אסיה לוקין בגלריה רוטשילד: ציורים מהמקום שבו כולם שווים

חגית: הי אסיה, מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה ״להישיר מבט״ בגלריה רוטשילד. איך את מרגישה אחרי הפתיחה?

אסיה: הפתיחה הייתה מרגשת ומשמחת, אבל בבית זה מרגיש קצת כמו בשבעה 🙂 כי כל העבודות הלכו ונשאר רק מה שהיה מסביב

חגית: וואו, לא חשבתי על זה ככה אף פעם. יש איזה גודש שהולך וגדל לקראת תערוכה ואז מתרוקן. זה מקביל למתח הפנימי או להתרגשות שהולכת ותופחת לקראת התערוכה?

אסיה: קשה להסביר, אבל את יודעת, לא סתם יש סיפור על פיגמליון – האנשה של עבודת אמנות. למשך כמה שנים הייתה לי שיחה עם העבודות המצויירות, כמו עם בני אדם, ואז הן פתאום הלכו ומסביב נשאר כל מה שליווה אותן: פלטות, צבעים וכו׳ והן פתאום לא פה. כמו בן אדם שעוזב את הבית ובבית עדיין נשאר ריח שלו, בגד שלו

חגית: במיוחד שהעבודות כל כך אנושיות 🙂 זו סדרה של התבוננות באנשים במצבים מאוד חשופים – בבית חולים. מצד אחד זה הכי שגרתי, ומצד שני ממש לא כמו שהיו רוצים שנראה אותם

אסיה: כן, לגמרי. גם הם חשופים – גם אני די נחשפת שם

חגית: בדיוק הקדמת את השאלה שלי 🙂 אני מבינה שגם עבורך זו חשיפה בציבור של מה שעבר עלייך בשנים האחרונות… אם כי דרך מבט על האחרים

אסיה: גם דרך להתגבר על מה שעברתי, אבל לא רק. חלק גדול מהעבודות לא היה קשור לחוויית בית חולים. באיזשהו שלב במשך העבודה הבית חולים הפך למקום מטאפורי – מין מקום קר, חושף; מקום של המתנה. והדמויות שבהתחלה צויירו מהתבוננות בהמשך צויירו מתוך הראש שלי

חגית: זה מרתק. בית החולים הוא באמת מרחב כל כך טעון, שהוא מטאפורה לאיזה לימבו בהרבה מובנים. זה מקום קיצוני – תמיד מואר באופן קיצוני, מתח גבוה, כאב, דאגה. הרבה שעות המתנה…

אסיה: בדיוק

באיזשהו שלב בית החולים הפך למקום מטאפורי – מין מקום קר, חושף; מקום של המתנה. והדמויות, שבהתחלה צויירו מהתבוננות בהמשך צויירו מתוך הראש שלי

חגית: רבים זוכרים אותך כאחת החברות בקבוצת הברביזון החדש, ואני מבינה שבגלל ענייני בריאות היית מושבתת זמן רב, נאלצת להיפרד?

אסיה: לא, עזבתי את ברביזון לא בגלל ענייני בריאות, אלא בגלל שהרגשתי שאני רוצה לעצור וללכת בדרך קצת שונה, שיש בה יותר שקט, בדידות במובן הטוב של המילה וניסיון להבין את עצמי

חגית: אני שמחה לשמוע 🙂 ואז מה קרה? תכננת משהו והחיים הפתיעו בכיוון אחר?

אסיה: כן, אני הייתי באיזו דרך מסויימת, שלא לגמרי אופיינית לי, אבל היא הייתה מאוד נוחה, ואז בתקופה קצרה כמה אנשים מאוד קרובים נפטרו. ביניהם הייתה חברה קרובה שלי. היא גססה מסרטן באופן מאוד קשה ואמא שלה הייתה על ידה. באתי לבקר הרבה (לא מספיק) וכל החוויה הטרגית הזאת כנראה השפיעה גם על המצב הפיזי שלי, והכל פתאום השתנה

חגית: מתי זה קרה?

אסיה: 2018. נכנסתי לעולם של בית חולים, והיה קיץ, כשאני גם לא מלמדת וגם רוב האנשים נוסעים לאנשהו, ואני נשארתי די לבד עם הכאב. התחלתי לצייר מלא פורטרטים, בעיקר מתוך פסלים רומאים מהמאה הראשונה לספירה. עשיתי כמות אדירה של ציורים גרועים 😅 שנתנו קרקע והבנה לכיוון אחר.

חגית: עשית מזה סוג של רזידנסי…

אסיה: כן 🙂

חגית: נלך קצת אחורה בזמן – באיזה גיל עלית לארץ מסן פטרסבורג? איפה למדת? מה היה הכיוון שרצית לפנות אליו?

