שלח לי שקט: אביטל כנעני ואבישי פלטק בגלריה מאיה

חגית: בוקר טוב, אביטל ואבישי, מה שלומכם ואיפה אני תופסת אתכם?

אביטל: אנחנו בוקר אחרי פתיחת התערוכה ומעבר בית. מתאוששים

חגית: חשוב! הראיון נעשה לרגל התערוכה המשותפת שפתחתם זה עתה בגלריה מאיה – יותר נכון, שתי תערוכות יחיד בזמן משותף – ״קפל במים״ של אביטל כנעני ו״מזרח תיכון חדש לאללה״ של אבישי פלטק.

אז קודם כל ברכות. אפשר לומר שאתם בשנה של מעברים והתאוששויות? לא כך ראיתם את המעבר שלכם לצפון, מהעיר לשקט של הקיבוץ, אני מתארת לעצמי

אביטל: אחרי 20 שנה בדרום תל אביב, באמת רצינו קצת אוויר. עברנו באוגוסט 23, מעכשיו לעכשיו לדירה בכברי. שורה ראשונה עם נוף מדהים עד הלבנון.

ואז הגיע 7 באוקטובר

חגית: ונשארתם? איך נראתה השנה הזו אצלכם, ואיך זה נכנס לתערוכה?

אביטל: השנה הזו בהחלט נכנסה לתערוכה. היא הייתה קשוחה במיוחד. כברי זה ישוב שלא פונה וטוב שכך, אבל עד אליו פונו כל היישובים. כך שהפכנו לחזית. בתחילת המלחמה הצבא ממש ישב ביישוב, ישן בבית ספר של הבת שלנו. אחר כך הם התפנו, אבל התותחים שקולם מפלח את האוזן ומקפיץ אותך בכל פעם, נשארו. זה רעש שאי אפשר להתרגל אליו. כיפת ברזל מתחת לבית ו־4 שניות להגיע לממ״ד.

התגובות שלנו היו שונות. אני חיפשתי שקט. מכיוון שאיש לא הגיע לכברי, נכנסתי לסדנת התחריט, והצעתי להם לעשות פרויקט. העבודה ביחד הצילה אותנו, כשקולות התותחים רועמים סביבנו. ככל שהרעש גדל, חיפשתי להעמיק את השקט בעבודותיי

אבישי: התערוכה נפתחה באופן יפה ושמח מאוד, הרבה אנשים מבקרים ומפרגנים, עולם האמנות, חברים משכונת שפירא שם גרנו, מכל הארץ ובפרט מהצפון, ממש חיים שכאלו

חגית: זה באמת נשמע כמו לחיות חיים כפולים: למצוא שקט בין הפיצוצים, להציג בתל אביב, נמל הבית ״לשעבר״. ועוד ההפיכה הלילה בסוריה נותנת משמעות חדשה לכותרת שלך, אבישי

אבישי: ״חיים כפולים״ זה ממש הביטוי שהשתמשתי בו בשנה ורבע האחרונה. אפשר לומר שהלכתי על כותרת שבטוח תעבוד, בכל זמן… מה שקורה בסוריה מרתק, וממש מעלה שאלות בהקשר אישי למי שגר כל כך קרוב לגבול הצפון

חגית: בהחלט. הלוואי שיהיה לטובה

חגית: אולי נתחיל מקצת ביוגרפיה – אתם אמנים, וזוג, והורים לילדים (כמה? מי?) אביטל – את בת הקיבוץ? ואיפה ומתי נפגשתם והתחלתם את החיים יחד?

אביטל: אנחנו זוג כבר עשור, יש לנו שני ילדים, בני 5 ו־9. הכרנו בשלב מאוחר, ככה במקרה אבל  כמובן בהקשר של הכרויות סביב עולם האמנות. מאז הכל התגלגל מאד מהר. והאמנות והחיים מעורבבים אצלנו באופן תמידי.

