש צעירים – בתום הלימודים שלהם בתיכון אלון ברמת השרון, רגע לפני הגיוס. היום הם בני 35, לכל אחד ואחת מהם חיים משלו, קריירות, בני זוג, משפחות. ועדיין, הם מתייצבים מדי קיץ לצילומים, משהו שהפך גם עבורם לעניין משמעותי בציר הזמן.

הפרויקט ארוך השנים, שנקרא ״מחזור 2007״, מוצג בימים אלה בתערוכה שאצרה רווית הררי בגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון, לא רחוק מבית הספר שבו למדו המצולמים. במקביל, ראה אור בהוצאת אסיה ספר בן לא פחות מ־400 עמודים, שבו נמצא הפרויקט במלואו, מלווה בטקסטים ובאינפורמציה מפורטת.

כהנא, עד לא מזמן תושבת רמת השרון בעצמה (״הייתי ברילוקיישן של 27 שנה מתל אביב״), היא אחת מאושיות הצילום הבכירות והמוערכות בארץ. רק בחודש שעבר היתה הראשונה שזכתה בפרס הצלמת הבכירה בפרס חדש לצילום ע״ש ורנר וענת בראון מטעם מוזיאון ארץ ישראל. בשנת 2011 היתה גם הראשונה בארץ שזכתה בפרס סוקולוב לצילום.

עבודתה במהלך השנים מתרכזת בעיקר בצילום פורטרטים – כאלה שמפורסמים באופן תדיר באמצעי התקשורת וגם כאלה שהיא יוצרת לטובת פרויקטים אמנותיים אישיים. פרויקט ״מחזור 2007״ הוא תולדה של פרויקט קודם וארוך טווח שלה – ״משפחה אחת״, שהוצג במסגרת תערוכה במוזיאון תל אביב בשנת 2007 ובו תיעוד של משפחתה המורחבת על כל ענפיה ונגזרותיה שמורכב מתצלומים שצילמה לאורך 15 שנים. דרך התיעוד הפרטי סיפרה אז כהנא את סיפורה של החברה הישראלית.

הצילום הוא בכוונה לא אינטימי, אלא צילום רפרזנטטיבי. אני לא הצלמת ששמה את החיים שלה מול המצלמה, אני שמה חיים ייצוגיים מול המצלמה. אני רוצה לדבר פוליטיקה דרך פורטרטים

גם בפרויקט הנוכחי הממד החברתי הוא בלתי נמנע, אבל כמו הקודם – גם הוא התחיל ממקום אישי. ״תמיד הייתי האמא הצלמת״, היא מספרת. ״צילמתי את החברים של גיל מכיתה א׳ – בחגים, במסיבות סוף שנה, בסיום בית הספר היסודי.

״אבל גם כשעשיתי את הצילומים האלה הם תמיד היו הכי פיין. הם היו מתקיימים אצלי בסטודיו ששכן בקומת המרתף של הבית, ששימש להם אחר כך כשהיו בתיכון גם מקום שבו הם עבדו בעצמם. עם השנים הוא הפך למקום טבעי ומוכר עבור גיל והחברים שלו״.

למרות שמדובר בבנה וחבריו, או בסדרות קודמות בבני משפחתה, כהנא מדגישה שהצילום שלה הוא לא צילום אינטימי. ״הצילום הוא בכוונה לא אינטימי, אלא צילום רפרזנטטיבי. אני לא הצלמת ששמה את החיים שלה מול המצלמה, אני שמה חיים ייצוגיים מול המצלמה. אני רוצה לדבר פוליטיקה דרך פורטרטים, וזה לא משנה אם זה דוד שלי בקיבוץ, בן הדוד שלי בהתנחלות או מילואימניק שחזר מעזה.

״עם זאת, כשהאינטימיות נגלית מול המצלמה באופן ספונטני – אני לא דוחה אותה, כי היא אותנטית. אם אמא לתינוקת צריכה להניק באמצע הצילום אני כן אתעד את זה, ברשותה כמובן, ואחר כך גם אבקש הסכמה לפרסום״.

התערוכה, שנפתחה בחודש ספטמבר, נהגתה ותוכננה הרבה לפני כן. ״כשרווית הציעה לי להציג את התערוכה בגלריה, זה היה עוד לפני פרוץ המלחמה. אני חשבתי ששיא הרלוונטיות של הפרויקט הוא בשנת 2023, כשהרבה מהחבר׳ה הגיעו לצילומים עם חולצות מחאה. במקור היו אמורות להיות מוצגות לצידי עוד שתי תערוכות. ואז פרצה המלחמה וכל עולם התרבות השתתק. כשהתחלנו להניע את העניין מחדש – כל הפרויקט קיבל פנים אחרות״.

