רוטשילד 104 // נגה שליט גליק

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

מי?

נגה שליט גליק, בת 28, בדיוק עוברת מירושלים ליפו.
אינסטגרם

התערוכה

הרקליטוס, הפילוסוף היווני הפרה־סוקראטי, זיהה בתנועה ביטוי דינמי של ניגודיות, וקבע ש״אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמים הנהר נמצא בתנועה מתמדת של שינוי, וברגע שנכנסת פעם אחת, לא ניתן לשחזר את רגע הכניסה ולהיכנס שוב לאותו המצב, כי הזמן עבר והנהר עבר (מים עברו בנהר), הנהר השתנה והכניסה בשנית שונה מקודמתה״. בפרדוקס הזה של חפיפה בין תנועה להעדרה עוסקת התערוכה ״אותו נהר פעמיים״ (אוצרת: עירית כרמון פופר), ועוסקים כעת גם החיים.

בתערוכה מיצבים וביניהם שיחות על הנושא מנקודות מבט שונות ומשלימות. מיצבים אחדים הם מותאמי מקום, כוללים בגלוי את הדיאלקטיקה שבין פעולה לאי־הפעולה; מיצבים אחרים הם עבודות קינטיות המרמזות על אנטי־מכונות, במובן שתנועתן חזרתית ומתמשכת אך בה בעת סיזיפית, שכן אינה מובילה לדבר ומייתרת את ההתקדמות (הייצור) שבבסיסה; מקצתם מעידים על העדר קינטיקה באמצעות דימויים וסמנים לתקיעות, שבהם אי־הפעולה מרומזת על דרך הניגוד.

העבודה

אני מציגה שתי עבודות וידאו־פרפורמנס – ״חלון״ ו״פעמונים״. בראשונה אני מספרת על חלום שחלמתי דרך שיחה עם אבא שלי, בזמן שאני שוהה בעמידת נר ומחזיקה על הרגליים קערת זכוכית עם מים. בשנייה אני מהנהנת בראש ברחוב יפו בירושלים, כשתלויים לי פעמונים על האוזניים.

בשתי העבודות הגוף שלי נוכח. אני יוצרת פעולה ודרכה נוצר הדימוי. אני שואלת מה התנועה יכולה להגיד לי על החומר ומחפשת רגש שקיים שם. דרכו ודרך הגוף – אני מבינה משהו עליו ועל המקום שבו אני נמצאת.

אני כל הזמן מצלמת, מקליטה ומחפשת סביבי דימויים. לפעמים הם מגיעים מתוך טקסט, לפעמים מתוך סאונד, לפעמים מאיזה רגע מפתיע ברחוב או בחלום.

כשאני רוצה להבין איפה אני עומדת אני מסתכלת בארכיונים האלה שאספתי – מחברות, הקלטות, פתקים בטלפון. הם נאספים, מתפרקים, משנים צורה ומתגבשים בסוף לעבודות חדשות ביחס למקום ולזמן. אני אובססיבית לתיעוד ותמיד אני מופתעת כמה קורה כשאני לא שמה לב.

יש רגע בתהליך שהוא רגע של קסם – כשהרבה נקודות פתאום מתחברות. אותו אני מחפשת. במקרה הזה, לדוגמה, גרתי בירושלים, חייתי ליד העיר העתיקה והפעמונים של הכנסיות והרכבת הקלה נכנסו חזק לתוך היום יום שלי. החלום והשיחה עם אבא שלי באמת קרו, אז כתבתי אותה, וכשהגיע הרגע – זה הרגיש שייך.

אני כל הזמן מצלמת, מקליטה ומחפשת סביבי דימויים. הם נאספים, מתפרקים, משנים צורה ומתגבשים בסוף לעבודות חדשות ביחס למקום ולזמן. אני אובססיבית לתיעוד ותמיד אני מופתעת כמה קורה כשאני לא שמה לב

בדרך כלל בשלב ההצבה אני שוזרת הרבה דימויים קטנים לכדי עולם ומשם גם מגיעה המחשבה על ההקרנה ובאיזה אופן היא מוצבת. דרך מערכת היחסים בין הפרטים אני מבינה איך הדברים מדברים אחד עם השני. זה תמיד משקף לי משהו על המקום שלי אל מול העולם.

במרפסת שבכניסה מוצבת גם עבודת סאונד שנבעה מתוך העבודות. נשמעים בה פעמונים, אבל הפעם הם לא מגיעים מהווידאו אלא מתוך החלון. זו מחשבה על תנועה שהיא יותר פנימית ומשתלבת עם הסאונד החי של הרחוב, שמשתנה כל הזמן.

יש בעבודה תנועה שלא נראית דרך העיניים, והיא מאפשרת שיח גם עם העבודות האחרות בחלל. כשעברתי לתל אביב הבנתי שהפעמונים מקבלים משמעות אחרת – פתאום אופניים חוצים את השדרה, ואפשר לדמיין מקום שונה.

הלימודים

למדתי בבית הספר מוסררה בירושלים במחלקה לניו מדיה חדשה וסיימתי בשנה שעברה (2024). בשנה ד׳ ביצעתי שנה של מחקר אמנותי במחלקה למוזיקה חדשה.

מוסררה הוא בית ספר קטן שבו הקשר עם המורים הוא אינטימי ויש הרבה חופש ופתיחות לנסות דברים לא קונבנציונליים. זה אפשר לי לפתח את השפה שלי מתוך הרבה התנסויות ומחקר. הבנתי שאני לא כבולה לטכניקה ספציפית אלא יכולה להתבטא דרך מגוון רחב – סאונד, פרפורמנס, מיצב, וידאו, והיה לזה מקום.

קילומטראז׳

בשנת 2024 השתתפתי בפסטיבל מוסררה מיקס (באוצרות ורה קורמן), ובתכנית רזידנסי קבוצתי – ״רקמה״ בבית ספר לאמנויות HBKsaar בזארברוקן שבגרמניה. בשנת 2023 הצגתי בפסטיבל צילום בפריז – Les Rencontres Photographique, du 10e (באוצרות אבי סבג); בערב אמנות הסאונד ״הדים מהרחוב״ במזקקה בירושלים ובפסטיבל סרטי נשים במפעל בירושלים.

באותה שנה גם סיימתי בהצטיינות (פרס ראש העיר) במחלקה לאמנות מדיה חדשה במוסררה, ובשנת 2024 לקחתי חלק בתכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד.

עתידות

התמקמתי כרגע ביפו, אחרי תקופה ארוכה בירושלים. חזרתי מטיול ארוך, הייתי צריכה אוויר ואני חוזרת עם הרבה אנרגיות להמשיך לחלום וליצור בארץ. בשנים האחרונות אני מרגישה שנהיה כאן יותר ויותר חשוך והייתי רוצה למצוא דרכים להחזיר תקווה, שנראה שלדור שלי היא אובדת.

חשוב לי לפגוש אנשים ולהרגיש שהיצירה שלי משתנה ומתהווה ביחס לזמן, ולכן אני משקיעה הרבה בלהבין איך אני יוצרת אמנות שהיא חיה. כרגע זה מתבטא בעיקר בעבודה על הופעות ויצירת מוזיקה.

אני יוצרת כחלק מההרכב NŪN, פרויקט אודיו־ויזואלי (ביחד עם האמנית נעמי ויסלברג). ביחד אנחנו יוצרות מופעים המשלבים פרפורמנס, הקרנות וידאו ועבודה עם תאורה. יש משהו מיוחד בשבילי בלהופיע ולהציג אמנות כשיש קהל, להרגיש שיש קשר, לראות אותה משתנה ולשחרר אחיזה במחשבה איך היא נראית בסופו של דבר. זה דבר שאני חוקרת ומנסה להביא לכל מה שאני עושה.

בהמשך השנה נשתתף באירועי ״שאון חורף״ בירושלים ובפסטיבל מוסררה למוזיקה חדשה שיתקיים בתדר. במקביל, אני אוספת חומרים לעבודת וידאו דוקומנטרית חדשה שעליה אני עובדת יחד עם אבא שלי, שעוסקת בקשר שלנו ובמדיום הצילום.

---

אותו נהר פעמיים
אוצרת: עירית כרמון פופר; עוזרת לאוצרת: עינת גבאי לוי
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב
נעילה: 4.3