מרב סלומון: אני תמיד צריכה שאיזשהו איבר בגוף שלי יישאר טבול בבריכת האיור 

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

---

מרב סלומון – מאיירת, אמנית, מרצה ומוציאה לאור – היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1992), חברה ושותפה בהקמת המרכז להוראת אמנות ועיצוב בבצלאל, עומדת בראשו מאז 2020. ספריה ואיוריה של סלומון וכן ספרים בעריכתה זכו בפרסים בינלאומיים ומקומיים; עבודותיה הוצגו במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם.

עד היום הציגה שבע תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם כמו ״הבלתי נשכחים״ במוזיאון הרצליה ומוזיאון האיור בטרויסדורף, גרמניה, ובשנה האחרונה הציגה בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל. בנוסף היא המייסדת והעורכת הראשית של הוצאת הספרים החזותיים למבוגרים Salomon & Daughters.

דקל: אנחנו מדברות לכבוד זכייתך בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב למעצבת בכירה לשנת 2024, ואני מתחילה מלשאול על ריבוי הכובעים: אוצרת, סופרת, מרצה, מו״לית, אמנית… הפרס הוא פרס למעצבת. מה את הכי? צריך בכלל לבחור?

מרב: הפרס שקיבלתי הוא פרס לתקשורת חזותית, אחד מהעורקים המרכזיים, המסורתיים והיציבים ביותר שקשורים לתקשורת חזותית. איור הוא צומת שמחברת ומביאה לתוך תקשורת חזותית את האמנות והספרות, את האומנות ואת הדפוס והשכפול.

לי זה נראה מובן מאליו: אני מאיירת בהגדרה העצמית שלי. האמנות שלי היא אמנות האיור ובתוכה אני פועלת בתוך מרחב של הספר או הסדרה. אני מציירת ידנית, אנלוגית על נייר עם חומרים אורגניים: פחם, עפרון, גואש. אני לא מוותרת על זה כי אני עדיין מאוהבת בפעולה הזאת והיא מחדשת לי כל הזמן. ולשמחתי בעשור האחרון אני לא נדרשת לייצר מהר ובהזמנה

דקל: בואי נלך קצת אחורה, מתי הבנת זה מה שאת רוצה לעשות? 

מרב: כשהייתי סטודנטית בשנה ב׳, מישל קישקה הביא לכיתה ספר שיש לי אותו עד היום, In and Out of the Garden של שרה מידה, ספר של מאיירת בריטית שעשתה יומן של העבודה שלה בגינה, והוא מאויר, הכי יפה בעולם. ראיתי אותו והבנתי מה הקריאה שלי בעולם. הבנתי שאני גוזרת על עצמי בדידות, שאני תמיד אהיה בשוליים, זה היה חזק ממני, זה היה אורות. אני חושבת שזה רגע שבו ידעתי.

ואז התחיל מאבק, כי ברור לגמרי שאת רוצה לעשות משהו שאין לו קרקע, מצע או אח ורע. לקח לי הרבה שנים לגלות את פרנץ מזרל למשל, להבין שהסוגה הזאת היתה קיימת מימים ימימה. ״טייק אווי״ שיצרתי עם שהם סמיט (2002) היה מן פלא שבכלל נתנו לנו לעשות, וכשיצא ״ביקור משפחתי בברלין״ (2006) אז הבנתי שזה בסדר לעשות ספרים מוזרים

דקל: ובתוך עולמות האיור, מה שאת עושה בכל זאת ממוקם כמו שאת אומרת, בשוליים

איור הוא צומת שמחברת ומביאה לתוך תקשורת חזותית את האמנות והספרות, את האומנות ואת הדפוס והשכפול. לי זה נראה מובן מאליו: אני מאיירת בהגדרה העצמית שלי. האמנות שלי היא אמנות האיור ובתוכה אני פועלת בתוך מרחב של הספר או הסדרה

מרב: כן, מלכתחילה קומיקס בישראל היה בישראל שוליים, ונובלות גרפיות כמו אקטוס טרגיקוס היו השוליים של השוליים, אז אני בחרתי להיות השוליים של השוליים של השוליים. וזה היה מתוך אמונה שהסוגה הזאת בסוף תתקבל, שהיא תוכל לשרוד. 