במקביל לתכנון המקורי של תערוכה קטנה יותר, הבינה כהנא שבמקביל היא רוצה להוציא ספר, שיכיל את הפרויקט במלואו. ״גם אם זו עצירת ביניים מבחינתי, הבנתי שלא תהיה הזדמנות נוספת. התחלתי לאסוף חומרים ולשלוח בקשות לכל הקרנות האפשריות.

״גם כשהבנו שהתערוכה תהיה בהקף של הגלריה כולה, ידעתי שהיא עדיין צרה מלהכיל את כל הפרויקט. חילקתי את העבודה לשתי פאזות והתחלתי בלשים את כל יהבי בעבודה על הספר – תוך כדי שאנחנו בשלבי השיא של המלחמה ובשגרת ממ״דים.

״כשחודשה העבודה על התערוכה, הספר, בחוכמתה הרבה של רווית, הפך להיות אוביקט בתוך התערוכה. עכשיו, כשיש בה שגרת ביקור, הספר הפך להיות חלק מהתערוכה. הוא לא נפרד ממנה. מדובר בשתי חיות שונות שעוזרות אחת לשנייה לספר את הסיפור״.

להשלים מעגל

כשפרצה המלחמה ועולם האמנות, יחד עם שאר העולם, נעצר למשך תקופה, הבינה כהנא שיש לה הזדמנות לצלם את הפעימה הנוספת, זו של שנת 2024, ו״להשלים מעגל שמציג שוב את החבר׳ה האלה, בני 35, חלקם עם מדים שחזרו הרגע מעזה – מה שלא דמיינתי ושאף אחד לא דמיין שיקרה״.

בתערוכה, שנחלקת לכמה חללים שונים, מוצגים הצילומים בכמה מודלים: בחדר המרכזי הפנימי של הגלריה מוצג על שניים מהקירות צילום פנורמי משותף של כל המשתתפים, שצילמה כהנא אחרי שחרורם מהצבא. בפועל נעשה הצילום הזה בחלקים, כשבכל פעם צילמה כמה מהמשתתפים והשולחן הארוך שעליו הם נשענים היווה עבורה כקו מחבר שבאמצעותו חיברה את הקומפוזיציות.

בקיר שמולו, עבודת וידיאו שמוצגת על שישה מסכים, שמציגה את התצלומים של הפרויקט על פי חתכים שונים – גם כאלה שמתייחסים בכל פעם למצולם אחד, וגם חתכים רוחביים כרונולוגיים על פי שנים. את הווידיאו, שערך באופן מדויק ואסתטי להחריד האמן רן סלוין, מלווה סאונד של מטרונום, טקטוק שעון (או לחילופין מכונת יריה) בכל פעם שמתחלפת סדרה על גבי המסכים.

בחלל הגלריה שבו פתח הבאר ההיסטורית מוצגים שני צילומים יוצאי דופן – צילומי נוף, האחד של שדרות האקליפטוסים שמקיפות את רמת השרון, והשני של בריכת השחייה העירונית, שבה בילו רוב המצולמים כילדים ושבה למדו לשחות. החלל האחרון של הגלריה מוקדש לתצלומים שנעשו בשנתיים האחרונות, בשתי הפעימות האחרונות של הצילומים – ובהם מופיעים המצולמים בחלקם עם בני הזוג שלהם, הילדים שלהם, לבושים חלקם בחולצות מחאה וחלקם במדי מילואים.

קיר החזית של הגלריה, זה שאפשר לצפות בו גם מבחוץ בשעה שהיא סגורה, הוקדש לסדרה ספציפית ושונה מתוך הפרויקט – צילומי הטורסואים. מדובר בתצלומים שאינם פורטרטים, אלא זום אין על הטורסו, החלק שבין המתניים לצוואר, של הגברים שבקבוצה, לבושים מכנסי צבא, פלג גופם העליון חשוף ועל צווארם הדיסקית הצבאית.

