״עם הזרם״: תיבת נוח קסומה, שאיבדה את דרכה בשטף המסרים

״עם הזרם״, סרט האנימציה של גינץ זילבלודיס מלטביה, שזכה בפרס גלובוס הזהב, רושם לזכותו לא מעט מאפיינים מעניינים: ראשית, הוא הופק בתקציב צנוע מאוד יחסית לסרט אנימציה מסחרי באורך מלא. שנית, למרות שקשה להגיד שהוא אילם, אין בו שפה מדוברת. התקשורת מבוססת על צלילי חיות שהוקלטו, לא הונדסו(!); כמו כן, הוא נוצר בתוכנת האנימציה החינמית בלנדר. עובדה ראויה להערכה אמנם, אך גם ניכרת בתוצאה, ולא לטובה. וזו אפילו לא הבעיה הגדולה של הסרט.

הוא מתאר עולם שבו נותרו רק חיות. לא מובן אם זה כך כי האנושות נכחדה או נטשה. כן מובן, שזה עולם המצוי במשבר אקולוגי. גלי ענק תוקפים את היבשה בזעם עד שהכול טובע. חתולה שחורה וחששנית מנסה למצוא את הדרך לשרוד בתוך המשבר הזה, בתוך עולם הטבע הטובע.

במנוסה על חייה היא בורחת לתוך סירה, שם היא פוגשת קפיבארה. לאט לאט הסירה הופכת בית לחיות נוספות. דימוי הסירה בלב עולם טובע מזכיר (ולא במקרה) את סיפור תיבת נוח התנ״כי, מינוס בני אדם והזוגות־זוגות.

ואם מזג האוויר הקיצוני ומראה העולם נטול האנושות לא זועקים חזק מספיק את המסר האקולוגי, כל השאר יעשה זאת. כיאה לתיבת נוח, מדובר על חיות שונות ומגוונות, שהתקבצו מקצוות עולם שונים. מלבד חתול וכלב בית מצויים ורב־יבשתיים, יש כאן עוף לבלר (אפריקה), למור (מדגקסר) וקפיבארה (דרום אמריקה). כנגד הסיכויים, הן מצליחות להסתדר יחד ולחיות זו לצד זו, אפילו לסייע האחת לשנייה, כיאה למצב החירום שאליו נקלעו. יחד הן שטות במסע הרפתקה בים, ביבשה ובאוויר. חיות כל העולם, התאחדו!

לא צריך הרבה על מנת לעורר את בלוטות ההזדהות, החמלה והחיבה למראה חיות מתוקות, פרוותיות, חסרות אונים. אך יש בזה גם משהו מעט זול ומניפולטיבי

זה סרט מתוק, רגיש ומסור להעברת המסר התמטי. משהו בחיות מעורר הזדהות, למרות שהן לא מואנשות ולמרות שהאנימציה חסרה בפירוט. אבל למען האמת, זו דווקא לא משימה קשה לביצוע: חתולה שחורה ומתוקה, כלב עליז, למור שובב, קפיבארה עצלנית (וטרנדית) – כולם נמצאים בסכנת חיים. לא צריך הרבה על מנת לעורר את בלוטות החמלה והחיבה למראה חיות מתוקות, פרוותיות, חסרות אונים (ולא במקרה גם לא חיות טורפות או תוקפניות). מבחינה זו יש בבחירות של יוצריו גם משהו מעט זול ומניפולטיבי.

מילא. עם מניפולציה אפשר לחיות בשלום. החיות חמודות וזה מספיק. אבל יש כמה בעיות מהותיות יותר, שקשה להתעלם מהן. ראשית, האנימציה לא חדה מספיק ומחווירה (די מילולית האמת, כי עבודת הצבע לא בשיאה) מול סרטי אנימציה אחרים שיצאו במהלך השנה לאקרנים, גם הצנועים יותר (למשל הממלכה של קנסקי, שעוסק בתמות דומות).

באותה נשימה קשה להתעלם מהקסם המסויים של ״עם הזרם״. משהו בהדמיית תנועות המצלמה בגובה החיות, הצלילים שהן מפיקות והאופן שבו הן זזות ומתנהגות, קולע בול. יש בסרט תחושת אותנטיות, שחסרה בהרבה יצירות אחרות.

זה היה יכול להספיק לסרט קצר. האמת, זה היה יכול להיות אפילו מרשים לסרט קצר (וראוי לציין שהיצירה גם מבוססת על סרט קצר). אבל מכיוון שזה סרט באורך מלא, יש בו בעיה נוספת שקשה להתעלם ממנה. הסיפור נדוש ולא קורה בו הרבה. גם מה שכן קורה בו חוזר על עצמו ולא מחדש.

למרבה האירוניה הסרט עושה שימוש לא טוב במיחזור להעברת מסר אקולוגי: אותם דברים קורים שוב (ושוב) בצורה דומה מדי: החתולה השחורה רודפת אחרי סירה מספר פעמים, או מוצאת את עצמה נאבקת עם זרמי המים בסכנת טביעה. אותה גברת בשינוי אדרת. כמו כן, החתולה, שאמורה להיות הגיבורה, עוברת התפתחות שטוחה, צפויה ונטולת שיניים.

הסרט מעורר התלהבות וכאמור זכה כבר בגלובוס הזהב, יש לו גם סיכויים טובים לזכות באוסקר. אך אני לא חושב שזה הודות לטיבו. כמו שקורה לא פעם, הסרט זוכה להכרה אבל לא מהסיבות הנכונות. הוא האנדרדוג, ואנשים אוהבים אנדרדוג.

״עם הזרם״ נעשה בתקציב זעום של ארבעה מיליון דולר, על ידי צוות של כמה עשרות אנימטורים בלבד. לשם ההשוואה, ״רוז הרובוטית״ תוקצב בקרוב ל־80 מיליון דולר, ונעשה על ידי צוות עצום. בהחלט ראוי לתת לו קרדיט על ההישג, אולם עם כל הכבוד, לא כך מעריכים סרט. הנושא בהחלט חשוב, אך ממוחזר לעייפה.

הן מבחינה עלילתית והן מבחינה אסתטית מדובר באחד מסרטי האנימציה הפחות טובים שיצאו בשנה האחרונה. ועם זאת, הוא זוכה בנקודות זכות רבות בגלל שהוא מקסים, אותנטי ועוסק במסרים חשובים. בשקלול כל אלה – קשה שלא להמליץ עליו לצפייה, בין אם לילדים או לכל המשפחה. אבל לכך מתלווה המלצה נוספת: זו חוויה שאפשר ורצוי לעשות בנוחות הבית, על מסך קטן. והאמת, בהלימה עם המסר של הסרט, לצפייה כזו יש גם תועלת אקולוגית.

---

עם הזרם
בימוי: גינץ זילבלודיס
לטביה, 85 דק’, 2024
3 כוכבים