כל מה שחשוב ויפה
גל וינשטיין, איכול. צילומים: גלריה גורדון
גל וינשטיין, איכול. צילומים: גלריה גורדון

הפיתוי לגעת: גל וינשטיין בגלריה גורדון

בתערוכת יחיד בגלריה גורדון חוזר גל וינשטיין אל עבודות מוקדמות ויוצא איתן למהלך חומרי חדש. לצידן הוא מציג עבודות המבוססות על מפות מימי הביניים ועל מפות כיווני הרוח

ענבל: הי גל, מה שלומך בימים אלה?

גל: שאלה לא פשוטה לענות עליה בשנה האחרונה, יש שלל רגשות מורכבים

ענבל: ברור. לתוך זה נכנסת תערוכת יחיד חדשה שלך בגלריה גורדון. תספר עליה?

גל: כן, גם פתיחה של תערוכה בגורדון וגם הצבת עבודת פיסול גדולה במוזאון המקסי ברומא, אז יצא שהיה חודש אינטנסיבי, עם נוכחות של העולם החיצון בעבודתי יחד עם מציאות שמאוד חודרת אצלנו. בתערוכה בגורדון מוצגות עבודות שנוצרו בשנתיים האחרונות, תוצאה של תהליך עבודה המשכי וחדש עם החומרים שאיתם אני עובד. חומרים במובן הליטרלי – אבל הכוונה גם לדימויים.

קשה לי לצמצם למשפט במה היא עוסקת; בטקסט קצר שכתבתי על העבודות ציינתי שרציתי לקרוא לתערוכה ״חזרה והבדל״ אבל השם הזה היה כבר תפוס. אני חושב שהוא מבטא משהו מההבטים והנושאים שהתערוכה עוסקת בהן

ענבל: נשמע עמוס וטוב. איך קראת לתערוכה בסוף?

גל: איכול בעברית, Sanding באנגלית

ענבל: השם בעברית נושא איתו כובד, אולי של הזמן הזה. באנגלית זה לוקח בכלל למקום אחר, שיוף אבל גם עיסוק בחול אולי?

גל: ב״איכול״ התכוונתי לתהליכי קורוזיה והחלדה במתכות, פעולה שאני חוזר עליה הרבה בתהליך העבודה, והיא בעצם תגובה כימית. באנגלית זה באמת שיוף, אבל יש גם הבט שמדבר על תוצר השיוף, להפוך משהו לחול. ואם להיות יותר ספציפי אז הרבה מהעבודות הן תוצר של שיוף צמר פלדה לתוך תבנית של מה שהיה עבודת השטיחים של עמק יזרעאל; אני ״מחזיר״ את המתכת להיות עופרת ברזל, במה שהיה פעם שטיחים סינתטיים

במובן מסוים אני עושה גרסאות כיסוי לעבודות שלי. אני גם רוצה לכסות ולהעלים אבל גם לכסות ולחמם, וגם זה נותן הקשר לעבודה. בסוף האופן שבו אנחנו מתבוננים ונותנים משמעות לעבודת אמנות עכשווית, תלוי גם בהקשר

ענבל: על מה חזרה? ומה ההבדל?

גל: יש לחזור אל דבר ויש לחזור על דבר. אני חוזר אל דימוי מעבודת עבר כמו עמק יזרעאל וחוזר אל חומרים שעבדתי איתם בעבר כמו צמר פלדה וצמר. אני חוזר בתהליך העבודה על אותן פעולות כמו שיוף, יציקה, חיתוך, ואני עושה הבדל באופן שבו אני עובד עם החומר, יוצר שינוי בחומרים של עבודות השטיחים מהעבר. וגם נוספו דימויים חדשים של מפות מימי הביניים שמותכן בחרתי רק את האזורים של מקורות המים – נהרות וימים

ענבל: אלו חומרים חדשים נכנסו לעבודה הנוכחית?

