הרומן (הגרפי) שלי עם ריצ׳רד מקגוויר

ביום ראשון שעבר נכחתי בהקרנת סרטו של רוברט זמיקס, ״כאן ולתמיד״, בסינמטק תל אביב. הסרט מצולם במצלמה סטטית הממוקמת מול פינה של סלון של בית ו״מתעדת״ את המתרחש במקום הימצאו לאורך השנים. בעוד שהמרחב הפיזי של הסרט מצומצם עד למינימום האפשרי, ממד הזמן הוא הכי רחב שאפשר. הסרט מתרחש על פני מיליוני היסטוריה, מה שהיה שם לפני שהבית נבנה, לפני שבני האדם הילכו על כדור הארץ, ומה שיקרה לאחר שנכחד.

שתי דמויות עיקריות משמשות את הצופה כיחידת המידה המרכזית בתוך מבוך הזמן האינסופי. הן מגולמות על ידי טום הנקס ורובין רייט בגרסתם הנוכחית והצעירה, בזכות שימוש בבינה מלאכותית. האמצעי הטכנולוגי הזה נועד לטעון את הצופה, עוד בטרם התחיל הסרט, באותו פרץ נוסטלגיה חמים שאנחנו מרגישים כשאנחנו חוזרים אל בית ילדותינו. אנחנו צופים בדמויות שאהבנו בסרטים של נערותינו, והן נותרו כמעט כמו שזכרנו אותן.

בני הזוג, ריצ׳רד ומרגרט, עוברים לבית, מוכרים אותו, וכעבור שנים, כשמרגרט חולה באלצהיימר, ריצ׳רד רוכש בחזרה את הבית כדי להביאה לשם ולהשיב לה ולו במעט את זיכרונות חייה שאבדו.

אני הייתי כנראה האדם היחיד באותו ערב בסינמטק שחווה משהו עוד יותר מטלטל מכוונת הבמאי. בעודי צופה בסרט, דמעות שטפו את לחיי, כי חזרתי לפתע אל המקום שבו גרתי במשך שנתיים. הכרתי כל פינה, רהיט ומילה ותמונה, זיהיתי את עצמי הצעירה, את החברים שלי שלא ראיתי שנים, ואת ריצ׳רד שהיה חברי הטוב ולא ידעתי כמה הגעגועים אליו עזים.

מקגוויר התייחס לספר כמו אל יצירה מוזיקלית שחשוב לייצר בה מקצבים של זמן, שכל דפדפוף בספר יעביר פרק זמן שונה – שניה או עשור או מילניום; וכל זה יאוזן וירוסן על ידי הטמפרטורה הרגשית והצבעונית של הדפים

בין השנים 2013-2014 עבדתי באופן אינטנסיבי על הרומן הגרפי שעליו מבוסס הסרט – Here מאת ריצ׳רד מקגוויר בהוצאת Pantheon Books. הרומן בן ה־304 עמודים הוא עצמו גרסה של סטריפ קומיקס קצרצר שפרסם מקגוויר במגזין הקומיקס המיתולוגי Raw.

בזמן לימודיי בניו יורק שמעתי הרצאה של מקגוויר, שבה סיפר על עבודת העיבוד של אותם עמודים לרומן גרפי מלא. ימים ספורים לאחר מכן כבר התדפקתי על דלתו (שזה אומר בניו יורקרית – פגשתי אותו במקרה במסיבה של מאיירים בלופט תעשייתי בברוקלין) ונאמתי נאום קצר שהלך בערך ככה:

״הספר הזה, אפילו שהוא עוד לא קיים, מרגש יותר מכל דבר אחר שקראתי. אין לי הרבה ניסיון אבל יש לי זמן, ואת כל הזמן שלי אקדיש לספר הזה, אם אתה צריך אסיסטנט״. הוא אמר שבטח, הוא ממש צריך עזרה עם תוכנות גרפיות, סריקות, עיבוד תמונה וצביעה דיגיטלית. אני השבתי שבטח, אני יכולה בהחלט לעשות את זה, למרות שלא הבנתי כלום ממה שאמר. התייצבתי אצלו בסטודיו למחרת.

בשבועות הראשונים לעבודה, בהיותי נטולת מחשב וידע טכנולוגי, ביצעתי את כל ההפרדות לשכבות עם שולחן אור מאולתר, מברשת אולטרה דקה ודיו שחור. מהר מאוד התבררה ה״תרמית״ וצרפתי לצוות את חברתי המוכשרת לספסל הלימודים, מאייל דוליווה, שיודעת לעשות הכל. העזרה בסטודיו התחילה בדברים הטכניים כמו סריקת האיורים, הפרדה לשכבות (כל כפולת עמודים בספר מורכבת מעשרות פריימים ופריטים), וההכנה לצביעה הקרויה flatting.