אני נולדתי בכברי, יחיאל שמי הוא סבא שלי, אכלתי אמנות לארוחת הבוקר… במחשבה על הצפון בין כברי לכליל, הגיעה הצעה לדירה בכברי וקפצנו עליה

חגית: את באמת שייכת לשושלת אמנות ישראלית וקיבוץ כברי הוא מעין חממת אמנים והשראה. החל מהסטודיו של סבך, יחיאל שמי, דרך סדנת התחריט ועד לגלריה השיתופית

אביטל: כמו שאבישי אומר, כולם עושים אצלנו אמנות, זה מגיפה 🙂 סבא יחיאל שמי, יעל כנעני, אמא שלי, עפרי כנעני – אחותי. ואני. והסביבה כמובן, כמו שציינת, סדנת התחריט והגלריה אטליה שמי והגלריה השיתופית. למדתי אמנות במדרשה לאמנות ובבצלאל

אבישי:  מגיפה. כשהילדים שלנו מציירים מיד אנחנו מוציאים להם את הטוש מהיד

חגית: ברור! סכנה אמיתית… ואבישי אתה נמשכת לשם – למרחבים ולשקט (נכון לקיץ 2023) – וגם להיות חלק מסביבה כזו מפרה. מאיזה רקע אתה מגיע?

אבישי: תמיד ציירתי וזה היה חלק מהזהות שלי, עוד בבית הספר ציירתי במחברות ומשם על השולחנות וכו׳. גדלתי גם בקיבוץ, נחשונים, מקום קטן ולמען האמת רוב בני גילי היו יצרתיים וחלקם הפכו זאת למקצוע שלהם ומאוד מתבלטים בזה, אמא שלי היתה השראה אמנותית ואסתטית גדולה אבל נפטרה כשהייתי בן שמונה.

בפעם הראשונה שהייתי בבית ההורים של אביטל ראיתי דף עם ׳קו אחד וזהו׳ (שם ציור) שאביטל ציירה בגיל 15 ממוסגר על הקיר. אני עד היום רוצה לעשות קו וזהו אבל עדיין לא נעים לי, היא ממש גדלה באופן טבעי עם המופשט

אבישי פלטק: בפעם הראשונה שהייתי בבית ההורים של אביטל ראיתי דף עם ׳קו אחד וזהו׳ (שם הציור) שאביטל ציירה בגיל 15 ממוסגר על הקיר. אני עד היום רוצה לעשות קו וזהו אבל עדיין לא נעים לי, היא ממש גדלה באופן טבעי עם המופשט

חגית: והנה החזרת את השיחה לעבודות בתערוכה, ולהבדלים ביניכם 😊 אז בואו נחזור למשפט של אביטל שאומר שהיא חיפשה את השקט והלכה עם המופשט לסדנת התחריט, ואבישי יצא להסתובב בין הצברים ולהרהר על המזרח התיכון – ולצייר

אבישי: גרתי 20 שנה בדרום תל אביב רוב הזמן בלופט גדול שהכיל גם דירת מגורים, גם את הסטודיו שלי ובית ספר לציור שהקמתי, בשם ׳גוד אינפ פיינטינג׳. רציתי מאוד לגור בקרבת טבע וכל השנים בעיר חיכיתי למעבר.

כאמור הרקע שלנו דומה, הרבה טבע וקהילה אינטימית, מאז שהילדים נולדו הרצון המשותף התחזק עוד, כי אלו היו המודלים שלנו ולא היתה ממש ברירה אחרת. עד גיל שנתיים רות גדלה בסטודיו והיתה זוחלת על רצפת הסטודיו עם הצבעים, זוחלת בהפסקה של שעור בשביל לקחת בייגלה מהכיבוד של התלמידים.

הסטודיו הוא מקום מרגש והיה לו את הנוף הכי יפה – סקייליין של כל העיר מדרום, אבל מתחת ברחוב הכל שבור והרוס, אין מדרכה, הסבתות לא ממש יכלו להתקדם עם עגלת תינוקות

חגית: והשנה של המחאה גם תרמה לרצון לעבור? (לפני שידענו שיכול להיות יותר ויותר נורא)

אבישי: אני חושב שהרצון שלנו לעבור היה מאוד אישי וקשור לאיך שאנחנו גדלנו בילדות שלנו. במשך כמה שנים ניסנו לעבור לגליל המערבי, ואז הוצע לנו בית נפלא עם בוסתן ועברנו לשם בזמן קצרצר.