את הסדרה צילמה כהנא, בשנת 2010, בתקופה שבה שירתו בני המחזור בשירות סדיר. זה קרה באופן ספונטני: ״הם באים אליי מדי קיץ להצטלם, כך שבתקופת הצבא הם היו באים במכנסיים קצרים וכפכפים ומביאים איתם את המדים בשקית. כשביקשתי מהם להתלבש, הבחנתי שקודם כל הם שמים את הדיסקית.

״עם הזמן הבנתי שיש עניין עם הדיסקיות, שלכל יחידה יש שפצור אחר ואת הסטייל שלה. הבנתי שיש פה שפת סימנים, שהיא חלק מהבניית האתוס הישראלי הגברי, הצה״לי. השפה מסגירה לדוגמה את היריבות בין גולני לצנחנים ואת הפז״ם של כל אחד בצבא.

״הבנתי שאני רוצה לספר את הסיפור הזה בתוך הסיפור הכללי ולכן צילמתי את הסדרה הזאת. היא היחידה שאין בה פנים או שמות, כי הם לא חשובים. מה שחשוב זה מה שהם מייצגים, את המנייריזם הפנים־צה״לי, את הקוד והשפה שהם חלק מההבנייה של אתוס הגבורה.

הם עשו את כל מה שנדרש מהם, ולא רק שאין להם ייצוג בממשלה, אלא שהממשלה גם עובדת נגדם, מפוררת אותם. זו קבוצה שמתפוררת כי מישהו דואג לפורר אותה

״למרות שמדובר בצילומי עירום חלקי, אלה לא צילומים סקסיים. לא הארתי אותם בתאורה סקסית למרות שיכולתי לעשות את זה. זה שבחרתי לחתוך את הראש כדי להתרכז בדיסקית הפך את הדימויים גם לכאלה שמתכתבים עם דימויי טורסו וצילומי טורסו בתולדות האמנות והצילום.

״רווית הוסיפה שאנחנו מכירים את הטורסואים מהמיתולוגיה ומהפסלים של יוון העתיקה, והדבר הזה הוא המיתולוגיה שלנו. היא השכילה גם בהחלטה מצוינת להוציא את הסדרה הזו, שתוכננה להתלות בחדר הפנימי, לקיר החיצוני שנשקף דרך החלון לרחוב, ומייצר דיאלוג עם קיר הזכרון לנופלים בני רמת השרון שנמצא ממש ממול.

״המלחמה הוסיפה רלוונטיות לפרויקט שהוא גם ככה חברתי במהותו. הצבא, והתפקידים שרבים מהמצולמים עשו בצבא, נוכחים בו. חלקם היו ביחידות מובחרות וחלקם ביחידות עורף מובחרות והיו צריכים בתצלומים של חלק מהשנים להיות מפוקסלים, מה שבאופן טבעי מעלה את השאלה לגבי מה היה התפקיד שלהם.

״די מדהים גם שאף אחד מתוך ה־30 לא השתמט מהשירות הצבאי – לא על רקע אידיאולוגי ולא על רקע דתי. אני לא מציינת את זה כי אני מחלקת ציונים, אלא כי זו עובדה שמבחינה סטטיסטית היא לא מובנת מאליה. הם גם לא אוהבים שאני אומרת את זה, אבל הם בסך הכל היו ‘ילדים טובים’ שעשו את מה שמצופה מהם״.

בחודשיים שבהם מוצגת התערוכה היתה צריכה כהנא לא פעם להתמודד ולהתעמת עם הטענה שלפיה צילמה קבוצה של ״אשכנזים פריבילגים שמאלנים״. ״קודם כל, לא כולם אשכנזים״, היא מבהירה. ״וגם, זה כבר בכלל לא נמצא בשפה ובהתייחסות של בני הדור הזה. מתוך ה־30 שצילמתי קיים רוב המנעד הפוליטי, יש ביניהם כאלה שהצביעו לנתניהו ויש כאלה שהצביעו לרשימה המשותפת.

״נכון, הם קבוצה של צעירים מרמת השרון, שידועה כעיר עם אוכלוסיה סוציו־אקונומית ממעמד בינוני ומעלה. אבל למי שקורא להם פריבילגים אין מושג מי היה צריך לקחת הלוואות כדי ללמוד באקדמיה, אין לו מושג מה קורה כשמשפחות מתפרקות. אין לאף אחד מושג מהן הצרות והשמחות שיש בכל משפחה, מה שכן יש זו תודעה סטטיסטית לפיה רמת השרון היא חברה פריבילגית ושבעה.

