״טוב שהעולם גדול״: מי עוזב, מי נשאר ומה המחיר?

בימים שכאלו אין הרבה נחמות להסתפק בהן. הידיעה שהעולם גדול היא אולי אחת המהותיות ביותר, שכן תחושת האלטרנטיבה והידיעה כי לא צר עולמנו כעולם נמלה – היא שמהווה מקור רב לאופטימיות תחת המציאות הקשה. ״טוב שהעולם גדול״ הוא גם שמה של תערוכת טריו, המוצגת בימים אלו בגלריה הלובי – מקום לאמנות בתל אביב, הדנה בנחמה זו בדיוק.

התערוכה מציגה עבודות חדשות של אורי וויינשטיין, קרולינה להן ואלדר קריינר, כולם בוגרי אותו מחזור בלימודי התואר הראשון באמנות בבצלאל, שמאז הלימודים המשותפים התפצלו לנקודות שונות בגלובוס. תערוכה זו היא הזמנת חזרה הביתה, מעין תהליך Homecoming אישי של כל אחת ואחד, שבהצבתם לצד אלה של חבריו, מתבררת חוויית מחיה משותפת: ״כאן״, ״שם״, בכל מקום.

וויינשטיין, שזכה לאחרונה בפרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות ומשתתף בתוכנית הריזדנסי של ארטפורט, הזמין את חבריו לשוב מאירופה לביתם המקורי ולהציג יחד בתערוכה. השם שנבחר לקוח מתוך שיר קצר שכתב המשורר אבות ישורון: ״טוב שהעולם גדול ואני יכול ללכת״. ואכן, נדודים הם פרקטיקה העומדת בבסיס התערוכה המינימלית והיפה הזו.

הגעגוע של אלו שעזבו את הארץ והשאיפה שבוערת באלו שעוד כאן מובעים גם כן. בתוך תקופה מערערת במציאות המקומית והכאובה, הסיפור שהשלושה מבקשים להציג רלוונטי ומוכר במיוחד. היחס האמביוולנטי אל ״המולדת״ – מי עוזב ומי נשאר, ומה המחיר של כל אחת מהבחירות הללו – נוכח בכל אחד ואחד מהחלקים המרכיבים אותה.

העבודות נעות בלופ בין מטה ומעלה. הן מזמינות בחינה מתמדת של המקום שבו אנחנו נמצאים כעת ושל המקום שאליו אנחנו שואפים להגיע. אבל, שני המקומות הללו לא ברורים – מה מעל מה, מה נשגב ומה נחות, מי עליון על מי

גלריה הלובי, כשמה היא, ממוקמת בלובי של בניין מגורים. מי שתבקר בגלריה לראשונה עשויה להתבלבל ולחשוב ש״תקוות שב״, המיצב שיצר וויינשטיין, הוא חלק אינטגרלי מהחלל: בכניסה לגלריה הוצב דלפק קבלה מאסיבי המקבל את האורחות והאורחים, שמאחוריו יושב שומר – דחליל צנום העונה לשם ״ארצי״.

ראשו של זה הוא כדור גלובוס מתנפח, ועל גופו חליפה מיושנת. ארצי מתבונן במסך מחשב ישן, שבו מוקרנים בלופ פרקים מתוך סדרת הטלוויזיה משנות ה־90 ״מסע עולמי״ בהנחיית אייל פלד. התכנית מציגה את ביקוריו של פלד בערים מפורסמות ברחבי העולם ובאטרקציות התיירותיות השונות שהן מציעות.

מימין לדלפק מוצג צילום שקיעה פנורמי של תל אביב, מהסוג שמאפיין חדרי המתנה. משמאל לאלו הוצבה ספת המתנה, שעליה נחים בלונים כסופים גדולי ממדים המתחברים יחדיו לכדי המספר 2025. הבלונים, המבשרים את פני השנה האזרחית החדשה, מלאים באוויר במקום בהליום, ובניגוד לתמונת הנוף הגנרי ממרומי הבניין – הם שוקעים מטה לתוך הספה.