אסיה: עליתי לארץ ב־1990, בגיל 14. כשהייתי ילדה למדתי ציור בבית ספר לאמנויות שליד האקדמיה שטיגליץ בסנט פטרסבורג. זה בית ספר מאוד אקדמי ואחרי שנה הבנתי שאני שונאת אותו! ראיתי איך הוא משפיע לרעה על כל מי שלומד שם ואיך ילדים מתחילים לצייר מאוד דומה.

לא אהבתי את זה. למזלי, במקביל לבית הספר אמא שלי לקחה אותי ללשיעורים פרטיים אצל אמן מחתרתי, סולומון רוסין, שהוא היה הפך מוחלט מהאקדמיזם של הבית ספר, והרגשתי כאילו שנתנו לי פתאום אוויר.

הלכנו לצייר ברחובות – אני זוכרת הומלסים, או אנשים שיושבים ברחוב. הלכנו לבית חולים פסיכיאטרי. אבל כשהגעתי לארץ לא אהבתי גם את כל זה. התחלתי לחשוב שאמנות טהורה היא אמנות ללא סיפור. אז ציירתי עבודות חצי מופשטות. וכשהגעתי לבצלאל רציתי להיות פסלת.

התחלתי לעשות פסלים גבוהים מופשטים, עם הרבה מאוד רעיונות מאחוריהם 😅 (חשבתי שהם נורא עמוקים), למדתי אצל נחום טבת ומאוד התחברתי לפיסול מופשט. במקביל גם למדתי רישום וציור אצל שני מורים אהובים: רישום אצל סשה אוקון וציור בצבע אצל דדי בן שאול, אבל לא התייחסתי לציור כמשהו שאתעסק בו, ראיתי את עצמי בתור פסלת.

ואז שלחו אותי לחילופי סטודנטים לפריז, והלכתי ללמוד אצל הפסל האהוב ביותר עליי באותה התקופה רישאר דיקון (Richard Deacon), וגם נכנסתי לסטודיו של ונסן בארה (Vincent Barre) ועוד פסלים טובים. גם דיקון וגם בארה שלחו אותי להעתיק ציורים בלובר, והייתי קצת מופתעת, אבל הלכתי בשמחה. והלובר כל כך השפיע עלי שחזרתי לציור מאוד פיגורטיבי

בבית חולים אנשים לגמרי שונים ממה שאנחנו רואים במסגרות אחרות. הם חשופים ומאוד שבריריים. הם נמצאים בפני מצב קריטי בחייהם ומורידים את כל המסכות

חגית: מעניין לגלות שכשאנחנו חושבות שסוף סוף בחרנו, משהו משנה את נקודת המבט

אסיה: ממש כך. וכאשר חזרתי לבצלאל מאוד איכזבתי אותם 😅 שלחו לפאריז בן אדם נורמלי וחזרה מישהי שמציירת כמו פעם

חגית: זה באמת לא בצלאלי מצידך. מתי סיימת? מה בסוף הגיע לפרויקט הגמר?

אסיה: סיימתי בשנת 2000. בפרוייקט גמר עשיתי פורטרטים ריאליסטיים קטנים. ואז עזבתי את הכול וחזרתי לרוסיה. שם גרתי ללא תשלום בקומה השביעית של איזה בניין שלא היו בו מים חמים, אבל זה היה בחינם. קצת לימדתי ואת רוב הזמן הקדשתי לציור. הייתי צריכה את השנתיים האלו כדי להבין הכל מחדש. על הדרך עזבתי את הציור הפיגורטיבי במובן הקלאסי של המילה

חגית: לא עשית לעצמך חיים קלים

אסיה: האמת, הייתי ממש מאושרת

חגית: ומתי ואיך חזרת לארץ?

אסיה: כשהבנתי שמיציתי את רוסיה והתחלתי להתגעגע, חזרתי לתל אביב, גרתי בפלורנטין והתחלתי לצייר ולפסל. ואז הבנתי שאני חושבת באופן סינמטוגרפי, ושאני ממש רוצה ליצור סרטי אנימציה מתוך הפסלים שלי, שיזוזו. הלכתי לקורס אצל רוני אורן, שהיה ראש המחלקה לאנימציה בבצלאל, ועשיתי סרט קצר בסטופמושן.

הנס הזה של הפסלים זזים ממש תפס אותי, אז נסעתי ללמוד את זה ברויאל קולג׳ בלונדון. עשיתי שם שני סרטים, שהראשון באופן מוזר גם הוא על בית חולים. זה היה בשנים 2006-7. אחרי זה נשארתי עוד שנתיים עם מלגת לימודי המשך, וחזרתי לארץ

דרמות קטנות וסיפור שלם

חגית: והנה עכשיו את חוזרת לאנימציה, במרחק של זמן וניסיון. העבודות בתערוכה בגלריה רוטשילד מתפקדות באופן כפול – כדרמות קטנות נקודתיות, וכחלק מסטורי בורד של הסרט העתידי. זו בחירה חריגה ואפילו אמיצה, להציג עבודות נייר, קומיקסיות, מהצד הקשה של החיים, בגלריה שמתמחה באמנות פיגורטיבית ״קלאסית״. אחד הדברים שבולטים לעין זה איזה גוון אחיד של העבודות. משהו כחלחל כמו אור הניאון האחיד של המסדרונות בבית חולים

אסיה: זה התחיל מרישומים מהתבוננות, התחלתי לרשום את האנשים מסביב ואז גיליתי שבבית חולים הם לגמרי שונים מהאנשים שאנחנו רואים בכל מיני מסגרות אחרות, הם חשופים ומאוד שבריריים. הם נמצאים בפני מצב קריטי בחייהם, ובמצב זה מורידים את כל המסכות ונשארים כמו שהם.

