מיכל סהר מעצבת את אותיות היומיום, ורוצה שנפתח רגישות חזותית

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

---

חתימת ידה של מיכל סהר נמצאת בכל מקום. אין הכוונה לחתימתה האישית, אלא התוצרים המקצועיים שלה בתחומי המיתוג והטיפוגרפיה, שהם רבי השפעה ונוכחות בסביבה החזותית שלנו גם מבלי שנהיה מודעים לכך. אנחנו מכירים את עבודתה ממוזיאון תל אביב ועד מוסף השבת של ידיעות אחרונות, מאריזות מזון ועד הביאנלה לאדריכלות בוונציה. את הראיון הזה (ואת כל מגזין פורטפוליו, שמציין כעת 20 שנה!) אתם קוראים בפונט (גופן, בעברית) ״אלף״ שסהר עיצבה, יחד עם דני מירב ומושון זר אביב.

סהר היא זוכת פרס אדמונד דה רוטשילד למעצבת בכירה בתחום התקשורת החזותית לשנת 2024. בנימוקי הבחירה ציינה ועדת השופטים את ״נוכחותה המונומנטלית בשדה העיצוב המקומי בכלל ובתחום הטיפוגרפיה בפרט. עבודתה יוצאת דופן בהיקפה, במורכבותה, בגוף עבודותיה המגוון, המשלב פיתוח מהלכים טיפוגרפים ועד יישומם בפועל בעיצוב תדמית״.

מה המשמעות של פרסים בתחום הזה?

״הדבר הכי חשוב זו ההכרה, ברור שזה כיף גם לקבל פרס כספי 😊, אבל הדבר המשמעותי הוא ההכרה בעבודה לאורך שנים, הפיתוח של הענף שלנו״.

למיתוג יש יותר מודעות והבנה בקרב הציבור, לעומתו, הטיפוגרפיה היא תחום די שקוף: כשזה ״עובד כמו שצריך״ זה נתפס כמובן מאליו?

״טיפוגרפיה היא באמת משהו שאנשים לא מודעים אליו, או חושבים שפונטים נופלים עלינו כמו מן משמים. העובדה המדהימה היא, שיש פונט על גבי כל מוצר שאנחנו מחזיקים ביד, ומעט מאוד אנשים ערים לכך ורגישים לאיכות הוויזואלית״.

כמה שנים את כבר עושה את זה ואיך בחרת בכיוון הזה?

״מאז שנהייתי אמא – מ־2001. היה לי הריון מאוד קשה, והתחלתי לצייר אותיות כשהייתי בהתקפי החרדה. אני לא יודעת למה דווקא נמשכתי לכך, לא למדתי את זה. אני בוגרת בצלאל (1996) בעיצוב תקשורת חזותית, אבל לא למדנו אז טיפוגרפיה. הייתי מעצבת צעירה, וטובה, אני חושבת, אבל את העיסוק בטיפוגרפיה התחלתי ממש כאקט הישרדותי – כשהיה לי נורא קשה נפשית.

״אני חושבת שהמשיכה לנושא נוצרה כי הרגשתי שאין מספיק פונטים בעברית. כשסיימתי את בצלאל התחלתי לעבוד בסטודיו של מיכל פוני ואריק ליכטמן (שניהם בוגרי בצלאל כמה מחזורים מעליי). זו הייתה תקופת השפע והפריחה הראשונה של ההייטק, וכולם עבדו רק באנגלית. הסטודיו עשה מיתוג לסייטקס ולחברות בולטות אחרות, שכיום כבר לא קיימות. אחרי ההריון התחלתי לעבוד כעצמאית, עיצבתי ספרים בהוצאת רסלינג, ובהוצאת ידיעות אחרונות עיצבתי ספר על שמעון פרס״.