בהסתכלות מעמיקה יותר מגלים כי הספרה 5 היא בעצם הספרה 2 שמונחת בהיפוך, והרכב הספרות המשתקפות בלילה על זכוכית הבניין מייצר תמונת מראה עם הכיתוב SOS. בכך, נראה שוויינשטיין מייצר מהלך נוסטלגי ונבואי בעת ובעונה אחת, מוכר וזר גם כן, מהלך שבאותה נשימה שבה הוא צונח לזיכרון העבר, הוא גם מרים מבט אל עבר אופק לא נודע.

צניחה והתרוממות נמצאים גם במיצב ״מכתב פרידה״ של אלדר קריינר: מול מעלית הכניסה לבניין, ובאלכסון מדוייק לצילום הנוף המהוקצע של וויינשטיין, מציג קריינר צילום המתאר פינת רחוב מוזנחת בלונדון. הצילום, הממוקם בגובה נמוך יחסית, מזמין הסתכלות כלפי מטה בזווית הדומה לזו של המצלמה.

במרכז הצילום מזרון זוגי הזרוק בצד הדרך, שעליו מרוסס בספריי הכיתוב nothing really mattress – משחק מילים אמביוולנטי בין המילה matters ל־mattress. העליבות ואיבוד המשמעות המובהקת, שעליהן מצביע הצילום, מקרינות מידת מה של מלנכוליה רכה בחלל.

לצד הצילום מוצבים על הקיר שלושה פסלים לבנים וחיוורים דמויי שרבוטים. פסלי הקיר הללו, שהודפסו בתלת־ממד, נראים כמרחפים ומנותקים מהקיר, כאילו מבקשים להתרומם מעלה. אבל המחברים הכסופים שמתגלים ביניהם לבין הקיר שוברים את האשליה, ואף מעוררים מידה של טראגיות. ייתכן שאותה קלילות הגלומה באל־חומריות של מודל התלת־ממד, שממנו הם נולדו, עדיין מרגישה כקובץ דיגיטלי שאיננו כפוף לחוקי הטבע?

ניסיונות חוזרים ונשנים להיפרד

בעבודה ״טיוטות״ מציג קריינר צינור פלסטיק סבוך בעצמו, שבין חלקיו השונים שזורים כעיטורים פיסות נייר מחברת עם כתב יד בעברית. הניירות נראים כמו קורסאז׳ של פרחים לבנים שהצהיבו וניתנו לאהובה על ידי בן זוגה לכבוד נשף הסיום. וסיום לא בכדי – מקריאה של טקסט התערוכה אפשר לגלות שאותן מילים בעברית הן מילות פרידה מלונדון, עיר מגוריו של קריינר. הניירות המקומטים נראים כמו ניסיונות חוזרים ונשנים להיפרד, מבלי יכולת למצוא את המילים המתאימות.

לעומת זאת, בפסל הקיר השני המוצב לצידו, מובעות בכתב בלון מסולסל המילים ByeBye, ברכת שלום פשוטה והחלטית. מקצהו של הפסל נשפכים חוטי קונפטי כסופים, חברים טובים של הבלונים שהציב ויינשטיין בכניסה לגלריה. הקונפטי, שנראה כאילו נלקח מאותו נשף סיום, מותיר טעם מר־מתוק, כמו לקוח מאותו רגע פוסט־קליימקסי שבו האור נדלק והחגיגה נגמרת.

בעבודות הפיסול של קריינר מתגלמים ניגודים מושלמים, הנובעים דווקא מהיותן ממשיות: בין טקסט הפרידה המברך לשלום לבין הנצחיות החומרית; בין עבודת הפיסול המהוקצעת לבין הצבע המשופשף; בין הפראות של נייר המכתבים המקווצ׳ץ׳ לבין האלגנטיות של צינורות הפלסטיק שמהם הפסלים עשויים; כמו גם, ובעיקר – בין הכנות הרגשית המובאת בטקסטים הכתובים בהם, לבין הקיפאון והאטימות של חלקי הפסלים עצמם. עבודותיו מבקשות להטמיע רגש בתוך עולם חומרי אטום ומהודק, מייצרות בכך הדף טראגי עז שמעלה תהיות על קיומה של אפשרות של חמלה חומרית.

