הכאב של ג׳סי אייזנברג הוא הכאב של כולנו

״כאב אמיתי״ עורר עניין כבר בפסטיבל סאנדנס האחרון. גם כי מדובר בפיצ׳ר שעוסק בטראומת שואה של דור שלישי וגם כי זהו סרטו הרציני וכבד המשקל הראשון של ג׳סי אייזנברג, היהודי משכמו ומעלה, בתור תסריטאי ובמאי.

השואה היא לא נושא קל לעיבוד, בטח לא בז׳אנר הדרמה הקומית. למרבה הפלא, אייזנברג צולח את המשימה ועושה בסרטו החדש עבודה קולנועית שהיא לא מדהימה וסוחפת במיוחד (כי היא לא מתיימרת להיות כזו בשום שלב) – אבל רצופה בפנינים ובעלילה פשוטה וקומפקטית שמהלכת קסם על קהל הצופים.

אייזנברג חייב לתת 90% מהקרדיט על המחמאות לסרט בזכות ההופעה המשובחת של קירן קאלקין, שהוא כבר לא מזמן לא רק האח של הבלונדיני מ״שכחו אותי בבית״, אלא שחקן מוכשר בפני עצמו ללא כל צורך בקבלות דרך ייחוס משפחתי. צופי ״היורשים״, סדרת המופת של HBO, כבר יודעים את זה מזמן, ועכשיו הגיע תורו של העולם כולו (אגב, מי אתם אנשים שלא מכירים את קירן קאלקין?).

ב״כאב אמיתי״ אייזנברג וקאלקין מגלמים את דייוויד ובנג׳י, בני דודים ויהודים כשרים. לאחר שסבתם האהובה וניצולת השואה נפטרה, הם טסים לפולין לטיול שורשים, יחד עם תיירים יהודים נוספים. ביניהם מפציעה ומפתיעה ג׳ניפר ״אף אחד לא שם את בייבי בפינה!״ גריי ואיתה קורט אג׳יוון, ששמו לא מוכר כל כך, אבל הוא מגלם את אחת הדמויות הכי מלבבות בסרט. אג׳יוון הוא אילוז׳, פליט אפריקאי שהתגייר עקב הזדהות עמוקה עם הסבל היהודי.

הסיור הלא־קל מעלה אצל דייוויד ובנג׳י זיכרונות טובים וגם כואבים ומשקעי עבר. שני הדודנים שונים זה מזה באופי ובהתנהלות, ובעוד דייוויד הוא סוג של היהודי החנון, החלש, השכלתני והנשי, בנג׳י הוא יהודי חדש ומודרני שלא שם זין על כלום. הוא גם גס רוח שתוקע גרעפסים בזמן הארוחה.

כפיים לג׳סי אייזנברג, שחוץ מלגלם את ג׳סי אייזנברג (כמו תמיד בערך), מצליח להביא לידי ביטוי את השפעות השואה והשלכותיה על הדור השלישי באופן מרענן, מצחיק ועצוב במידה

כפיים לג׳סי אייזנברג, שחוץ מלגלם את ג׳סי אייזנברג (כמו תמיד בערך), מצליח להביא לידי ביטוי את השפעות השואה והשלכותיה על הדור השלישי באופן מרענן, מצחיק ועצוב במידה. התסריט שכתב שופע בעדינות אופטימלית ואופטימית, ומכבד את המורשת שלו עצמו (הוא סיפר שהתסריט הושפע עמוקות מהסיפורים של משפחתו) ושל העם היהודי היושב בציון.

הוא לא צריך לעשות יותר מזה. הכאב של ג׳סי הוא הכאב של כולנו, לא חשוב מאיזו עדה, והוא מדייק און פוינט בתסריט טוב ובימוי נהדר. למרות שלא כל הדמויות שלו עומדות בסנטדרט הלא גבוה של הסרט, הוא חשוב וראוי לצפייה. זה לא ״רשימת שינדלר״, אבל הוא חריץ יפה ברשימת פילמוגרפיה כל־יהודית שתרכיבו.

אין ספק שהנוכחות הכריזמטית והלבבית של קירן קאלקין בתור בנג׳י עושה את הסרט הנ״ל למוצלח פי כמה וקשה לדמיין איך הסרט היה נראה בלעדיו. התפקיד תפור למידותיו של קאלקין: מסתבר שחלק נכבד מההופעה שלו על הסט מורכבת מאילתורים, וזה ניכר – כי בנג׳י מרגיש כל כך אותנטי, רגיש ועם חן מלא בעצב, שעושה חשק לחבק אותו דרך המסך. בנג׳י הוא המעבר האופטימלי מהיהודי הישן (דייוויד) ליהודי החדש, הצעיר, הבועט, השנון והמודלק מסמים ואלכוהול.

הסרט נע במסלול נונשלנטי משהו, כשבין דייוויד לבנג׳י, על אף השוני המובהק והבולט ביניהם, לא מתעוררים קונפליקטים שעלולים להקריס את מערכת היחסים ביניהם. להיפך, למרות התנגשויות מינימליות, הם בונים אותה מחדש.

בזמן ששני הגברברים הצעירים נראים תחילה כמחוברים בלב ובנפש, החרא ביניהם עולה וצף במהלך הסרט, רק כדי לחבר אותם שוב בחזרה. כל זאת דרך נקודת המבט שלהם על פולין של אז ושל עכשיו. זה יפה וזה מקסים וזה הופך את ״כאב אמיתי״ לאחד הסרטים החמודים ולסנונית חיובית ראשונה בפתחה של שנת 2025.

אייזנברג מטפל בעדינות ראויה בטראומת הדור השלישי לשואה והשפעותיה, מה שניכר בשיאו של הסרט, שבו הקבוצה מגיעה למחנה מיידנק. בלי מניירות, בלי פסקול דרמתי, בלי מילים ובלי תוספות מיותרות. מדובר בסצנה קשוחה שסוטרת חזק בלחי – לדמויות ולצופים.

הוא לקח נושא קשה לעיכול ומצליח להנגיש אותו בצורה ראויה, גם אם היא לא מרשימה במיוחד. את הבומבסטיות והפומפוזיות והאפוסיות של יהודים של אחרי השואה תשמרו ל״הברוטליסט״ שמציג עכשיו בפסטיבל חיפה. כי ״כאב אמיתי״ הוא סרט קטן ופשוט, אבל עם לב ענק.

---

כאב אמיתי
בימוי: ג׳סי אייזנברג
90 דקות; ארצות הברית, 2024
3.5 כוכבים