עוד לפני המחאה היה את הקורונה שגרמה להרבה אנשים לעבור לקאנטרי סייד, אפשר להגיד וזה נכון ששלושת הטרגדיות (באיזה טרגדיה אנחנו עכשיו?) גרמו לתנועה מחוץ לעיר אבל אני חושב שזה משהו שקורה בערך כל 20 שנה, פעם עוברים לעיר ופעם עוברים מחוץ לעיר, זה מעגלים שחוזרים על עצמם גם ללא קשר למשתנה.

אני זוכר שבסוף שנות ה־90 ניקיתי בתים באזור עמק חפר של כל מיני תקציבאיות שעברו לווילות גדולות בהרחבות (זו היתה עבודה טובה כי הבתים היו חדשים וצריך היה לנקות גרגר אבק בודד על דלתות מראה ענקיות), מניח שאחר כך הם חזרו לעיר, כי היו שנים שאמרו שהעיר זה המקום היחידי

חגית: וואלה, הבחנה יפה

אבישי: אפרופו הסטודיו שלי, לתערוכה הראשונה שלי קראו ״וילה בג׳ונגל״, בדומה למזרח תיכון חדש לאללה, זה שם של ציור

חגית: הכותרות האלה יוצרות חיבור בין הכלל והפרט – בין הדימוי ״הישראלי״ לסביבה הגיאו־פוליטית, בעוד שהעבודות מתייחסות לנוף הספציפי, למבט האישי. ואביטל, את הלכת לכיוון ההפוך, לשקט פנימי, ליצירה של מרחב אלטרנטיבי בעבודות עצמן – שיהיה אוויר לנשימה, מים, שמים?

אבישי: אוצרת התערוכה הדסה כהן הבחינה יפה בין נושא הציור כמרחב אמיתי לבין הציור עצמו כמרחב מדומיין

אביטל: היחס שלי לפוליטי הוא תמיד בתוך הדימוי הטבעי והמופשט. זה החל בציורים שכבר בגיל 8 ציירתי את הרכס מפריד בין ישראל ללבנון; רישומים שהמשיכו לפני 15 שנים לרישומים שחורים משחור של הרים – אותו ההר. לפני עשור נכנס הכחול, נכנסה האימהות והרצון לשקט ולהגן עליי, על ילדי מפני הרעש האין סופי של המקום רווי האלימות הזה. מדינת ישראל.

בגליל יש הרבה שקט ומרחב והיה הרבה רעש וצמצום. לא היה אפשר לזוז. חיפשתי מרחבים. הרגשתי שלא נשאר לנו מקום פה. חיפשתי מקומות אחרים ללא כוח כבידה גלקסיות שמים מיים. מקום שלא רבים בו על האדמה. צללתי עוד לתוך הכחולים, העמקתי אותם. זה מקום של הגוף, בין ציפה לשקיעה מקום לימינאלי שמתהפך

חגית: אני יכולה לראות את זה בעבודות, ממש משהו שמאפשר לצלול, לצוף. זו איכות נדירה של העברת מצב תודעה לצופה. תוכלי לומר למה בחרת בתחריט?

אביטל: התחריט הגיע בשלב מאוחר בעבודות שלי, אבל הוא המקום המועדף עלי ביותר היום. הוא שילוב בין הפיסול לרישום, החיתוך של הפלטות הצריבה שלהם, ההטבעה שלהם בנייר. והנייר – אני כל כך אוהבת נייר. זה החומר האהוב עליי, וגם העובדה שבסוף זו ערמה של ניירות

חגית: למתבוננת מבחוץ נראה שזו דרך ארוכה ועמלנית, עם עבודה פיזית מאומצת, שבסופה מגיע שקט ומשהו קליל ומרחף

אביטל: זה נכון. זה הרבה מאמץ הרבה עמלנות. בעמלנות  יש הרבה שקט ומדיטטיביות, כמו בפיסול שלי. כל זאת כדי לייצר שקט, קלות וריחוף

חגית: אבישי אתה המשכת לעבוד על הקו – וללמד?

אבישי: העבודה שלנו נשארה במרכז, היו לנו תוכניות עם הזמן להעביר את העבודה לצפון אבל בגלל המלחמה זה נעצר. אביטל מלמדת במדרשה ובתלמה ילין והיתה נוסעת כמה פעמים בשבוע. אני מלמד בשנקר ובעיקר יש לי בית ספר לציור שהקמתי, קבוצות קבועות ואהובות בסטודיו בת״א וגם מעביר ריטריטים לציור בארץ ובחו״ל

חגית: אז שניכם על הקו, מה שלא תרם לשקט בתקופה הסוערת הזו. ובכל זאת הצלחתם גם להרים תערוכה – איך זה נולד ואיך התגבשה העבודה עם הדסה והגלריה?

אבישי: כל שבוע אני יוצא מוקדם ברכבת ליומיים בתל אביב ואז כעבור יומיים חוזר ב12 בלילה לחיים הכפולים שלי, פתאום נוחת בחושך מול ההר של החיזבאללה וצריך להתאפס על הבוקר למחרת לחזור להיות אבא ולקחת את הילידים למסגרות אם יש במקלט או שאין. אני ואביטל לא היינו נפגשים כי היא קמה כבר לפני ונוסעת ללמד באחת העבודות שלה

אביטל כנעני: לפני עשור נכנס הכחול, נכנסה האימהות והרצון לשקט ולהגן עליי, על ילדי מפני הרעש האין סופי של המקום רווי האלימות הזה. מדינת ישראל

חגית: אני חושבת על כל הג׳אגלינג המשפחתי שאנשים עושים, והשנה במיוחד. צריך כוחות נפש וריכוז. וגם יכולת להתנתק כשנכנסים לסטודיו. זו הייתה שנה פוריה מהבחינה הזו?

אבישי: זה קשה, ידענו שיהיה מאתגר ונצטרך לצלוח דברים במעבר אבל המלחמה הוסיפה עוד גורם למשוואה ככה שאתה לא יודע כבר מה הניסוי… היה לי רצון עז ליצור ואינסוף רעיונות אבל היה חסר זמן. במיוחד בחודשים האחרונים, שהמלחמה בצפון התגברה ואז אין מסגרות או שלוש שעות במקלט, שאי אפשר באמת לעשות משהו, בטח לא לצייר. חיינו בצפון בעולם אחר לגמרי, שאי אפשר להבין אם אתה לא שם.

הייתי מצייר בסטודיו שלי בתל אביב בימים שהייתי שם ללמד (זה קטע שהסטודיו שלך שעתיים נסיעה מהבית), ציור אחד בתערוכה ציירתי בחדר של דוד (כי הוא עבר לישון עם רות בממד), כשהיה מזג אויר טוב אז ציירתי תחת הגפן בגג, לפעמים ברכבת וכו׳

אופק פתוח לרווחה

חגית: ממש אפשר לשמוע את ההסתובבות הזו. חיפוש מקום. דבר מעניין שציינה גם הדסה בטקסט האוצרת: שניכם בחרתם לעבוד בפורמטים גדולים, משהו מהרצון להיות נוכחים, אולי לגונן בנוכחות שלכם על הילדים, לכסות בציור על השבריריות של היומיום הזה; או אולי איזו דחיפות, לעשות דברים שיתפסו מקום בעולם. מה הניע אתכם לבחירות האלה?

אביטל: אני חושבת בגדול. לתפוס מרחבים, זה הטבעי שלי. בקטן הוא האתגר מבחינתי

חגית: ובסדנת התחריט את נמצאת גם באינטראקציה, יש עבודה משותפת עם אנשי הסדנה. הפכתם לתומכים זה לזה

אביטל: עבודה בסדנת תחריט זה ממש מחול של שלושה אנשים, שכל אחד והידע והתכונות שלו תורמים לעבודה. זה בהחלט הגן עלינו משאון התותחים והגהנום המלחמתי, להיות יחד ולא לבד, מחויב ליום עבודה גם מאד עזר בימים האלו. לעפרה וחגי בסדנא יש ידע  בידיים שהוא בל יתואר

אבישי: זה הכי כיף ופיזי לצייר בגדול! הבעיה שאחרי זה אתה נתקע עם הציורים והרי יום אחד הילדים שלנו יצטרכו לזרוק הכל. היו שנים שנמנעתי מזה וציירתי סדרות שלי בפורמט קטן כזה שאם אני צריך לברוח אני שם במזוודה ורץ, גם התחלתי לעשות וידאו והחלפתי בעיות.

כשתחילה הקורונה עבדתי על אינסטליישן פרויקטים גדולים. דוד בדיוק נולד ונסעתי הרבה לטבע חזרתי לאהבה ישנה של לצייר בחוץ עם דיו (והרבה להסתובב סתם ולשוטט), אחר כך מצאתי דרך לעבוד בגדול כי ממש השתוקקתי, עם בדים לא מתוחים, בניתי כנים מאולתרים בשטח ממשטחי עץ שמצאתי וכשסיימתי הייתי מגלגל אותם וחוזר הביתה

חגית: החלפתי בעיות זה ביטוי מושלם. אז בעבודה לקראת התערוכה – כל אחד מכם נכנס לאיזה מוד של מיקוד ובחירות, שיהפכו לגוף עבודות קוהרנטי בחלל

אבישי: הציורים שבתערוכה על בדים גדולים של שני מטר, נעשו בסטודיו מתוך רצון לצייר בווליום גדול, הם כבר קשורים לדמיון, המצאות, בחירות ופנטזיה

אביטל: הכנתי את העבודות במיוחד לחלל, את הגדולות במחשבה על הצבה עם פיסול ולא תליה על הקיר, במחשבה לשמור על מינימליזם ומקסימליזם בו זמנית, מרחבי אין סוף במינימום עבודות

חגית: זה גם תורם לתחושה מסויימת של תנועה מתמדת?

אביטל: תמיד תנועה מתמדת היא העקרון המנחה שלי

חגית: אז אם לחזור לתוכן העבודות, לקראת סיום, נראה שיש ממש ניגוד ביניכם – סגנוני ותוכני. את הולכת אל המופשט והרוחני, תנועתי רגשי; אתה אל הקונקרטי, והפיגורטיבי, מוחשי ואפילו קוצני.

התערוכה היא מעין עיר מקלט או שהאי שקט של התקופה (שלכם) עובר בחלל?

אביטל: יש המון עצב וכעס בלב בשנה האחרונה. אני ניסיתי להביא משהו אחר, איזה קונטרסט לזה. אי של שקט

חגית: זו תכונה חשובה וגדולה – היכולת למצוא שקט ליצור, ועוד יותר מזה – להעביר את זה לאנשים אחרים, כי כולנו כל כך זקוקים לזה עכשיו

אבישי: נכון, אצלי יש משהו פוליטי. העבודות שלי עוסקות לרוב בנוף המקומי וכשזה מגיע למפלס פוליטי אני מרגיש שזה הגיע, שזה שם. אבל לא רק פוליטי, אני לא בקטע של אופוזיציות ולא בקטע של או זה או זה.

זה גם הולך מהתאורי אל הפעולה ולדמיון, להמצאות ולבחירות. לתולדות האמנות ולהבעת אמון באמנות, ובאפשרות המיוחדת שלה לתת שפה לתופעות חדשות שאנחנו פוגשים, וגם לייצר אופק פתוח לרווחה

---

אביטל כנעני – קפל במים | אבישי פלטק – מזרח תיכון חדש לאללה
אוצרת: הדסה כהן
גלריה מאיה, שביל המרץ 2, תל אביב
נעילה: 4.1.25