גל: לא נכנסו חומרים חדשים. העבודות שהיו עשויות בעבר משטיחים מקיר לקיר הפכו להיות עבודות יצוקות מצמר פלדה, צמר ברונזה או צמר גפן. השוני הוא בעיקר באופן העבודה עם החומר וסוג של שימוש אבסורדי איתו כבמעין נוזל, כלומר כחומר יציקה, חומר שמקבל צורה מתוך תיחום בתבנית. בדומה לנוזל, עם סטייה מסוימת מהפעולה המסורתית, זו לא באמת יציקת ברונזה אלא יציקה של צמר ברונזה, או של צמר פלדה ולא פלדה

גל וינשטיין. צילום: גלריה גורדון

גל וינשטיין. צילום: גלריה גורדון

ענבל: החומריות של העבודות באמת מפתה, ומעניין לראות את העבודה עם המרקמים השונים שאתה יוצר בחומרים. באילו תבניות אתה משתמש?

גל: תבניות סיליקון שאני מכין מעבודות שטיחים של עמק יזרעאל

ענבל: תהליך מעגלי, או ספירלי. מה משך אותך לחזור לעבודה האיקונית שלך של עמק יזרעאל?

גל: גם בתערוכה הקודמת בגורדון (״הילוך אחורי״) חזרתי לעבודה הזאת רק בהבט אחר. גם בוונציה חזרתי לעבודות קודמות, אבל גם בהבט אחר, וגם בתערוכה הזאת. במובן הזה אפשר להגיד שהחזרה היא חזרתית 🙂

העבודה כגוף (או כעונה בסדרת טלוויזיה)

גל: אני חושב שאני מסתכל על העבודה כגוף, שמשתנה במהלך הזמן, או כמחשבה על סדרה בטלוויזיה – ואז תערוכה יכולה להיות עונה מסוימת. האופן שבו אנחנו צופים בעונה החדשה קשור גם לזיכרון שלנו מהעונה הקודמת.

אני מתאר לעצמי שזה גם קשור לקונפליקט שאני לא מנסה לפתור, בין הרצון להשאיר את הדימוי ובין הרצון להיפטר ממנו. ואז החזרה לדימוי היא הרצון להשאיר אבל העבודה עליו היא הרצון להיפטר. העבודה היא מה שיוצא. במובן מסוים אני עושה גרסאות כיסוי לעבודות שלי. אני גם רוצה לכסות ולהעלים אבל גם לכסות ולחמם, וגם זה נותן הקשר לעבודה. בסוף האופן שבו אנחנו מתבוננים ונותנים משמעות לעבודת אמנות עכשווית, תלוי גם בהקשר. ללא הקשר אמנות עכשווית תהיה תלושה

ענבל: יש בתערוכה עבודה שנראית כמו הירוגליפים, או כתב יתדות, מאין היא מגיעה?

גל: היא מבוססת על מפות של כיוון ומהירות הרוח

ענבל: של אזור מסוים? איך כיוון ומהירות הרוח הופכים לסימונים (בעצם שקעים) ביצירה?

גל: המפות הן של מספר אזורים. הן עניינו אותי בגלל הניסיון למדוד תופעה כמו רוח ולתחום לכיוונים ומספרים. לא שלא ידעתי שהן קיימות, אבל זה עדיין נראה לי מעט מופרך, האמביציה הזאת. ניסיתי בעבר לעבוד איתן על עבודות שטיחים, אבל כאן עבדתי איתן באופן עצמאי, בהתחלה חתכתי את הצורות השונות מהשטיח כך שנשאר הנגטיב. אחר כך תיבנתתי את השטיח ואז בעצם הם הפכו לשקעים בעבודה

ענבל: איך מתקשרות המפות מימי הביניים, ומה עניין אותך במקורות המים?

גל: מצאתי עניין במפות האלו כי הן מופשטות וקונקרטיות בו זמנית. הן צוירו בתקופה שלפני גילוי אמריקה, מתוך חוויה פיזית של העולם, מהתבוננות בו מהרים או תרני ספינות ולא ממבט לווין של גוגל. יחד עם זה הן מופשטות, מושגיות כמעט וראשוניות בייצוג העולם.

