אביץ: בכל ציור יש נרטיב סיפורי קצרצר, מוחבא

קציעה: בסדרה ״תשמעו סיפור״ עם בן שני, ששודרה זה עתה בערוץ 11, אביץ (אבי א. כ״ץ) ניהל את האנימציה ועשה האנימציה לשישה פרקים. בספר הילדים ״העיקר שפיל ישמח״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שזכה להיכלל בספריית פיג׳מה, הוא אייר את הציורים הנפלאים; בימים אלו הוא עובד על תערוכות ועל נובלה גרפית שתספר סיפור אישי משפחתי.

נפגשנו בקבוצת לימוד של מכון בגין בירושלים. הוא ישב לידי ורשם – ומיד ראיתי שמדובר בכשרון ענק. שאלתי אותו מה הוא עושה, ומשם התגלגלה השיחה למכלול יצירותיו. הוא סיפר לי שהוא בילה שנים רבות בארצות הברית, וזו אולי הסיבה ששמו אינו מוכר. לכן התחלתי בשאלה הכללית ביותר וביקשתי ממנו לספר על הרקע שלו, למי שלא מכיר

אביץ: שמי אבי כץ ובשנים האחרונות אני ידוע יותר כ־אביץ. יש עוד אבי כ״ץ ואבנר כ״ץ שהיו פה לפני והדבר הזה מבלבל מאוד. בעיקר את האנשים שמחפשים עבודות אמנות שלי.

נולדתי וגדלתי ברעננה לפני למעלה מ־50 שנה, שהייתה מושבה בילדותי והשאירה חותם על האמנות שלי. אחרי הצבא עברתי לארצות הברית ולמדתי לתואר ראשון באנימציה וקולנוע בניו יורק ב־SVA, בית הספר לאמניות ויזואליות (School of Visual Arts), כך שציור, אנימציה, קולנוע והיכולת לספר סיפור דרך ציור הם מרכיב בסיסי באמנות שלי, וסביבו אני נמצא בכל תחום אמנותי שבו אני עוסק.

לאחר הלימודים עבדתי במשך שלוש שנים כ״סטורי־בורדר״ בניקולודיאון, בתקופה שהיום נחשבת לתור הזהב של האנימציה בניו יורק; ואם לא די בכך, האולפן גם היה ממוקם באמצע טיימס סקוור. כשסיימתי שם ב־2002 חזרתי לישראל. מאז עבדתי באולפנים לאנימציה בארץ ובקנדה ובהמשך איירתי לפרסום במקאן ובמשרדי פרסום נוספים.

אם אני צריך להצביע על סגנון אחד שהוא הליבה של האיורים שלי, הייתי אומר שהציורים האורבניים שלי, הכוללים קווי מתאר וצביעה בתוכם, הם האיורים שבהם אני מוצא את עצמי

בשנים האחרונות אני מאייר לספרים, לפרסומות ובעיקר לסרטי דוקו שעושים שימוש באנימציית ״איורים נושמים״ להמחשת סיטואציות. בין לבין אני מצייר לתערוכות שלי ובשלוש השנים האחרונות אני מציג בגלריה Philippe Labaune בניו יורק, שבה גם מציגים מאיירים בעלי שם עולמי שהם גם גיבורי עולם האיור שלי

קציעה: ואתה גם מלמד

אביץ: כן. נדבך לא פחות חשוב באישיות שלי כאמן (ואפשר להגיד אפילו עולה בחשיבותו על הכל) הוא היותי מורה לאיור, אמנות ואנימציה. מאז 2003 כשהתחלתי ללמד בבצלאל ועד היום (לֹימדתי מאז בהמון בתי ספר לאמנות גם בארץ וגם בחו״ל) אני מלמד באופן רציף ובלי הפסקה. גם כשהיו לי משרות מלאות התעקשתי להמשיך ללמד פעם בשבוע.

התלמידים שלימדתי ממלאים לי כל שנה את המצברים היצירתיים שלי מחדש. בשנים האחרונות אני מלמד בין היתר במקום נהדר שנקרא הגראז׳, מכינה למתמודדי נפש. שם אני מתמלא באהבה למקצוע לתלמידים ואפילו לעולם

קציעה: בעבודות השונות שלך – ספר ילדים, אנימציה לטלויזיה, אנימציה לסרטים ואפילו צביעה ידנית של תמונות שחור לבן – אני רואה שפה ויזואלית שונה בכל פעם. האם אתה רואה חשיבות לסגנון מובחן או שפה חזותית מובהקת?

אביץ: במסגרת עבודתי במשך כשש שנים כאמן סטורי־בורד למשרדי פרסום, הייתי מחוייב להיות גמיש בסגנון האיור שלי. זה הכרחי בתחום הפרסום להתאים לכל בריף את סגנון האיור שישרת את המטרה, כשהמטרה היא מכירת מוצרים שבבסיסם שונים בתכלית האחד מהשני – מבנקים ועד פסטרמה.

משם לקחתי את היכולת לשנות סגנונות, שמגדילה את טווח הפרויקטים שעליהם אני יכול לעבוד. היום אני מסוגל לאייר לסרטי דוקו על השואה ובו זמנית לאייר לספרי ילדים.

אם בכל זאת אני צריך להצביע על סגנון אחד שהוא הליבה של האיורים שלי, הייתי אומר שהציורים האורבניים שלי, הכוללים קווי מתאר וצביעה בתוכם, הם האיורים שבהם אני מוצא את עצמי. הם באים ממסורת של קומיקס ואיור קלאסי עם קווי מתאר, ותמיד הם מתוחמים במסגרת שלא נוגעת בקצה הדף. זה מגיע מתוך עברי בעולם הסטורי־בורד

קציעה: לאלו מהמדיומים הכי התחברת ומדוע? 

אביץ: קשה לי לענות על השאלה הזאת מכיוון שבעוד דקה אני אחשוב שזה לא נכון מה שאמרתי והייתי צריך לענות אחרת. אם אני חייב לענות אז ברגע זה ממש אני נמצא בתהליך בנייה של נובלה גרפית שאני כותב והמדיום של סיפורת מאויירת (יש שיקראו לזה קומיקס) הוא מבחינתי השילוב האולטימטיבי שקולע בול למה שאני: סיפור, ציור, קולנוע, אנימציה ואיור – הכל תחת קורת גג אחת.

קציעה: אני רוצה להתמקד טיפה בעבודות האורבניות שלך. קל לזהות את נקודות הציון הגאוגרפיות שאתה מצייר, הנוף האורבני מכיל מספיק פרטים מובחנים בכדי לייצר זיהוי קל. אבל התבוננות בכמה וכמה תמונות יוצרת מניה וביה את התחושה שעבודת האמנות שלפנינו אינה מכוונת בעיקרה אל הממד המימטי, הטכני, כי אם ליצירתה של תחושה קסומה, בלתי אמצעית, המשתמשת בנוף האורבני הסוער בכדי להעבירנו אל ממד אחר; נוסטלגי, לירי, עמוס ביופי וזוהר פנימי.

פלטת הצבעים המובחנת כוללת שימוש רב בגוונים חמים, צהוב אדום ורוד, מחד, ומאידך שימוש במשטחי צבע גדולים, המייצגים שמיים או רקע – לצד עבודה רישומית מדוקדקת ווירטואוזית. היצירות מזכירות תמונה מסרט אמריקני או מספר ילדים קלאסי, מילדותנו האבודה והנשכחת

אביץ: אני מסכים. בציורים שלי העיר עצמה היא גיבורת הסרט, ועם זאת גם בכל ציור יש נרטיב סיפורי קצרצר, מוחבא: בלון תקוע בעץ או מכונית משפחתית מוזנחת שפעם הייתה בתוכה משפחה צוהלת. הפרטים הספציפיים הללו מושכים אותי

בציורים שלי העיר עצמה היא גיבורת הסרט, ועם זאת גם בכל ציור יש נרטיב סיפורי קצרצר, מוחבא: בלון תקוע בעץ או מכונית משפחתית מוזנחת שפעם הייתה בתוכה משפחה צוהלת. הפרטים הספציפיים הללו מושכים אותי

קציעה: תוכל להרחיב קצת על כל אחד מהתהליכים במדיומים השונים? 

אביץ: התכנית ״תשמעו סיפור״ של התאגיד היא תוכנית ראיונות באולפן בפורמט של אחד על אחד (כמעט פודקאסט), שבה בן שני מראיין אדם על סיפור מעניין כלשהו שהוא עבר. בין לבין התכנית עוברת לקטעי אנימציה שממחישים חלקים בסיפור של המרואיין.

בן שני פנה אלי לפני יותר משנה. מאחר ועבדנו יחד על מספר פרויקטים דומים בעבר (ביניהם מספר פרקים בתוכנית עובדה וסרט דוקו אחד) הוא האמין שאני האדם הנכון לפרויקט. המחשבה הראשונית הייתה שאני אאמץ את כל פרקי התוכנית אך היות והיו מתוכננים 14 פרקים הצעתי שאקבץ צוות מאיירים שיעבדו כל אחד על פרק נפרד.

העקרון היחידי שהצבתי לחברת ההפקה (ביונד קריאטיב של יואב לשם) ולתאגיד השידור היה חופש פעולה מלא למאיירים ולי. אני אנהל את החלק האיורי והתאגיד יקבל קטעי אנימציה (המושג המדוייק יותר לסוג הזה של אנימציה הוא ״איורים נושמים״) שעברו דרכי ואושרו.

ואכן כך היה. קיבצתי צוות מנצח של מאיירים מהשורה הראשונה בארץ – לנה גוברמן, יוני גודמן, דויד פולונסקי, יניב שמעוני ואבי בלאייר – שקיבלו יד חופשית לעשות כל פרק בסגנון שהם יבחרו. חשוב להבין שבדרך כלל אין דברים כאלה בהפקות לשידור וזו גם הייתה הסיבה העיקרית להצטרפותם של המאיירים לפרוייקט הזה.

מהר מאוד ה־־7 באוקטובר קרה ושבעת הסיפורים הראשונים שאיירנו (וששודרו כבר) היו סיפורי השבעה באוקטובר. תשעת הפרקים הבאים יהיו סיפורים אישיים של אנשים שעברו משהו יוצא דופן

קציעה: איך הייתה העבודה מול המאיירים?

אביץ: התהליך מול המאיירים היה חוויה מעניינת ומרחיבת אופקים. לכל אחד מהם יש ניסיון ענק בתחום האיור והאנימציה. צורת העבודה וטכניקת האיור של כל מאייר הייתה אחרת.

פה ושם היו שיפוצים שהיו צריכים להיעשות, ומדי פעם היו גם לחצים הפקתיים שבאו והלכו, אבל זה מובן וסך הכל התוצאות יצאו מרהיבות. כל פרק עומד בפני עצמו כמו ספר מאוייר של המאייר שצייר אותו. שווה לחכות לפרקים הבאים שישודרו בהמשך השנה

קציעה: וספר הילדים?

אביץ: ״העיקר שפיל ישמח״ הוא פרויקט שאני מחבב במיוחד. הסופרת המוכשרת, שחר סיטנר, כתבה סיפור שמבוסס על האימרה ״דבר מעט ועשה הרבה״; ובצורה מופלאה הספר בכללותו משקף את האימרה הזאת. הוא כתוב בתמצות אבל מעביר הרבה רעיונות ומחשבות על יחסים בין חיות כאנלוגיה אלינו בני האדם.

ארנב וחמור חבריו של פיל, מכינים מסיבת יום הולדת לפיל, כשארנב הוא איש הרוח והדמיון (שגם מדבר הרבה) וחמור עושה בעצמו את מלאכת הכנת המסיבה. שחר ונרי אלומה (עורכת ספרי הילדים של הוצאת הקיבוץ המאוחד) רצו לספר הזה אווירת איורים של פעם, משהו בסגנון פו הדוב. שתיהן נתקלו (כל אחת בנפרד) בגיליון המגזין ״אדם צעיר״ שאיירתי והחליטו ביחד שאני האיש המתאים לפרויקט.

חקרתי את איורי פו הדוב מכל כיוון והגעתי למשהו שמרפרר לאיורים הללו, אבל עם טוויסט מאוד מאוד ישראלי. הספר מתחיל בצבעוניות מעט מאובקת כמו היערות שיש לנו בארץ, אבל ככל שההכנות למסיבת יום ההולדת של פיל מתקדמות כך גם הצבעוניות מתגברת.

הקטעים שבהם יכולתי להשתולל באיור היו קטעי הדמיון של הארנב. שם פשוט התמוגגתי והאיורים אכן משקפים את הכיף שהיה לי. הספר נותן מקום של כבוד לאיורים והטקסט עצמו נמצא מחוץ לאיור (במסגרת הלבנה שהשארתי). לדעתי זה יוצא דופן באיורי ספרים וזה משאיר הרבה מקום למאייר להתפרע

קציעה: בוא נסיים עם הנובלה הגרפית שאתה עובד עליה

אביץ: ״קו ישיר־אלי״ (שם זמני) היא מסע אישי שלי לתוך סיפור בלשי למציאת הנהג שדרס את סבא שלי שעל שמו אני קרוי. הסיפור נע בין זכרונות משפחתיים, כשמולם יש ציר מקביל של חקירת התאונה שעליה ידוע לי ולמשפחתי מעט מאוד. את הסיפור אני כותב כבר ארבע שנים ואני לקראת סיום החלק של הכתיבה. תוך כדי כך אני צובר חומרים ויזואלים ומשרבט סקיצות ספורדיות של רגעים מהסיפור.

כתיבת הסיפור היתה חוויה מעניינת וחדשה עבורי, ואולי גיליתי פה צד שלי שלא הכרתי. מלאכת הציור הממשית של הנובלה טרם התחילה ושם צפויים לי מספר חודשים ארוכים של עבודה. גם כאן, כמו באנימציה, פירוק המילה הכתובה לדימיים הוא המהות הבססית של כל מאייר, ולשמחתי נקודת המפגש שבין המחשבה/המילה לדימוי מרגשת אותי בכל פעם מחדש