״מתוך הצורך התחלתי לעצב פונטים, ורק אחרי כן גיליתי שיש לי איזו יכולת שלא ידעתי שיש לי אותה. והעולם חיבק אותי. העיצוב של פונט ׳דרום׳ למפעל הפיס התגלגל לאות הכותרות של מוסף ידיעות אחרונות״

טיפוגרפיה ומיתוג הם סוג של ״ביזנס טו ביזנס״, היית צריכה להקים עסק.

״ואני כל כך לא ביזנס פרסון – הדבר המרכזי שקורה בדרך כלל הוא שאני עושה פונטים לפרוייקטים שלי, ואז מעצבים אחרים רואים וקונים אותם. ככה זה התחיל״.

מה זאת אומרת שאין מספיק פונטים? הרי יש ה־מ־ו־ן.

״כשהתחלתי לעבוד קניתי לצורך הסטודיו שלי רשיונות לפונטים עבריים בסיסיים – נרקיס ופרנקריהל והצבי – ברמה בסיסית, שיהיו לי כלי עבודה.  לכל פונט יש מספר משקלים – אות עבה, דקה, בכל מיני רמות פירוט. אני זוכרת שהיה מבצע לרכישת ׳20 משקלים ב־349 דולר׳. שילמתי ושלחו לי קטלוג (נדמה לי שזה עוד לא היה אונליין) ולא הצלחתי לגרד 20 משקלים מתוך ה־2,000 שהיו שם, כי היו מעט מאוד איכותיים.

״מתוך הצורך התחלתי לעצב פונטים, ורק אחרי כן גיליתי שיש לי איזו יכולת שלא ידעתי שיש לי אותה. והעולם חיבק אותי. העיצוב של פונט ׳דרום׳ למפעל הפיס – נדמה לי שזה היה לכבוד פרס ספיר – התגלגל לאות הכותרות של מוסף ׳שבעה ימים׳ של ידיעות אחרונות״.

איך זה קרה?

״אמיר חדד שלמד איתי בבצלאל היה מעצב המוסף והוא אהב את הפונט ואמר שהוא חייב להיכנס לעיתון״.

היה לך מזל!

״נכון. בהרבה מהפרוייקטים שעשיתי קיבלתי מרחב פעולה ויכולתי ליצור באופן עמוק״.

זכור לי החידוש של הלוגו והשפה הגרפית של מוזיאון תל אביב, שעורר בשעתו את תסכולו של המעצב הוותיק והמוערך דן רייזינגר ז״ל. הוא טען שהיו צריכים להזמין אותו לחדש את הלוגו שעיצב במקור. ואת דווקא נתת הרבה כבוד למקור בעבודה החדשה.

״זכיתי במכרז שבו הוזמנתי להתמודד מול כמה ענקים, ביניהם גם רייזינגר עצמו. המוזיאון בחר בהצעה שלי. אני מקווה שבבוא היום אני אדע לזהות את המחוות שיעשו לי ולפרגן לצעירים שעושים אבולוציה לעבודות שלי.

״אני מלמדת בבצלאל בסגנון ׳מאסטר קלאס׳, כיתת אמן, שבה אני מלמדת את תהליכי העבודה שלי. ואני יודעת שסטודנטים מושפעים ממני – וזה בסדר – עיצוב הוא מהלך חי ומתמשך״.

את המציאות שסהר מתארת שופטי פרס רוטשילד ציינו בדבריהם: ״סהר ניסחה אוצר מילים ותחביר חזותי שמשמש בסיס יציב לעבודתם של מעצבות ומעצבים רבים, ובכך את התפתחותה העתידית של התרבות החזותית״.

״ההערכה האמיתית עבורי היא מקולגות מעצבים שמבינים טיפוגרפיה לעומק ולא ממשתמשי הקצה. הרי אנחנו מוקפים פונטים בכל מקום. יש לי קושי דווקא עם מעצבים שיכולים לעשות עבודה גרועה בפונטים שלי״

גם אם מסתכלים על מורכבות הפונט והלוגו – יש פער גדול בין עומק המחקר והחשיבה שלך בעבודת העיצוב לבין החוויה של המשתמשים, או המחשבה שהם בכלל מקדישים לזה.

