״בעלים לשעבר״: סיפור אהבה של דיסני שטרקו עליו את הדלת

ב״בעלים לשעבר״, סרטו השני באורך מלא של הבמאי נואה פריצקר, אי אפשר להחמיץ את ההקבלה הברורה בין שלושה דורות של גברים לבנים פריבילגיים שהמשותף להם הוא משבר בחיי הזוגיות. בעוד די ברור שההתמקדות במשפחה שכל גבריה כשלו בנישואים שלהם, היא אלגוריה רחבה יותר למוסד הנישואים וניסיון להצביע על שיח הזוגיות המונוגמית, מתגלה שהשבר עמוק יותר ומצביע על סוגים אחרים של כישלונות תרבותיים. אלו הם כישלונות שלא פוסחים על אף גיל, למרות הניסיון התרבותי למדר דורות וגילים, ערכים ומאפיינים.

הסרט נפתח בשרשרת אקספוזיציה לא־לינארית שחושפת את שלושת הדורות והתורשה העגמומית שעוברת ביניהם. הסבא, סימון (ריצ׳רד בנג׳ימין) בוחר להתגרש בגיל 70. לאחר מכן מתגלה שגם בנו, פיטר (גריפין דאן), שנים אחר כך, מוצא את עצמו באותו סירה, בעוד הסב הגיע למוסד. אבל בשונה מאביו, פיטר הוא לא זה שבחר להיות דור שני לגירושין.

הנכד, ניק (ג׳ימס נורטון), נכשל בנישואיו עוד טרם התחילו. האירוסים שלא יתממשו הם דבר שהוא מסתיר מבני המשפחה, אבל הסוד מתגלה בזמן מסיבת הרווקים שלו, שאותו ארגן אחיו הקטן, מיקי (מיילס הייזר). מיקי הוא הומוסקסואל שבדומה לאחיו, לאביו וסבו – לא יודע בדיוק איך מפעילים את מנגנון הזוגיות בצורה יעילה.

מסיבת הרווקים, ללא ידיעת האורחים שטסו להשתתף במיוחד, מתגלה כהלוויה מלווה בהספד רב־דורי. ניק פשוט פחדן מדי לספר זאת לחבריו ולמשפחתו. ארוסתו לשעבר ביקשה ממני לכתוב מכתב לאורחים, אבל אפילו את זה, כלשונו, הוא לא מסוגל לעשות. אם להפוך את המצב לגרוע יותר, האב הוא די ״קלוץ״ (להגדרתו), ולכן ממש ״במקרה״ הוא תכנן נסיעה לאותו אתר נופש שבו נערכת מסיבת/הלווית הנישואים, ונראה שהוא מתכנן להידחף לחגיגה.

הכישלון בנישואים כרוך גם בכשל הגבריות. אף אחת מהדמויות לא מתאימה לשבלונת הסטריאוטיפ הגברי הישן. הם לא יודעים להתעקש או להילחם, הם ויתרו על האפשרות להתפתח או להשתפר

פריצקר משרטט דיוקן תרבותי נוקב מרובד שמתחיל בכישלון מוסד הנישואים במעטה של דרמה־קומית, אבל כמעט ואין בה זכר להומור. אם יש, זה הומור שחור, מעורר רחמים, לעגני, שמזכיר חלק מיצירותיו של וודי אלן. יותר דרמת־מבוכה מדרמה־קומית. הדמויות שבו כושלות, אך לא עיוורות לכך. להפך, הן היפר־מודעות לכישלונן, מאמצות עם שתי ידיים את המילה פתטי לתוך זהותן. וזה רק הופך את החוויה לעוד יותר מעוררת חמלה.

האב לא פוסק להזכיר את נישואיו. הוא מנסה לשכנע את אשתו, שעמה הוא נמצא בהליך גירושים, לחזור בה. הסב, שהיה בטוח שחייו עוד רק לפניו, סיים חולה במוסד סיעודי, לא מסוגל להפיק מילה או משמעות. שני הנכדים לא מסתירים את מצבם הנפשי: האחד, ניק, עם דכאון (דכאון המוגדר כפול, כך הוא מודה); השני, מיקי, סובל מחרדות.

בשיחה בנאלית על חוף הים הוא משתף את חברו שהוא נוטל תרופות פסיכיאטריות. החבר משיב שגם הוא נוטל נוגדי חרדה למרות שאיננו בטוח מדוע. ״זה מרגיש לי שלא להיות מטופל תרופתית במאה ה־21, זה כמו לא להשתמש באייפון כדי להוכיח נקודה״, הוא אומר באמירה טעונה מדי כדי להיות שולית.

דכאון וחרדה לא מאפיינים רק את הדמויות, אלא את העולם הבדיוני בסרט. גם הכשלון, שבולט יותר מכל בדמותו של ניק, שמעיד על עצמו כאפס בן 35 שעדיין עובד במלצרות ולא מסוגל לנסח מכתב פשוט. מצבו ואישיותו, הוא לא חושש להודות, הם הסיבה לאירוסים המתבטלים שלו שכן לטעמו, זו אשמתו הבלעדית; רוצה לומר – העובדה שהוא לוזר היא הסיבה שהוא לא יתחתן.

מסתכל לתרבות ישר בפנים

הכל מדכא ומעורר חרדה ב״בעלים לשעבר״. כל דבר מתפרש כרע או מבשר רעות ואין במה להתנחם. פריצר נוקט בעמדה שלפיה כל מה שאפשר להגיד על הדור הצעיר בסרט, מאפיין גם את הדורות הקודמים, שלכאורה ידעו לנהל את החלק הזה בחייהם טוב יותר. כאילו הכישלונות, הקושי להתרצות מהמציאות או האפשרות להמשיך הלאה – הם וירוס תרבותי מדבק שלא פוסח על אף אחד, על אף דור.

הכישלון בנישואים כרוך גם בכשל הגבריות. אף אחת מהדמויות לא מתאימה לשבלונת הסטריאוטיפ הגברי הישן. כולם רגישים, רכים מדי, פגיעים, סופחים מהעולם בסלקטיביות לא מודעת רק משוב שלילי.

הם לא יודעים להתעקש או להילחם, הם ויתרו על האפשרות להתפתח או להשתפר. הם לא יודעים איך להרגיש ראויים לאהבה – בין אם היא חדשה או ישנה, אמיתית או זמנית. אשליית הגבריות מנופצת שוב ושוב עד שהיא הופכת לאבק. תחליף? אין. רק קריאת כניעה ותקווה להסתפק במועט.

האלגוריה לכישלון הנישואים, הגבריות, ואולי גם האנושות כולה, על רקע תרבותי מנוכר, באה לידי ביטוי בשלל מוטיבים ומטאפורות. בהלוויות, באזכורים של קבורה, בניסיונות כושלים ובעשן סיגריות, בעקיצות ובבדיחות שמכוונות רוב הזמן על ידי המתבדחים כלפי עצמם.

כשיש ניסיון לשבור את מעגל העצב, אלו ניסיונות כושלים, גם אם נראים מבטיחים ומזהירים. יש מכניקה חוזרת שבה הסרט פותח קצוות של מעשיות רומנטיות רק כדי לסגור עליהן באכזריות מכוונת. כאילו מישהו הפעיל סיפור אהבה של דיסני, אבל טרק עליו את הדלת ללא הסבר, ללא רציונל.

הסרט אינו מציע פתרון לכך, הוא מציע אחווה. אחים לנשק, לקרב מול המציאות. רק חמלה זה לזה, כתף תומכת, חיבוק. זה לא הפתרון הכי טוב, אבל הרוך הוא התחלה לבניית מארג תרבותי חזק יותר שלא יקרוס, עוד לפני שהספיק להיקשר, כמו במקרה של ניק. אני לא בטוח שזו תשובה מספקת או משכנעת, ואם הייתה כזו זה היה מוסיף לסרט. אבל נראה שהבחירה לא לבחור באלטרנטיבה היא בחירה מודעת.

על אף הכוונה הברורה ליצור נוחות, ״בעלים לשעבר״ משרה חווית צפייה נוגעת ללב. חולשתו הגדולה היא שהוא הולם בצופה עם מסריו בצורה קהה מדי. עם זאת, זה סרט כנה, רגיש, צנוע, אמין ומלא תובנות, שמסתכל לתרבות ישר בפנים ואומר את מה שהוא רוצה להגיד.

די באירוניה, הוא עושה את מה שדמויותיו לא יודעות לעשות – לבטא את עצמו ובפה מלא, ללא היסוס וללא חרטה. כמו כן הוא מגולם נפלא על ידי הקאסט (שכולל גם את רוזנה ארקט) ובמיוחד על ידי דמותו של פיטר, שמחזיק בנתח הדומיננטי בין נקודות המבט (שההבדל ביניהן כמעט ולא קיים)

למרות שהוא לא מציע אלטרנטיבות או אפשרות לפרק ב׳ בחיים, הוא מציע את הצעד הראשון בפתרון כל בעיה – להכיר בה. האם זו הצעה משביעת רצון? לא בטוח. על זה יחליטו הצופים והצופות.

---

בעלים לשעבר
בימוי: נואה פריצקר
98 דקות; ארצות הברית, 2024
4 כוכבים