ובתוך זה, כשאת שואלת על 30 שנה של קריירה, שמלכתחילה היתה בהן איזו חירות של אאוטסיידרים, פשוט הרבה דברים מעניינים אותי. אף פעם לא היה לי בלופרינט, תוכניות לעתיד, אבל בדיעבד אני יכולה להסתכל ולהבין את המהלכים שלי ולראות שיש בהם עמוד שדרה מרכזי של איור ויצירה, ושמתוכו יש התפצלויות שיוצאות ממנו אבל גם מזינות אחת את השנייה.

טניה סירקוביץ׳, האוצרת הראשית של האגף לאמנויות במוזיאון ישראל, היתה אוצרת המחלקה לרישומים והדפסים המון שנים, והיא קנתה ב־2016 לראשונה עבודות שלי למוזיאון. היא הראשונה שתמיד אמרה לי, ״מה זה משנה ההגדרות, את מאיירת״. מי שנהנה ממה שאני עושה וזה מדבר אליו, הופך לבן שיח שלי, זה מה שחשוב.

אני תמיד ממשיכה לצייר כי אני מרגישה שזה גם בא מהיושרה היושרה הפדגוגית שלי, בגלל שכשמלמדים יש בעיני חשיבות לזה שאת באה מהפרקסיס. אז כדי להיות יכולה לעמוד מול הסטודנטים שלי ולהיות מודל הגון ומודל ראוי, אני תמיד צריכה שאיזשהו איבר בגוף שלי יישאר טבול בבריכת האיור.

אז אני חושבת שמשהו בזהות שלי תמיד קצת אאוטסיידרי, או לא מיינסטרים, אני תמיד נמשכת לאתגר את הנורמות. יש בי אי נחת, יש בי אי שקט, ואז אני רותמת את זה לשאלות כאלה

דקל: עוד לפני שממש התחלנו פורמלית את הריאיון הזה הספקת לעשות השוואה מעניינת בין ז׳אנר הספרות החזותית לבין הטכנו

מרב: הטכנו הרי צמח מהחריצים שבין המדרכות, מהשברים. והיום טכנו מצליח לדבר על השוליים אבל בכל מקום, והוא גם ממשיך לשמור על עצמו. יש משהו בפעולה עוקפת קונבנציות שיכולים להדהות איתה המון אנשים שלא צריכים ולא רוצים להתקבל למיינסטרים. אני מקווה שזה מה שיכול לקרות בישראל בספרות חזותית בישראל.

דקל: את חוזרת הרבה על ההגדרה העצמית כאאוטסיידרית ואני תוהה לגבי תהודה ציבורית. האם זה משהו שאת עסוקה בו?

משהו בזהות שלי תמיד קצת אאוטסיידרי, או לא מיינסטרים, אני תמיד נמשכת לאתגר את הנורמות. יש בי אי נחת, יש בי אי שקט. מצד שני, אי אפשר להגיד שאני אאוטסיידרית לגמרי, אני הרי יושבת בלב המיינסטרים

מרב: אי אפשר להגיד שאני אאוטסיידרית לגמרי, אני הרי יושבת בלב המיינסטרים, אבל בתוך זה, מבחינת אופי האיור שלי (נאיבי, לא דיגיטלי), נושאי היצירה שלי… אני לגמרי בגאווה אומרת שאני פועלת באזורים שהאיור נהנה בהם מחופש אמנותי יותר מאשר מסחרי. 

בכל מקרה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה התקבלות או תהודה, אני רוצה לדבר על אימפקט. בשנים האחרונות הבנתי את האימפקט העצום שיש לנו באקדמיה, וזו זכות ואחריות ממש כבדה. 

לדוגמה, אני מרגישה שיש לי הזדמנות לעזור לסטודנטים, ובעיקר לסטודנטיות, לפתח איזו מין תפיסת עצמי מקצועית לא מתנצלת ובריאה, עומדת על שלה, עם גאווה כלפי המקצוע. או היכולת להראות לדבר על יזמות ואקספרימינטליות דרך הוצאת Salomon & Daughters. דרך הרקורד הזה להגיד לסטודנטים שאם אתם רוצים לעשות משהו מוזר, ״הביאו את היום״

דקל: יש דיבור באוויר על הסכנה לפורמט של הספר, על היעלמות הקוראים. נראה לך שזה המצב גם בספרות חזותית? 

מרב: בעיני אין סכנה שאיור יעלם מהעולם, הוא נצחי כמו ג׳וקים. אבל השאלה היא באמת על הפורמט של הספר. אולי זאת תהיה האמנציפציה של הספר החזותי כי הוא יהפוך להיות אוביקט אוטונומי, מדיום, ולא רק כלי. הוא הופך להיות המטרה; אוביקט שלם שאין הפרדה בין התוכן לבין המיכל שמכיל אותו. 