כמה פעמים יצא לי בטעות לראות סצינות אישיות מאוד. למשל סתם ישבתי וציירתי ואז אני פתאום שומעת שיחה בין הבת והאבא שאני מציירת, והיא אומרת לו ״אל תעזוב אותי״ והוא אומר לה, ״את לא נשארת לבד״. בגלל שהייתי אחת מהם לא הרגשתי מציצנות או בושה מלצייר אותם.

היה לי מאוד חשוב, אפילו כשציירתי מצב קשה, שתהיה נקודת אור כלשהי. ואם לא הייתה – העבודה נזרקה. בנקודת אור אני מתכוונת לסוג של קבלת המצב או התגברות כלשהי, אפילו טרגיות שנראית קומית במידה מסוימת

חגית: שינית משהו כדי שמישהו לא יהיה מזוהה?

אסיה: לא, לא שיניתי, בחלק אפשר לזהות את האנשים. בהתחלה התחבאתי, אפילו פיתחתי מבט שמסתכל לכיוון אחד ורואה כיוון אחר 🙂 אבל גיליתי שזה ממש משמח את האנשים שאני מציירת אותם! זה הכניס חיים לשיגרה שלהם? היו כאלה שהתחילו לדגמן, וזה לא היה בתוכנית שלי, כי חיפשתי מקום חשוף ואותנטי. אבל רוב האנשים היו שוכחים ממני, והרגשתי את עצמי כלא ממש נוכחת

חגית: אמרת שבית החולים הוא מעין לימבו, מרחב מנותק מהחיים, מקום אחר. שבו כל האנשים דומים זה לזה במידה מסויימת. מבחינתך זה מטאפורי גם למצב שאנחנו נמצאים בו בתקופה הזו? כולם פצועים וחבולים מטראומת המלחמה?

אסיה: כן לגמרי. לפני מלחמה חשבתי שכבר סיימתי עם זה (נשאר רק לעשות סרט) ואז התחילה מלחמה. והמצב כל כל קשה שלא יכולתי להגיב עליו באופן ישיר. אני צריכה תמיד מרחק כלשהו מהנושא שאני עוסקת בו, ואין לי שום מרחק ריגשי מהמצב שלנו, אני ממש בתוכו, כמו כולנו, וכך חזרתי שוב לציור של בית חולים, רק שהפעם המצאתי דמויות מהראש ובית חולים הקר עם האור הפלורסנטי נהיה מטאפורה לכל העולם מסביב

חגית: איך אנשים מגיבים? אלה חומרים לא פשוטים

אסיה: 🙂🙂🙂 התגובות הפתיעו אותי. לא ידעתי אם בכלל עבודות מתקשרות או לא, חשדתי שאולי רק אני רואה את מה שיש בפנים, ומאוד שמחתי לגלות שאנשים ממש מרגישים את מה שרציתי לספר, זה כמו נס

חגית: אני רוצה להתעכב עוד שניה על הפרידה מקבוצת הברביזון – תכננת ללכת לכיוון אחר, אבל מצאת את עצמך יותר בודדה ממה שתכננת. הקבוצתיות הזו חסרה לך?

אסיה: היה לי חשוב לצאת מהקבוצה, למרות החיבה הגדולה למה שהאמניות של הקבוצה עושות. הבנתי שזו לא הדרך שלי. אני צריכה סוג של ריכוז ושקט שהוא בלתי אפשרי כשיש חיים קבוצתיים שדורשים כל הזמן עבודות לתערוכות ופרוייקטים. היינו מאוד פעילות ונוכחות.

לא רציתי לחיות יותר במצב שהממד החיצוני של האמנות כל כך דומיננטי. יש אנשים שזה מתאים להם ולא מפריע להישאר כמו שהם, ואני מתחילה לזייף בלי לשים לב. רציתי למצוא את עצמי מחדש. זה לא היה פשוט, לצאת מהקבוצה ועוד ברגע שרק התחילו להכיר בנו והתחלנו להצליח. אבל הרגשתי שעשיתי בדיוק מה שמתאים לי. כמובן שלבד פתאום קשה יותר להצליח, אבל בהגדרה שלי ההצלחה נמצאת במקום הפנימי

---

אסיה לוקין | להישיר מבט
אוצר: יניב שפירא
גלריה רוטשילד, משה מאור 3, תל אביב
נעילה: 5.1.25