״ומה אומרת העובדה שהם משרתים חודשים בעזה ובלבנון והקריירות שלהם הולכות פייפן? הם עשו את כל מה שנדרש מהם, ולא רק שאין להם ייצוג בממשלה, אלא שהממשלה גם עובדת נגדם, מפוררת אותם. הקבוצה של המצולמים מייצגת קבוצה רחבה בחילוניות הישראלית, השפויה והליברלית, כזו שאפשר למצוא חלקים ממנה בצפון ובדרום הארץ ולא רק במרכז.

״זו קבוצה שמתפוררת כי מישהו דואג לפורר אותה. כשהתחלתי לצלם ב־2007 לא האמנתי שאגיד דברים כאלה. לכל זה מתווספת אחרי ה־7 באוקטובר העובדה המאוד ברורה שאם יחטפו אותך – הממשלה לא תטרח להחזיר אותך״.

הבט אוניברסלי

בספר, וגם בתערוכה, קיימות כמה קריאות ביניים, כאלה שלא שייכות לפרויקט באופן אינהרנטי אלא נוספו לו כדי לשפוך אור על המציאות שבתוכה הוא נוצר. בתערוכה מוצגים שני דיפטיכים – האחד של גיל, בנה של כהנא, בערב גיוסו לצבא, בשני תצלומים שצולמו בהפרש של כמה שעות: כשעל ראשו רעמת תלתלים זהובה ואחר כך כשהוא מגולח על פי התקן. בדיפטיך השני רוני, בתה הצעירה של כהנא, שאינה חלק מאותו מחזור ובכל זאת – מוצגת בצילום כילדה בת 10 (שצולם במקור לסדרה ״משפחה אחת״), ולצידו בצילום כחיילת מדריכת חי״ר בביסל״ח, בת 20.

באחד העמודים הראשונים של הספר נמצאת עוד אחת מקריאות הביניים הללו – התצלום של הלל, בן לאותה המשפחה המורחבת של כהנא ומה שמכונה נער גבעות, כשהוא לפני גיוס וכשהוא לבוש במדים אחרי גיוסו ליחידת מגלן. ״הסיבה שאני מציגה את הלל בפרק הראשון הוא כדי להגיד שאני יודעת שיש הרבה חיילים כמו הלל ביחידות השדה. אנחנו רואים את זה לצערנו בחודשים האחרונים גם בשמות הנופלים. אימוץ האתוס הציוני, מה שהיה פעם מזוהה בעיקר עם קיבוצניקים, הוא חלק מהמשיחיות החדשה״.

בין 30 המצולמים בפרויקט, יש חמישה שאינם חיים בארץ (״וספק אם יחזרו״), ואת אלכס – שמצולם רק בארבע פעימות מתוכו, כי בשנת 2011 התאבד. ״אנחנו לא יודעים למה. זה היה אחרי שכבר השתחרר מהצבא וזה היה שוק נוראי למשפחה ולחברים. עד היום ההיעדר שלו בחבורה מאוד נוכח. את מקומו של אלכס בחתכי הרוחב בספר, אחרי 2011, מייצג ריבוע לבן, ובעבודת הווידאו המסך שלו שחור עם ציון התאריך והשנה. היה לי חשוב שיהיה נוכח שם גם כשכבר אינו נוכח״.

עוד סיפור טראומטי שליווה את הקבוצה היתה תאונת דרכים קשה שבה נפגעה בר, אחת מבנות המחזור, בזמן שירותה הצבאי. היא עברה תקופה ארוכה של שיקום שבין השאר תועד, אחת לשנה, בעדשת המצלמה של כהנא במסגרת הפרויקט. ״נפלה לידי הזכות לתעד את שלבי השיקום שלה״, אומרת כהנא.

״הסיפור של בר ושל אלכס הם חלק מההבט האוניברסלי של הפרויקט. כשאת מתעדת קבוצת בני נוער, או קבוצת אנשים כלשהי, לאורך תקופה – את לא יודעת מה יעבור עליהם ומי יישאר לראות את הפרויקט. כשאני מתעדת קבוצת אנשים זו מבחינתי זכות להנציח את הרגע המיטבי שלהם, ואני הרבה פעמים מזכירה לעצמי שכל פורטרט עלול להיות הפורטרט האחרון״.

---

ורדי כהנא | מחזור 2007
אוצרת: רווית הררי
הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, שדרות ויצמן 20, רמת השרון
נעילה: 28.2.25