״מחפשים את קלואה״: היהודיה ששינתה את פני האופנה הצרפתית

לרשימת סרטי הדוקו והסדרות על בתי ומעצבי אופנה מתווסף הסרט החדש ״מחפשים את קלואה״ (Looking for Chloé) של הבמאית איזבל קוטנסו. הסרט, שיוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2024 (בתמיכת פקטורי 54), עוסק במעצבת האופנה היהודיה גבי אגיון, פריזאית ילידת מצרים, מי שייסדה את בית האופנה קלואה ב־1952.

אגיון נולדה במצרים למשפחה יהודית עמידה. אביה היה בעלים של מפעל לטבק, ולאחר נישואיה לריימונד אגיון, בשנת 1945 כשהיא בת 19, עבר הזוג להתגורר בפריז, שם פתח בעלה גלריה לאמנות. הם היו בעלי השקפות סוציאליסטית, מעורים בחיי הבוהמה שבעיר והתרועעו בין היתר, עם הסופרים, ציירים ואנשי חברה. פבלו פיקסו נחשב לאחד מחבריהם הקרובים.

היא מעולם לא למדה אופנה, ולעסקי האופנה היא נקלעה לגמרי במקרה – בעקבות תלונות שלה לבעלה על כך שהיא משועממת והיא רוצה לצאת ולעבוד. מאחר והיא יצרה לעצמה בגדים יפים, הוא הציע לה לעצב בגדים ולמכור אותם לחברותיה, רעיון שהלהיב אותה. רוב חברותיה לא היו עשירות ולא יכלו לרכוש את אופנת ההוט קוטור. אגיון החליטה לייצר ליין משלה, שישלב אופנה עילית עם מחירים נוחים, כזה שיתאים למעגל חברותיה.

בשנת 1952 הקימה אגיון את המותג שלה ובחרה באופן מודע לקרוא לו ״קלואה״, על שם חברתה הסטייליסטית קלואה הואיסמן. כשנשאלה מדוע לא קראה לבית האופנה על שמה, אמרה שלא רצתה ששמה מנישואיה (שם משפחתו של בעלה) ולא שמה מלידה – יהיה שם בית האופנה.

אגיון קראה לנשים להעז ולהיות עצמן. היא שברה את מוסכמות הלבוש עם גזרות חדשות, הציגה סגנון בוהמייני משוחרר של נשיות חופשית ששידר שיק נטול מאמץ

את ההצהרות על שחרור הנשים מתכתיבי אופנה כובלים כמו המחוך או קיצור אורך החצאית נהוג לייחס באופן מלא לקוקו שאנל. אבל עם הקרנת הסרט והצגת הסיפור שמאחורי המותג, נחשפים הצופים לעובדות מעט שונות.

אגיון קראה לנשים להעז ולהיות עצמן. היא שברה את מוסכמות הלבוש עם גזרות חדשות, הציגה סגנון בוהמייני משוחרר של נשיות חופשית ששידר שיק נטול מאמץ. היא היתה הראשונה שהבינה שנדרשת אופנה Ready to Wear. היא שחררה מתפירה אקסקלוסיבית. מתחילת דרכה החזון שלה היה לעצב בגדים נשיים ואלגנטיים, תוך שימוש בבדים יוקרתיים ואיכותיים.

אחד המעצבים שלה, שמתראיין בסרט, מתאר את הגישה המיוחדת שלה שהצהירה ש״בגד הוא לא שריון שעוטים כשיוצאים לקרב, אלא פשוט בגד שלובשים אותו״. היא האמינה ביצירת הזדמנויות, ועליהן אמרה ש״אם אתה עושה משהו במחשבה שתכשל – יש לך מה להפסיד״. לשיטתה, יש לנהוג אחרת.

הסרט אינו יצירה קולנועית. הוא לקט של ראיונות וצילומים מרגשים עם בנה, נכדתה, חברים ומי שעבדו לצידה במהלך השנים. הבמאית איזבל קוטנסו מציגה בסרט דימוי שובה לב של אישה ששמה לה למטרה לחולל מהפכה בחברה באמצעות אופנה.

היא שינתה מוסכמות גם ביחס לתצוגות אופנה. הן היו בוהמייניות ונערכו בבתי קפה ברחבי פריז, כולל קפה דה פלור המפורסם שברובע הלטיני, שאותו הייתה פוקדת לעיתים תכופות. היא האמינה שגם כך היא מצליחה לייצר מותג שמדבר חדשנות. היא נהגה לומר שאינה מאמינה בגורל.

חוג הלקוחות של אגיון כלל אמנים, סופרים ואנשי אקדמיה, מביני עניין וטעם שלא יכלו להרשות לעצמם ללבוש הוט קוטור. אגיון הציעה אלטרנטיבה, פריטים חדשניים שביטאו את רוח התקופה.

מעצבים רבים וטובים עמדו בראש המותג הצרפתי, הבולט שבהם הוא ללא ספק קארל לגרפלד, שאותו מינתה לתפקיד עוד ב־1966, תפקיד שהיווה את הפריצה שלו בעולם האופנה. בסרט מתוארת גם הפרידה בין השניים, שהיתה לא קלה.

לגרפלד מילא את תפקידו בקלואה במשך 25 שנים ומוקדש לו פרק חשוב ורחב בסרט. במהלך השנים הללו, נפתח בשנת 1971 הבוטיק הראשון של קלואה בפריז, ועל לקוחותיו נמנו ג׳קי קנדי, בריג׳יט בארדו, מריה קאלאס וגרייס קלי.

אגיון נהגה לומר שהיא מחפשת לעבוד עם אנשים יצירתיים ולאו דווקא מוכרים וידועים. גם את פריצתה של המעצבת סטלה מקרטני מייחסים לתקופה שבה עבדה כמעצבת בקלואה. עוד מעצבים שעבדו בקלואה הם פיבי פילו וגבריאלה הרסט, אבל אגיון היא שקבעה תמיד את האסתטיקה שעיקרה היתה נטישה של בדים נוקשים וכבדים והתמקדות בעיצובים קלילים ורכים, סגנון שממשיך עוד היום.

אגיון נשארה מעורבת במותג עד שנת 1985, אז נמכר לקבוצת ריצ׳מונד השווייצרית. היא נשארה מעורבת בתעשייה עד למותה בגיל 93. בנובמבר 2023 ערך המוזיאון היהודי בניו יורק תערוכה המציגה את דגמיה של אגיון בקלואה, אז גם הוקרן הסרט ״מחפשים את קלואה״ בהקרנת בכורה. בדצמבר 2023 קיבלה אגיון את מדליית לגיון הכבוד היוקרתית בפריז.

---

מחפשים את קלואה
בימוי: איזבל קוטנסו
52 דקות; צרפת, 2023
3.5 כוכבים
סינמטק ירושלים, פסטיבל הקולנוע היהודי 2024, 1-2.1