נחמה שכזו עשויה להימצא במיצב ״ריח אורנים״ שיצרה קרולינה להן, המורכב מסדרה של שמונה תבליטי קיר מלבניים, שנראו כאילו נמשחו בחומר צמיגי כתום המדמה דבש או שרף. מתחתיהם, על הרצפה, מונחות יציקות אלומיניום של איצטרובלים ומחטי אורן עשויים נחושת. תבליטי הקיר מציגים אסופת דימויים ים־תיכוניים, דוגמת פלחי לימון, דגים וסרטנים, רובם בעלי סימבוליות ברורה.

כך לדוגמה בתבליט ״שנהיה לראש ולא לזנב״, המציג דג הנתפס בחכה. הביטוי החזותי לאיחול הנהוג בראש השנה, מקבל תפנית מעניינת ברגע שמוצג לצד הדימויים הזרים – דוגמת עגילים ומחזיק מפתחות של ורסאצ׳ה – שאותם אוספת להן מסביבת מחייתה בהמבורג, גרמניה, ומאחדת אותם בשכבה דביקה וסמיכה.

אלמנטים ארוטיים, פתייניים ומסוכנים מופיעים גם הם בתבליטים: צווותות סרטן, סמל המדוזה של ורסאצ׳ה, נקניקייה מעוטרת בלב ומספריים ממוסגרים בדובדבנים. תבליטי הקיר, על השעטנז הסימבולי המובע בהם, מהדהדים את הארכיטקטורה האירופאית הקלאסית.

הם נשטפים בנוסטלגיה של נוף ישראלי כשמבטנו צונח מטה לעבר מחטי האורן הפזורים באקראיות על רצפת החלל, כאילו שועתקו מתוך אחת מחורשות הטבע בארץ. עץ האורן, הנפוץ גם בגרמניה וגם בישראל, ידוע בפוטנציאל שלו להתלקח ולחולל שריפה. הנוסטלגיה שמייצרת להן מהולה גם בסכנה, אבל אותה שריפה צפויה לשחרר את זרעי האיצטרובלים ולעודד צמיחה חדשה.

עבודותיהם של וויינשטיין, קריינר ולהן נעות בלופ בין מטה ומעלה. הן מזמינות בחינה מתמדת של המקום שבו אנחנו נמצאים כעת ושל המקום שאליו אנחנו שואפים להגיע. אבל, שני המקומות הללו לא ברורים – מה מעל מה, מה נשגב ומה נחות, מי עליון על מי; והאמנים מזפזפים בין יעדים כמו ב״מסע עולמי״.

נדמה כאילו הם נמצאים בתלישות טריטוריאלית, מבלי לדעת את יעדם הסופי. המזרון שנזרק לרחוב ומחטי האורן שעלולים להתלקח בכל רגע מעידים על מצב תמידי של חוסר יציבות ויראה מפני הבאות.

המציאות הגלובלית, שהשלושה מעידים על כך שמצאו אותה נחשקת, זוכה לביטוי מהוסס יותר, אולי אפילו מאוכזב, יחד עם ההבהרה כי התרפקות על העבר טומנת בחובה סכנה, באותה עוצמה שהיא מייצרת עונג. שהייה ממושכת בתערוכה יכולה להוביל להיתקלות מפתיעה במנגינה המוכרת מהפתיח של ״מסע עולמי״ המהדהדת בחללי הגלריה. היא מזכירה שהמסע לא תם, לא נשלם, והמנגינה לא תופסק לעולם. מזל שהעולם גדול.

---

אורי וויינשטיין, אלדר קריינר, קרולינה להן | טוב שהעולם גדול
אוצרת: אורית מור
הלובי מקום לאמנות, ארלוזרוב 6 תל אביב
נעילה: 25.1