בהמשך התלווינו לסיורים לספריות, ארכיונים, תערוכות, וביקורי בית אצל אספנים שונים על מנת לבחור ולברור חומרים לספר, נעמדנו מול העדשה כדי לדייק את תנועת הדמויות בספר, ציירנו שטיחים וטפטים ופטרנים בקווי עיפרון צפופים, ליהקנו חברים ומכרים שעל בסיסם צוירו הדמויות, חקרנו רהיטים, טופוגרפיות, טיפולוגיות, תמונות ישנות, כתבי יד, יומנים, חרשנו ספרים, מגזינים, האזנו לתוכניות רדיו על מדע, על אסונות, אספנו קללות, ליקטנו משפטים ברחוב, ובעיקר היינו עדות למסע מרתק שמקגוויר הוביל אל תוך מבוך מפותל בזמן ובמרחב האישי והאמנותי שלו.

נרטיב הרגש של הקורא

במשך כל חודשי העבודה, כל כפולות הספר ריצפו את קירות הסטודיו והפאנלים הבודדים התניידו ביניהם תכופות. מקגוויר התייחס לספר כמו אל יצירה מוזיקלית שחשוב לייצר בה מקצבים של זמן, שכל דפדוף בספר יעביר פרק זמן שונה – שניה או עשור או מילניום; וכל זה יאוזן וירוסן על ידי הטמפרטורה הרגשית והצבעונית של הדפים.

הוא הקפיד שתיווצר הרמוניה בין הלחישות של כל היצורים החיים בספר, בין רגעי חסד לרגעי שבר ובין הבנאלי לחגיגי. הנרטיב הוא נרטיב של הרגש של הקורא, והוא מנותב על ידי הקרשנדואים והדימיניואנדואים והחזרות והלייט־מוטיבים של זרימת הזמן, זה לצד זה.

התכונה הייחודית למדיום הקומיקס, היא שהוא מדיום שמשמעותו מתבססת על חיבורים ולאו דווקא על התכנים המרכיבים אותם. זה מדיום שבו מדרס כף רגל של דינוזאור, הנחת אצבע על לשון הנעל לשם קשירת שרוכים, המיית כנף של יונק דבש, תנועת היד של ילדה המניחה בובה במיטתה, דהייה של צבעי שמן בתוך תמונה, הצבעה על הירח מבעד לחלון או גישוש על המצח בחיפוש אחר משקפיים – שמצטרפים יחד לקומפוזיציה ציורית על הדף – הם כבדי משקל כמו חיים, מוות ואהבה; גדולים פי כמה וכמה מונים מסך חלקיהם.

זה מדיום שבו השיטוט במרחב הדף הוא שווה ערך לשיטוט בזמן הכרונולוגי, וככל שהמרחב של הפאנל קטן או גדל – הזמן הרגשי או הממשי שהציור מתאר מתקצר או מתארך. סימני הזמן של ספר מדופדף ומרופט (כמו העותק שנמצא אצלי בבית) מלמדים על המסעות במרחב האוביקט.

רצועת הקומיקס המקורית שהתפרסמה ב־1989 הקנתה למקגוויר כבר אז מקום בהיכל התהילה של יוצרי הקומיקס האמריקאים הגדולים ביותר, כי עסקה במהות הכי מזוקקת של קומיקס: משחק טהור של זמן למרחב ביחס הופכי. אבל היה גם רגע אאוריקה חשוב שדירבן אותו לצאת למסע המפרך ליצירת הרומן גרפי שארך כעשור.

בעוד שבסטריפ הקומיקס הפאנלים עצמם עוסקים במשחק הזמן המתחלף במרחב סטטי, המגזין עצמו, שבתוכו הסיפור של הודפס, לא מצטרף למשחק – ולכן גם הקורא נותר מרוחק רגשית. ברומן הגרפי, אוביקט הספר מצטרף לסיפור בצורה הכי ישירה שאפשר לדמיין. כשהקורא אוחז בספר בשתי ידיו, הוא ממקם את עצמו ונקודת מבטו בפינה של חדר. שדרת הספר הופכת לפינה הממשית של הבית.

על גבי הנתון הזה צירף מקגוויר שני הבטים אוטוביוגרפיים: הספר נפתח בשנת לידתו, 1957, והבית הוא בית ילדותו בניו ג׳רזי. האישה שנכנסת לחדר ושואלת את עצמה ״למה נכנסתי לכאן״?, כמו שקורה למרביתינו על בסיס יומי, היא הראשונה שהולכת לאיבוד במעמקי הזמן המתחלף, אבל היא תשוב בסיום הספר עם התובנה -״בשביל זה באתי לכאן״ ותאחז בספר צהוב המונח על שולחן הקפה.

מקגוויר רומז על המסע האמנותי שהוא עצמו עבר ועל המדיום הספיציפי שבחר לעבוד בו כמכונת הזמן המופלאה שעבורה הכל – כל מה שעבר על המקום הזה – אסונות, מחלות, פרידות, גאולות, אהבות – הכל היה שווה.