״ברור לי שאנשים שהם הדיוטות בתחום לא מודעים לעבודה שנעשתה, בדיוק כפי שאני הדיוטה ועיוורת לתחומים שאין לי בהם ידע. ההערכה האמיתית עבורי היא מקולגות מעצבים שמבינים טיפוגרפיה לעומק ולא ממשתמשי הקצה. הרי אנחנו מוקפים פונטים בכל מקום.

״יש לי קושי דווקא עם מעצבים שיכולים לעשות עבודה גרועה בפונטים שלי. נכון שהפונט הוא נתון, אבל מעצב חייב לדעת איך לעבוד איתו. לדוגמה, מישהו שמעוות את הפונט, כי הפרופורציה של הפונט לא מתאימה לו, או שהוא מצופף את האותיות, ככה שהאיזון בין השחור (האות) והלבן (הספייס הנגטיבי שבין האותיות ובתוכן) מופר, ואז התוצאה מכוערת״.

איך את מרגישה בתקופה הזו, כמי שמעצבת גם בערבית ומרצה במקומות שונים בעולם? 

״בלי קשר לערבית, הרציתי בכנסים חשובים בעולם, וברור לי שמה שקרה בארץ, והתפיסה של העולם אותנו, פגע בקריירה שלי מחוץ לישראל. זה מאוד עצוב, לא בגלל הכבוד, אלא בגלל שיתופי הפעולה שהיו לי עם מעצבים מחו״ל ועם חלקם אין היום קשר, אך יש גם כאלה שעדיין נמשכים״.

לשמור על הDNA התרבותי של השפה

את עובדת בשיתוף פעולה עם מעצבים בחו״ל על פונט רב לשוני. תוכלי להסביר מה חשוב ומיוחד בפונט רב לשוני?

״עשיתי שיתופי פעולה עם פיטר בילאק ועם כריסטיאן סרקיס, בעיצוב פונטים תלת־לשוניים: לטינית־ערבית־עברית. פיטר הוא סלובקי שחי בהולנד, מעצב באותיות לטיניות וקיריליות; כריסטיאן, במקור מלבנון, גם הוא חי בהולנד, מעצב ערבית, ואני את העברית.

״פונט ראפידה הוא אחד הפרויקטים האחרונים שלי – חדש חדש. עיצבתי עברית וערבית ללטינית של טייפוטק (חברת הפונטים של פיטר בילאק). ההישג עבורי בפרויקט היה פעם ראשונה לעצב ׳איטליק׳ בעברית כהיררכיית משנה לסגנון הפורמלי (הישר), שמבוסס ברובו על אותיות ׳כתיב׳.

״מה שחשוב בפרויקטים רב־לשוניים – שכל כתב (script) יישמר את ה־DNA התרבותי שלו. יש תופעה עולמית נפוצה של ׳לטיניזציה׳ של אלפבית זר, בעיצוב מערכות כתב רב־לשוניות. התופעה מעוררת שאלות על קריאוּת ועל נאמנות תרבותית למסורות של כתיבה ושפה: האם אפשר לעצב גופנים רב־לשוניים תוך שמירה על האותנטיות של אות המקור?

״בעיצוב אות יש משהו משובש, בניסיון לכפות תרבות אחת על אחרת. האם נוכל להעלות על הדעת גופן לטיני שנכפות עליו, למשל, צורות עבריות? במציאות זה הפוך: החזק תמיד מנצח. המטרה בעיצוב רב־לשוני מראש, היא למצוא פתרון טוב יותר לחיבור בין שתי מערכות כתב (או יותר), שלא יחייב ויתור על המאפיינים התרבותיים של האחת לטובת השנייה.