המים הם אלו שהגדירו את קווי המתאר של העולם, אבל הם גם מתוחמים בצורה מובחנת, כמעט סכמתית. הפער בין צורה סימבולית לפני השטח של החומרים שאיתם אני עובד, כשהסימבולי מקבל גוף קונקרטי שמשתנה בזמן – אלו חיבורים שמשכו אותי תמיד

ענבל: יש בתערוכה דימוי שמאוד דיבר אליי, עיגול בצבע טורקיז על רקע חום, שהזכיר לי את הצילום המפורסם של כדור הארץ מהחלל The Blue Marble

גל: העבודה לא בהשראתו, למרות שאני יכול להבין את האסוציאציה. היא מבוססת על שטיח של עמק יזרעאל

ענבל: איך עמק יזרעאל הפך לעיגול? המרת אותו לפורמט של המפות העתיקות?

גל: לא, הוא היה עגול כבר קודם בסטודיו. היו מספר עיגולים שעשיתי לפני זמן רב, כנראה בהמשך לעבודת נהלל, ובמקביל לציורי קפה העגולים שעשיתי, ואולי גם באסוציאציה לצורות של מבט דרך משקפת

ענבל: בתערוכה הזו בחרת להציג ללא אוצר, מה הניע את הבחירה הזו?

גל: תהליך העבודה. הוא התחיל ביעד לא ברור, והתהליך התפתח מעבודה לעבודה כשעבודה אחת פותחת פתח לעבודה אחרת. המבנה של התערוכה התפתח בדיעבד, זה תהליך שקשה היה לי לתווך אותו ולקיים דיאלוג במהלכו

ענבל: וברומא, מה אתה מציג?

גל: שני פסלים של צמיג בוער. עבודות שהצגתי לראשונה במילאנו ב־2010

ענבל: צמיג עם עשן מוצק… עבודות שיש בהן משהו מתעתע

גל: עבודות שהעניין שלי בהן נגע ברצון לפסל תופעה שנמצאת בהשתנות מתמדת, וגם בדימוי המזוהה כל כך, הסימבולי והגנרי כמעט, כביטוי למחאה פוליטית. רציתי לנסות למקד את העניין בו, בחומריות שלו, ולא רק לעסוק רק בעל מה הוא מדבר. שהקונקרטי יגבור על הסימבולי

ענבל: נראה שהקונקרטי והפיזי הוא במובן מסוים הדרך שלך לגעת בעולם, כמו במפות

גל: כן, אבל בהקשר לבחירה של דימויים סימבולים, בעבודות יש מעבר מטאצ׳ינג (נגיעה במובן הרגשי, סנטימנטלי והמטפורי) לנגיעה במובן הקונקרטי והפיזי כחוויה מהותית מול העבודה. יש את הפיתוי לגעת. אני חושב בהקשר הזה על הציור של קראווג׳יו, ״תומס המפקפק״, שבו קיים רצון לגעת כי המבט לא מספיק

birds

ענבל: זו תמיד שאלה מול עבודות אמנות, שאסור לגעת בהן, ויש עבודות שאי אפשר שלא לגעת בהן, כמו שלך, כי יש פער בין החומר לנראות

גל: נכון , סביב הפיתוי או הצורך. השאלה היא האם יש פער או שהמבט לא מספק

ענבל: ומכאן, מה הלאה? מה קורה בסטודיו?

גל: לשמחתי הוא די ריק ואני מתחיל למלא אותו בדברים חדשים. אני מנסה להתחיל לעבוד על מודל לעבודה חדשה ולהתחיל עבודות חדשות שהפוטנציאל שלהם עלה במהלך העבודה על מה שמוצג כרגע. וגם קצת מנסה להתפנות ולכתוב מחשבות בדיעבד על התערוכה הנוכחית

ענבל: מחכה לראות לאן ילכו העבודות הבאות, בהצלחה!


גל וינשטיין | איכול
גלריה גורדון, הזרם 6, תל אביב
נעילה: 18.1

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden