כל מה שחשוב ויפה
מרב סלומון במוזיאון הרצליה. צילומים: גיא יחיאלי
מרב סלומון במוזיאון הרצליה. צילומים: גיא יחיאלי

מרב סלומון: אובססיית החרדות שלי פרוסה לראווה

בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה, ״הבלתי נשכחים״, מרב סלומון מציגה מיתולוגיה פרטית פתוחה לפרשנות אוניברסלית. שיחה על פגיעות והומור, על ההשראה מהקפלה של ג׳וטו ועל אמנות האיור

את הסיפור של מרב סלומון אפשר לספר בצבעים חיים ומהרבה נקודות מבט, אבל איכשהו, אצלה הגוון השולט הוא שחור־לבן, ואת תתי הגוונים היא שותלת בפרטי האיורים. כך, בתערוכת היחידה שלה במוזיאון הרצליה, ״הבלתי נשכחים״, הסאבטקסט מופיע בפרטים: בקווי הפחם המתעבים ונלחצים בכוח רב יותר כחשיכה מתעבה, או בדימוי של לשונות אש מלחכות; בפני הירח המרחפים מעל דמות חסרת ראש; בחליפת אסיר במחנה ריכוז, שהדמות העוטה אותה גדולה מהחיים עד כדי כך, שמסגרת הציור קטנה מלהכילה; או בדימוי הרקפות המשתרגות ומצטופפות, שהופכות מדוגמת טקסטיל למרבד פרחים בטבע, המסתיר תחתיו את האדמה ואלה השוכנים בה.

סלומון מקבצת את מתיה כדי לספר את סיפור חייה. האנשים שמילאו את עולמה, יצרו אותו עבורה, ועזבו אותו כדרך הטבע (או בדרכים אחרות) הם הבלתי נשכחים שלה. היא משבצת אותם ברצף כרונולוגי, ומציינת בשפת סימנים אישית את ראשי התיבות של שמם ושנת מותם, כאבני דרך במסע חייה. עבור הצופים בתערוכה הם נותרים אנונימיים ובזכות זה גם אוניברסליים – את הרעיונות והאיקונוגרפיה הפרטית שלה היא משאירה כך שנוכל לפרשם כרצוננו, להתחבר לאווירה המורבידית, להזדהות, ולעבור הלאה.

מרב סלומון, הבלתי נשכחים. צילומים: דניאל חנוך

מרב סלומון, הבלתי נשכחים. צילומים: דניאל חנוך

בקונטקסט של מערך התערוכות ״ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי״ במוזיאון הרצליה, התערוכה של סלומון יכולה להיות נקודת מוצא או נקודת פוקוס. ולמרות המורבידיות הבלתי מתחנחנת, היא גם בהירה מאוד ונוסכת תחושה של הבנה של העולם וסדריו. ואולי זה סוד קסמו של האיור – הערך המוסף של קומוניקטיביות, יכולת לתקשר ולהדהד מסר והבנה הדדית, בין היוצרת לקהל.

השיחה עם סלומון נערכת כשהתערוכה כבר ביססה את מעמדה כהצלחה גדולה והיא מושכת אלפי מבקרים (אוצר התערוכה הוא יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו). הקיץ חלף, החגים הגיעו, וסלומון חזרה מחופשה היישר למוזיאון.

״חזרתי לתערוכה אחרי המון זמן וחששתי נורא שאתאכזב״, היא מתוודה. ״את מכירה את הרגע הזה כשנכנסים הביתה ועוצרים את הנשימה להרגיש ׳איך הבית׳. ואז תחושת הרווחה כשראיתי שהכול בסדר. היא עומדת במבחן הזמן. אני מכירה את זה גם מהספרים שהוצאתי לאור – בזמן העבודה כאילו את מגדלת עובר ויש סימביוזה נורא גדולה – היצירה היא כמו איבר ממני. אבל אז, ברגע שהוא יוצא לאור, יש את הנתק הזה וזאת נהיית ישות נפרדת״.

זו התערוכה הכי אישית שלך או שהיא עוד פרק על הרצף?

״כל התערוכות שלי וכל הספרים שלי הם סופר־אישיים. הספרים שלי תמיד בגוף ראשון והמוות נוכח מאז ספר הילדים הראשון שהוצאתי, עוד בארצות הברית – שהגיבורה שלו היא שלד שהולכת לים. כל הספרים שלי וכל התערוכות עוסקים בחיי ועוסקים גם במוות. אובססיית החרדות שלי פרוסה לראווה. עסקתי בשואה ובקרובי המשפחה לאורך הדורות, וכמובן גם בעצמי – כמו בעבודה שבמרכז התערוכה החדשה – נהר הספק העצמי. תמיד נוכח גם העיסוק בחרדת המוות וגם המוות הבלתי נמנע״.

המוות הוא תורשתי – הוא עובר מדור לדור, יחד עם סיפורי המשפחה…

״זה תיאור מצוין. אפשר לומר שעסקתי במתים כל החיים. אפילו דימוי הבריכה, שעוסקת בזוגיות – אפשר לצחוק ולומר שגם זה סוג של מוות (ואני אומרת ממרומי 32 שנות נישואין מאושרים)״, היא צוחקת. ״אז אולי זו לא התערוכה הכי אישית, אבל זו הכי תערוכת מוזיאון שלי. כי למרות שהצגתי הרבה, בגלריות ובמוזיאונים בארץ וגם בחו״ל, ב־30 שנות קריירה, לא הייתה לי תערוכה במוזיאון לאמנות״.

הכוריאוגרפיה של התנועה

בטקסט שכתבה האוצרת איה מירון לקטלוג התערוכה, היא מאפיינת את העיסוק של סלומון במוות כמחול – כחלק מדרכה לאהוב את החיים. ואכן, מבעד לחזות האפלה אפשר לראות את האירוניה וההומור, הרגישות והחיוניות של סלומון. כמי שביקרה בתערוכה מספר פעמים, אני חווה את ההצבה בחלל כמו קריאה בספר – יש פרולוג (סדרת העבודות ״מקורות היגון״), לב הסיפור (13 ציורי ״הבלתי נשכחים״) ואפילוג (הציור הבודד ״גלויה מנופי שכחה״).

אפשר להוציא את האיור מהספר אך אי אפשר להוציא את הספר מהאיור?

״אחד הדברים שהכי העסיקו אותי זו הכוריאוגרפיה של התנועה של הצופים במרחב – קצת כמו כיוון של דפדוף, יצירה של מהלך שהוא לא לגמרי שוטטות חופשית אלא יש בו מסלולים, מספר צירים. מבחינה צורנית, כל הזמן יש את העיגול כמוטיב – האליפסה של הגלויה מנופי שיכחה, הבריכות והמזרקות של סדרת מקורות היגון, שיש בהן מחזוריות מעגלית. העיגול הוא גם לופ כלוא, חסר תועלת וגם מקור שליטה.

״התערוכה עוסקת ביגון ובסבל, כאב ונחמה, התנועה היא בין הקצוות האלה גם מבחינה פורמליסטית – נהר הספק העצמי, העבודה שהיא בטבור החדר – משמשת מעין ציר מרכזי, שסביבו הכל מסתובב. היא מייצרת סוג של צפייה ממוקדת, ודורשת להתקרב. זה תיעוד של תנועה בזמן שהיא מאוד סובייקטיבית, לעומת התמונות הגדולות, שמייצרות ציר תנועה אחר ופרספקטיבה אחרת – תנועה גדולה, של שנים״.

מרב סלומון, נהר הספק העצמי

סלומון היא מאיירת מאסטרית, פרופסור לאיור למעשה, שעמדה במשך יותר מעשור בראש תחום האיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. היא איירה ספרים עבור אחרים ועבור עצמה, קידמה וטיפחה את תחום האיור והרומן הגרפי בארץ, והציגה בלא מעט תערוכות קבוצתיות ואישיות. גם בתוך מקבץ התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה היא דמות מרכזית, הקשורה כמעט לכל אחד ואחת מהמציגות והמציגים האחרים. כולם היו תלמידיה או מוריה, או הוציאו ספרים בהוצאה שהקימה, Salomon and Daughters (״סלומון ובנותיה״), המתמחה בספרות חזותית למבוגרים.

כמוציאה לאור של רומנים גרפיים (של אחרים), זה הופך אותך לאינסטנציה, לסמכות בתחום?

״אני ממש לא רואה את עצמי כאינסטנציה. אני אולי שחקנית, אבל במשחק שאני המצאתי. אני יושבת על נדנדה ומספרת לעצמי לסיפור״ – אפילו כשהיא מתארת את גישתה המקצועית סלומון מעלה לעיני השומעת תמונה. ״אבל זה נכון שכשאני עובדת עם יוצרים אחרים, כשותפה לתהליך – אני מלווה אותם ליווי מאוד קרוב ויש שרידים של די.אן.איי שלי, בעיקר במקרים של מי שלא הוציא או אייר אף פעם ספר. אז יש איזו חוויה של שותפות – לא שווה, כמובן, זו לא היצירה שלי!

״ואני חייבת להגיד שבתור מו״לית בהוצאה ׳למטרות הפסד׳, התהליך הרבה יותר מעניין אותי מכל הנושא המסחרי של השיווק. כשאני בסיומו של פרויקט אני כבר עם הראש בתהליך הבא״.

תמיד היית בתוך תהליך היצירה? לא חיכית לבריף שיגיע?

״אני לא קונבנציונלית – אני בוגרת בצלאל. סיימתי את לימודי לפני 30 שנה במחלקה לעיצוב גרפי (במחזור שהיו בו גם עדי שטרן, היום נשיא בצלאל, רותו מודן, דניאלה לונדון דקל וירמי פינקוס, בין היתר). נסעתי לניו יורק וגרתי שם שלוש שנים ושם התחלתי את הקריירה שלי כמאיירת.

״זו הייתה אחת מתקופות השיא של המגזינים, הכנתי תיק עבודות – למדתי את הנושא והתחלתי ללכת לכל מיני עיתונים ומגזינים. והייתי בת מזל – קיבלתי שני טורים קבועים – אחד בווילג׳ ווייס ואחד בניו יורק פרס, והצלחתי למצוא לא מעט עבודה במגזינים. אחרי שהילדה שלי נולדה חזרנו לארץ, זה היה בתקופת הפיגועים של אמצע שנות ה־90. כולם שאלו אותנו למה אנחנו באים, וזו לא הייתה שאלה קלה. המשכתי קצת לעבוד עם חו״ל, אבל זה היה מאוד קשה (עוד לא היה אינטרנט). התחלתי לאייר בארץ וללמד״.

איך הגעת למו״לות?

״דרך מישל קישקה, שהיה מרצה שלי, הכרתי כמה ספרים מאויירים למבוגרים. לפני כן לא הייתי מודעת לזה, ואני זוכרת אחד, ספר הוראות לגננים של מאיירת בריטית, שפשוט ריגש אותי בצורה בלתי רגילה. מאז זו התשוקה הגדולה שלי. יש לי אוסף אדיר של ספרים (וזה הדבר היחיד שמבוטח בבית).

״מאז שהתחלתי ללמד איור, אני פותחת כל שיעור בקריאת סיפור, אני עושה את זה כמו שמקריאים לילדים – עם כל הקולות והתיאטרליות והדפדוף עם הדפים פונים לעבר הסטודנטים. והם אוהבים את זה״.

הם לא בשוק? בסגנון – מה היא חושבת שאנחנו, ילדים?

״לא. הם לפעמים חושבים איזה מוזרה אני, אבל זה בדיוק האופן שבו אני מביאה את הפגיעות שלי, וכך אני מחלצת גם מהם את ההבנה והיכולת להביע חולשה. אני מעבירה מסר, שממקומות חשופים וכנים יכולה לצמוח יצירה טובה.

״לא משנה אם זו שנה ד׳ או מבוא לאיור. אני תמיד סוחבת ומביאה איתי כמה ספרים, שידפדפו – אני ממש מאמינה בספרים. אני מאוד אוהבת ספרים ורוצה שאחרים ידבקו ממני באהבה. זה מדיום שלא רק שלא נס ליחו, אלא הוא גאוני בעיניי – המפגש עם ספר הוא מפגש בלתי אמצעי עם עבודת אמנות – לא רק עם התוכן, הספר עצמו הוא יצירת אמנות״.

את בעצמך כמו גננית בגן אינסופי, שכל הזמן מתפתח וש בו השראות וזרעים וזנים ממקומות רחוקים. איך את מבדלת את זה כשאת באה לעסוק ביצירה האישית שלך?

״זו שאלה מצויינת. וקשה… האמת היא שבשנים האחרונות קצת הפחתתי את העיסוק האינטנסיבי בהוראת איור והמשרה העיקרית שלי בבצלאל מתמקדת בפדגוגיה״.

וזה פינה לך מקום (מנטלי) לעבודות שלך?

״בדיוק. כי זה ממש לא פינה לי זמן, אבל כן מקום ליצור. ב־15 שנה האחרונות אני נעה ממקום של להיות מאיירת מסחרית – שעושה עבודה מוזמנת – להיותי אמנית איור, אני פועלת בשדה האיור. אני מקפידה בכל שנה לעשות פרוייקט מסחרי אחד, אבל אני מרשה לעצמי לנוע לתוך מחוזות אחרים, שהם יותר ניסיוניים, יותר פלואידיים בגבולות שלהם. ואני עושה את זה לא לבד, כמובן״.

שבע המידות הטובות ושבע המידות הרעות

במערך התערוכות ״ספרו לי עוד״ יש חיבורים והצלבות רבים בין המציגים השונים. כמעט כאילו זכינו להצה לכת סודית – במיוחד אם יושבים לצפות בתשומת לב בהקרנת הפרויקט ״ההיסטוריה המטורפת של האיור הישראלי״ (של זאב אנגלמאיר, קרן כץ ולילך רז, בשיתוף מאיירים שונים בתפקיד עצמם). סלומון, שדווקא לא מופיעה בפרויקט זה, היא נוכחות סמויה בחייהם ובעבודתם של רבים מהמציגים.

המעבר הפיזי בין התערוכה שלה לחלל הסמוך, שבו מוצג מיצב ״הקרנבל״ של ניב תשבי (מצעירי המציגים ובעבר סטודנט של סלומון, אנגלמאיר ואחרים) מוצלח במיוחד.

צילום: גיא יחיאלי

מרב סלומון, מקורות היגון. צילומים: איה וינד

מרב סלומון, מקורות היגון. צילומים: איה וינד

החוויה הפיזית של המעבר מהנייר לתלת ממד, מהשחור לבן לצבעוניות מאוד מהודקת (שחור־לבן־ורוד־אדום). התהלוכה החיה אבל מדממת, כמו יוצאת מהקיר שלך. נראה כאילו הכל מתוכנן.

״זה לא היה מתוכנן אבל זה עובד מצוין״, היא מסכימה. ״יש ביני ובין ניב קשר מאוד עמוק. העבודות של שנינו מסוגננות מאוד ומינימליסטיות. אנחנו באים מגישה של העברת מסר, לתמצת רעיון. האלמנט של עיצוב מאוד משמעותי.

״אני מאוד אוהבת את מה שהוא עושה, אני מבינה אותו ברמה שכאילו הוא הוציא לי את המילים מהפה. ויש משהו דינמי ונכון בתנועה הזו – כשיוצאים מהחדר שלי את למעשה יוצאת עם התהלוכה של הקרנבל והולכת לצידו.

״כשיובל דיבר איתי לראשונה על התערוכה – מיד קפצתי והכרזתי שוטגאן על הגלריה הזו ספציפית. היא במידות הנכונות והיא מבודדת יחסית לשאר החללים שנמצאים במעין מסלול מעגלי. זו קובייה לבנה מאורכת, המבנה שלה והסימטריה עובדים נכון: מהכניסה רואים בקיר הנגדי את הירח כמו רוזטה בכנסיה. זה מקרי ולא מקרי. שלש עבודות בקיר המרוחק, שהן כמו טריפטיך, שבמרכזו העיגול־ירח, ושני צדדיו הקיא המשתפך כלפי מטה והלהבות המזנקות מעלה יוצרים תנועה משלימה״.

אני עושה אמנות באיור, אלה הן אבני הבניין של איור. היכולת לייצר היגד שהוא ויזואלי ולא מילולי: הצצה דרך הדלת היא סצנה, אפיזודה. זה מקום, קורה בו משהו – יש יחסים, רגש הבעה פעולה… וכך איורים אפיזודיאליים בונים סיפור

באמת אם לחזור לפרטי העיצוב של התערוכה – כל אחת מהדמויות ממוסגרת במעין מצבה או חלון משלה – הגלריה קצת מזכירה קפלה עם הקדושים על חלונות הכנסייה.