אני חושבת שהבעיה של כל הקוראים היא שחווית הקריאה היא מאוד אחידה, אין שום אלמנטים אחרים שמזוהים עם הספר. בקריאה בספר ״רגיל״ אין חוויה טקטילית, חושית ונשאר רק הזכרון של המילים. לספרים החזותיים יש יותר מה שישאר. יותר מההד של המילים

דקל: אני רוצה לשאול אותך על ״מ־א ועד תהום״, פרויקט שנוצר בעקבות ה־7.10 והוצג לאחרונה במוזיאון האיור בטרויסדורף בגרמניה

מרב: אני מרגישה שאני מגיבה מאוד לאט למצב בארץ. הפרויקט הזה הוצג בספטמבר במוזיאון האיור בגרמניה וזכה שם לתהודה גדולה. בארץ חלק ממנו התפרסם גם בספר ״מר הפקרה״. 

אחד ממקורות ההשראה שלי בפרויקט הזה הוא הרוד־ראנר של הלוני טונס. במקרה הזה יש דמות על סף תהום בכל פעם יש העמדה או כוראוגרפיה של סצינה שמתייחסת למילה ולמצב

דקל: תוכלי לספר לנו קצת על מה את עובדת בימים אלו? 

מרב: במקביל לזה שאנחנו מתחילים לעבוד בהוצאה על ספר חדש עם מאייר שאת זהותו אני עוד לא יכולה לגלות, אני עובדת גם על ספר חדש שלי שמבוסס על חווית נעורים, על רגע של הבנה מאוד עמוקה על היחסים שלי עם העולם, וזה יהיה ספר מתהפך ביותר ממובן אחד

דקל: אני חוזרת לעניין שלשמו התכנסנו, פרס רוטשילד. מה המשמעות של הפרס הזה מבחינתך? מה משמעות הזכייה בו? 

מרב: מאוד שמחתי ששלוש וחצי נשים זכו בפרס (פרט לסלומון זכו בפרס גם מיכל סהר ואלמוג סלע, חצי מסטודיו True Twins), וגם מאוד קיוויתי שזוכה אחד או אחת יהיו מאיירים. 

תחום האיור בארץ פורח ומשגשג וגם בעצמו הוא מין אקו־סיסטם מאוד מסעיר שדוחף הרבה מגמות קדימה, ומביא המון כבוד. מאיירים ישראלים זה הייטק ישראלי. עיצוב בעברית הוא מסובך יותר, אבל איור הוא שפה אוניברסלית. גם אורית ברגמן וגם עמית טריינין (שהיו מועמדים גם הם לפרס) – שלושתנו היינו ראשי מסלול איור בבצלאל, כל אחד מאיתנו היה יכול לזכות. אז מאוד שמחתי גם להיות אישה וגם להיות מאיירת בשביל הפרס, וכמובן שמחתי בשביל עצמי. 

ועוד משהו שחשוב לי להגיד על פרס רוטשילד: עד הפרס הזה לא היה שום פרס משמעותי לגבי עיצוב ובטח לא למאיירים (למעט איור ספרי ילדים), אז זה ממש פרס נחוץ. כבר מהרגע הראשון הוא משדר מכובדות שהרבה פרסים לא נהנים ממנה. פרסים אחרים הם או בירוקרטיים או לאומיים, וכמובן העובדה שהכבוד מגובה בכסף, זה דבר משמעותי מאוד. 

בגלל שבישראל אנחנו מוגבלים, כל מה שמעורר, מערבב וחושף זה משמעותי. הפרס נחוץ כי אלו כוחות שמניעים את השדה, ושדה האיור המקומי הוא יקר לי, אני מושקעת בו. 

ועוד דבר, כל כך הרבה סטודנטים שלי היו בקטגוריה של מעצבים צעירים, וזה היה רגע של הרגשה שבזכות הפרס אני מסוגלת לעשות רגע רפלקציה ולהסתכל על הצעירים בגאווה. על מקבץ התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה, אמרתי פעם למישהו שאני מרגישה כמו תורמת זרע, כי חלק גדול ממי שהציגו שם, היו סטודנטים שלי.

אז אני לא אקח בעלות מוחלטת עליהם כמובן, אבל גם אני תרמתי איזה די.אן.איי קטן