״שדה הטיפוגרפיה העכשווית מתרגש בשנים האחרונות מהטכנולוגיה, שמאפשרת יצירת גופנים רב־לשוניים בקוד אוניברסלי ובקובץ אחד. לעין זרה, המצג הפורמליסטי הזה יוצר אשליה ש׳זה עובד׳ – אבל אני מזהה את העיוות. הצלחה אמיתית, אני מאמינה, תהיה ליצור מערכת כתב הומוגנית, שבה צורות ותנועות מִכּתבים שונים מקבלות פרשנות מקומית״.

מה את חושבת על הפונט שפיתחה מיכל שומר – העברית הרב מגדרית, ועל הפונט ׳ערברית׳ המשלב עברית וערבית, שיצרה לירון לביא טורקניץ?

״אלה שני דברים שונים, ושניהם מעניינים. הפונט עברית־ערבית של לירון לביא טורקניץ החל כפרויקט גמר נהדר, וזה לגמרי לעניין כפרויקט מחקרי, וכמחווה תרבותית. כפונט שימושי זה פחות מעשי.

״העברית הרב מגדרית של מיכל שומר, זו בעצם שיטה ולא פונט – עיקרון של חיתוך האותיות (היא עשתה את זה על פונט ׳אלף׳, ועקרונית אפשר לעשות את זה על כל פונט). בעיניי זה בעיקר פרויקט תרבותי, שמסמן משהו ברוח הזמן, ומי שמשתמש בו זה בעיקר סטייטמנט שמעיד על עצמו/ה. אלה הכלים שלנו למיצוב והצהרה עצמית״.

במה שונה עיצוב פונטים ועבודת מיתוג מ״חתימת היד האמנותית״ של אמנים ומעצבים ידועים? 

״חתימת יד אמנותית יכולה להיות לעיתים משהו מאוד רפטטיבי. בעיקר עבור אמנים – שהעולם מצפה מהם ליצור דברים באותו סגנון. אני חושבת שאנשים שעובדים עם פונטים ומבינים טיפוגרפיה לעומק, יכולים לזהות את ׳כתב היד שלי׳ למרות שהפונטים שלי שונים ממש זה מזה. יש משהו באסתטיקה שהוא שלי. קשה להגדיר אותו. אפשר להרגיש אותו.

״חשוב להבין שאם לכל הפונטים שלי היתה ׳אישיות דומה׳ הם לא היו מצליחים. אז יש פה משהו אחר. יש להם אישיות שונה לגמרי, אבל ניתן לזהות שזה שלי״.

יש הבדל בגישה שלך לבריף או בחוויה שלך בעבודה על מוצרי תרבות (מיתוג מוזיאונים / הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה / סם שפיגל לעומת מוצרים יומיומיים? (אמרת פעם ליובל שאת הכי נהנית לפגוש עיצוב שלך על שקיות זבל בסופר)

״יש לי ניסיון בעיקר במותגי תרבות וספרים. אם לציין רק שניים מהזמן האחרון: חגיגות ה־90 למוזיאון תל אביב ומיתוג למרכז המוסיקה העירוני ביפו (יחד עם אמיר אברהם).

אף פעם לא עיצבתי לשוק של אוכל למשל (מוצרים בסופר הכוונה,הארד סייל), אבל כיף לי לראות פונט שלי על שקית זבל (שלא אני עיצבתי) – כי זה מספר שהפונטים שלי לא מיועדים רק יודעי חן. הרבה מותגים בעולם מוצרי החלב מעוצבים עם פונטים שלי. זה מאוד כיף. הייתי מתה לעצב פעם אריזה לחלב או גבינה, אבל אין סיכוי שזה יגיע אליי כמעצבת, כי אני חסרת ניסיון בתחום. זה שאני עשיתי את הפונט – אף אחד בתנובה לא יודע :)״.

איך נולדים שמות הפונטים? האם יהיה פונט מיכל/סהר?

״היום אני הרבה יותר טובה בשמות של פונטים. עם הזמן השתפרתי, ולכן בחיים לא אקרא לפונט מיכל או סהר. אני מחפשת שם שיש לו סקס אפיל, שיהיה טעים״.