״הדמיון לקפלה אינו מקרי, זו באמת תערוכה מאוד ׳נוצרית׳. מבחינתי אמנות היא חוויה רליגיוזית. אחד ממקורות ההשראה שלי היא הקפלה סקרוביני של ג׳וטו בפדובה – שם מופיעות בגובה העיניים שבע המידות הטובות ושבע המידות הרעות. זה רגע שבו ג׳וטו שובר נורמה של הציור הנוקשה, האחיד הימי־ביניימי, ומתחיל לצייר יותר מבע ורגש – יותר דרמה בין הדמויות.

״אני משתמשת באיור להעברת מסרים – אני לא רוצה לספר את הסיפורים הספציפיים, הביוגרפיים. זה ניסיון לתמצת רגע מכונן, זיכרון מכונן או רגש מכונן. לזקק זיכרון ולהתעסק בחומרים של מיתולוגיה. זו הטענה שלי, שאותה בדקתי גם בפרויקטים קודמים – בדיבור הפנימי, באתוס הפנימי״.

תסבירי?

״כל אחד מתעסק בהיסטוריה האישית שלו. אנחנו משתמשים באבני דרך מיתולוגיות, אלמנטים פנטסטיים. אני מייצרת את החוויה שבה חלק מהדמויות הם גדולים מהחיים, גיבורים״.

המיתולוגיה של הבלתי נשכחים היא אישית לגמרי – שלך. ואנשים שואלים, מה בעצם קרה כאן, על מה מצביעים הסמלים.

״זו לא חידה. המטרה היא לייצר הזדהות ודרמה, אבל ממקום יום־יומי. אני עושה אמנות באיור, אלה הן אבני הבניין של איור. היכולת לייצר היגד שהוא ויזואלי ולא מילולי: הצצה דרך הדלת היא סצנה, אפיזודה. זה מקום, קורה בו משהו – יש יחסים, רגש הבעה פעולה… וכך איורים אפיזודיאליים בונים סיפור. בעוד שבפרטים הקטנים אני מתערבת ושותלת משהו פרטי, לפעמים כמעט בלתי נראה (כמו כפתור בצורת לב בבגד אסיר בשואה).

״הפרספקטיבות בעבודה נעו על הציר בין האמנית שרוצה ליצור לבין העורכת שמתבוננת באפקטיביות. וכאן אומר שתערוכה היא מופע – יש פה מרכיב פרפורמטיבי מאוד גדול, של סייט־ספסיפיק ושל השתתפות הצופים. אצלי הגבוה והנמוך מאוד מעורבבים – ההומור, השואה, מלחמת יום כיפור, אסונות אישיים ואובדנים טרגיים של ילדים שמתו.

״מות הכלב שלי (האיור האחרון בסדר הכרונולוגי והראשון שפוגשת העין בכניסה) הוא האיור היחיד שבו אני מכניסה את עצמי. הכלב האהוב, שאני במו ידיי נושאת אותו אל עבר הלא נודע (סיפור מהחיים). אני בגבי לצופה, מובילה את העין – כאלטר אגו, מארחת, שעליה אני יכולה לצחוק״.

על עצמך בלבד.

״כן, על עצמי קל לי לצחוק. הדרמה קווין ההיסטרית, שדולפת לכל עבר ׳במקורות היגון׳. אני משק אוטרקי – גם בזכרונות שלי – אבל זה רק חלק מהמסר שפתוח לכל אחד. למרות הכביכול נרקסיזם הזה, שאני מציירת את עצמי ומכפילה את עצמי ומציירת את עולמי – אני מקווה שאני מצליחה לדבר על משהו אוניברסלי, לא רק על עצמי״.


הבלתי נשכחים | מרב סלומון
מתוך: ספרו לי עוד, מהלכים באיור עכשווי
אוצר: יובל סער
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, רחוב הבנים 4
נעילה: 30.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. לבי

    איורים פסיכדליים בשחור לבן זה נחמד אבל ממש לא אמנות

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden