״מבעד לעדשה״: ללי מילר מגיע יותר

קשה להפריז בחשיבותה של הצלמת לי מילר לתרבות בכלל ולתחום הצילום בפרט. מעבר לעבודותיה המרשימות ולפועלה, מילר הייתה גם אלומת אור פמינסטית בעולם פטריארכלי להחריד. הדוגמנית האמריקאית שהפכה לצלמת, פרצה חומות גבריות ובצורות והפכה לכתבת מלחמה רשמית של צבא ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה.

בזמן שנשים רבות עמלו בבתי החרושת לייצור פצצות וטילים, מילר הייתה הנדס־און, בשטח, התפלשה בבוץ המסריח של המלחמה ותיעדה את הרגעים הקשים ביותר שידעה האנושות. מכיוון שקצרה היריעה כאן מלהכיל את ההיסטוריה של האישה המופלאה והמוכשרת הזו, ראוי לסכם בשורה תחתונה וקצרה שמדובר בפיגורה משכמה ומעלה, שסללה את הדרך לאחרות שהגיעו שנים אחריה. לכן מן הראוי שיופק אודותיה סרט ביוגרפי.

אכן מן הראוי, אבל השאלה שעולה במהלך ואחרי הצפייה ב״מבעד לעדשה״ שעלה החודש לאקרנים היא – האם זה הסרט שמילר הייתה ראויה לקבל? על הבימוי אמונה אלן קוראס, צלמת קולנוע מדופלמת בהחלט (״שמש נצחית בראש צלול״) שהסרט הוא עבודת הבימוי הגדולה הראשונה שלה (ביימה מספר סרטי טלוויזיה). מי שמחזיקה לה את היד בתפקיד הראשי היא קייט וינסלט, המגלמת את מילר ועושה עבודה סופר מתאמצת וראויה כדי להביא את הסיפור של אותה אישה מופלאה וחד פעמית אל המסך הגדול בסרט עלילתי.

״מבעד לעדשה״ מתמקד בתקופת מלחמת העולם השנייה, עת הנאצים החלו להפציץ את לונדון, ומביא את סיפורה של מילר כצלמת בשירות מגזין ווג הבריטי. הידיעות על המלחמה לא נותנות לה מנוח והיא עושה כל שביכולתה כדי להגיע אל שדות הקרב ולתעד מקרוב את הזוועות. לצידה של וינסלט משחקים בין היתר אנדי סמברג (״ברוקלין 99״) המגלם את דייווי שרמן, שעבד לצדה של מילר, אלכסנדר סקארסגרד בתור רולנד פנרוז, בעלה של מילר; וג׳וש אוקונר בתור אנתוני, בנה של הצלמת.

וינסלט מוכשרת מספיק, וזה כשלעצמו מונע ממנו לטבוע בים המסרים שהולבשו בכוח ובאילוץ על הדמות של מילר, יותר מלהעניק אמירה חדשנית ומודרנית על הבסיס שמילר הניחה בזמנים ההם

״לי מילר ראויה להרבה יותר מזה״ – זה פחות או יותר המשפט שייפלט לרובכם ביציאה מהאולם אחרי הצפייה. זה לא ש״מבעד לעדשה״ הוא סרט רע או לא ראוי לצפייה, חלילה. להיפך, מומלץ לצפות בו רק כדי לטעום קמצוץ ממי שהייתה ידועה כאישה חתרנית, חצופה ופעילה נון סטופ.

אבל בסוף הסרט ישנה תחושה מרירה שלא למדנו כלום על לי מילר האדם. זאת אומרת, אפשר ללמוד שהיא הייתה מעשנת המון, שותה והולכת טופלס כאוות נפשה (כיאה לרוח התקופה). אבל מי הייתה באמת לי מילר, מה הניע אותה ומה היו התשוקות שלה? לתסריט אין את הפתרונות והוא לא מייצר תמונה עגולה, רחבה או שלמה על האישה הזו.

הסרט כאילו חושש לחקור את הדמות, לרדת לעומק שלה, ובדומה לביופיקס אחרים שראינו השנה (עיינו ערך ״Back to Black: סיפורה של איימי וויינהאוס״ ו״מארלי״), הוא מספר את הסיפור בצורה מעט שטוחה.

אין ספק שקייט וינסלט עושה עבודה טובה מאוד. עם מעט החומר שיש לה בידיים, כלומר -טקסטים פמיניסטיים מאולצים – היא מצליחה לעניין לכל הפחות. קשה לומר שהיא מרתקת וסוחפת, אבל וינסלט מוכשרת מספיק. זה כשלעצמו מחזיק את הסרט מעל המים ומונע ממנו לטבוע בים המסרים שהולבשו בכוח ובאילוץ על הדמות של מילר, יותר מלהעניק אמירה חדשנית ומודרנית על הבסיס שמילר הניחה בזמנים ההם.

שאר הקאסט חביב למדי, אך בולטת בהיעדרה הכימיה הנדרשת בין סמברג לווינסלט. משהו שם לא מתקתק מספיק טוב וזה מוציא ממערכת היחסים הזו אלמנט מאוד חשוב – אמינות.

במתכוון, או שלא, ״מבעד לעדשה״ עושה גם איזשהו ניסיון לזעזע את הצופים. בסיום המלחמה, מילר ביקרה במחנות הריכוז וההשמדה ותיעדה את הזוועות. אבל הניסיון הזה עולה בתוהו, בפרט כשלא ברור איזה אימפקט הדבר הזה השאיר על מילר או איך השפיע עליה כאדם או כצלמת.

זה מתואר כמין אפיזודה חולפת, לא באמת מטלטלת, שממשיכה את הקו שהסרט חוטא בו לכל אורכו – שטחיות מעצבנת. סצנה ראויה באמת היא זו שמתארת כיצד מילר צילמה את התמונה המפורסמת שלה באמבטיה של אדולף היטלר. היא נמשכת חמש דקות לכל היותר אבל מגלמת בתוכה בצורה מיטבית את כל הדמות של מילר – מה שקשה לומר על הסרט כולו.

״מבעד לעדשה״ מצטרף לשורה של ביופיקס שנראו השנה על המסכים, שמקומם הוא יותר ברשתות הסטרימינג מאשר על המסך הגדול. הוא מנסה לספר סיפור של אישה גדולה מהחיים אבל כושל בכל אספקט שסרטי ביופיקס אחרים מצטיינים בו.

הוא מאיר את דמותה של מילר באור חדגוני וחד צדדי, במקום לספק תמונה שלמה על האישה הזו; ומוסיף מסרים עלק חתרניים, אבל לא באמת, שאותם הוא מלביש על מילר בתואנה שהנה – רציתם פמיניזם והבאנו לכם אותו. וזה סבבה והכל, אבל למה באופן כל כך מלאכותי?

---

מבעד לעדשה
בימוי: אלן קוראס
117 דקות; ארצות הברית, 2023
2.5 כוכבים