״לנדמן״: החיים עצמם, על סטרואידים, אלכוהול ונפט

בשנת 2020 הפודקאסט העלילתי ״בומטאון״, שסיפר על גילוי מאגר נפט עצום בטקסס, עלה לצמרת ההאזנות באייטיונס וספוטיפיי. ארבע שנים לאחר מכן, ההסכת שסחף מיליונים בארצות הברית עובד לסדרת הטלוויזיה ״לנדמן״ (שעלתה בHOT), בכיכובו של בילי בוב תורנטון. בגלל גיבוריה אפשר לאהוב אותה. בגלל תעשיית הנפט וההרס הסביבתי, אפשר לשנוא אותה. ובגלל המורכבויות שהיא מתארת, אפשר לעשות את שניהם.

בילי בוב ת׳ורנטון מגלם את טומי, מנהל חברת נפט מנוסה וחלקלק, ציני אך טוב לב, כנוע אך נחוש: מעין כולבויניק הנוסע בשדות הנפט המתפרשים על פני מאות קילומטרים ומכבה שריפות – מטאפוריות ומילוליות גם יחד. טומי הוא לא בדיוק מה שמדמיינים כשאומרים מנכ״ל. הוא לא לובש חליפות. הוא לא מקפיד על גינונים. הוא עממי, גס, בוטה, חצוף, שלא נרתע מללכלך את הידיים. האמת, לא ממש יש לו ברירה.

יש קרטל סמים באזור שעושה לו צרות; משאבות תקולות הן עניין יומיומי; הוא אחראי על נפשות רבות בעבודה מסוכנת במיוחד – וכל זה מוליד לא מעט דילמות וסוגיות משפטיות ומוסריות לצד העסקיות. אם לא די בכך, גם חייו האישיים נמצאים בבלגן. הוא אלכוהוליסט מזדקן שמעשן בשרשרת.

אינסלי (מישל רנודלף) בתו המתבגרת שעוברת לגור עמו, היא בלונדינית יפהפייה שמושכת המון תשומת לב מהסוג שאבא לא אוהב לראות. בזה היא מזכירה את אמה, גרושתו של טומי, אנג׳לה (אלי לרטר) שלפתע רוצה לשוב לזרועותיו, למרות שהקשר ביניהם נראה רעיל במיוחד.

גם בנו לא נותן לו נחמה גדולה. הוא נשר מלימודי התואר על מנת להכנס לעסקי הנפט בעצמו. ולשם כך, הוא צריך ללמוד את התעשייה מלמטה ומתגייס לצוות תחזוקה בשירות אביו. הבעיה היא, שכמו כל הדברים בחייו של טומי, גם בנו מושך צרות כמו שאור מושך עש. כבר ביומו השני לעבודה הוא מעורב בתאונה שבה נספים כל צוותו, וזו רק התחלת התסבוכת.

לנדמן עמוסה גם בשלל מוטיבים מז׳אנרים שונים. מלודרמה; דרמה משפטית או דרמת פשע; ניחוח מערבוני, וקומדיה הגובלת בפארודיה. הודות לתמהיל הטלוויזיוני העמוס והמוזר, היא מצליחה להציף ביקורת בין השורות

כמות המשברים והאירועים המתגלגלים לאורך העונה ב״לנדמן״ היא לא סבירה בלשון המעטה. בטח שלא במסגרת עלילתית של חודש. אפילו לשנה זה יהיה צפוף. תאונות קטלניות, בגידות, שחיתות, מזימות, בתי משפט, אלימות ושכול. הגיבור מתייצב מול עורכי דין כרישים, בריונים, עובדים מרדנים וסוחרי סמים – כולם עומדים בתור לסבך את חייו.

קטסטרופות וטרגדיות מתרחשות ללא הרף, אבל לנדמן לא עמוסה רק בתפניות ודרמות, אלא גם בשלל מוטיבים ומאפיינים שנלקחו משלל ז׳אנרים טלוויזיוניים. אפשר למצוא בה מוטיבים מלודרמטיים, טלנובליים כמעט; קווי עלילה דומים לדרמה משפטית או דרמת פשע, ואפילו ניחוח מערבוני. יש בה המון קומדיה, הגובלת בפארודיה. מלבד זאת, היא שואפת לפוצץ את בועת התמימות לגבי התלות הגלובלית בנפט. והודות לתמהיל הטלוויזיוני העמוס והמוזר, היא מצליחה להציף בין השורות ביקורת נוקשה.

ציניות לכל הצדדים

לא סתם הגיבור הוא חצי קאובוי, חצי ליצן אלכוהוליסט בהכחשה ששותה ללא הרף בירות מעוטות אלכוהול (זה לא נחשב אלכוהול בעולם שלו); הוא יודע היטב איך הוא נראה ואיך הוא נתפש על ידי אחרים. שום דבר לא חומק מעיניו הערמומיות. ההקבלה בין ההתמכרות האישית להתמכרות הגלובלית לנוזל רעיל היא תמצית המסר והמכניקה של לנדמן גם יחד.

איכויותיו הדואליות של טומי חולשות על כל רכיב בסדרה. כל הדמויות מגלמות את מה שמצופה מהן להיות ובמקביל את מה שהן מחביאות בליבן. ארצות הברית הנאיבית והמיושנת פוגשת את ארצות הברית המפוכחת, שיודעת היטב כמה דופקים את האיש הקטן. ולא, זו לא נעורות בסגנון תרבות ה־WOKE, זו ערות מסוג אחר – מעשית, לא טרדנית, לא פופולרית. הקלישאות, הסטראוטיפים של נשים, בני נוער וגברים קשוחים – מתנפצים כאשר מתבהר שכולם מודעים לפוליטיקה של זהויות, ולכוחו החתרני של ניכוס תרבותי.

לנדמן הסדרה, ממש כמו טומי, אינה תקינה פוליטית. היא לא מנסה להיות. זו סדרה שנועדה לעצבן, ללעוג, אולי להטריל ולהתוות דרך משלה בעולם פוליטי מסוכסך. היא משתמשת במטרות פוליטיות נפיצות במישרין ובעקיפין ומסיבה זו היא עשויה להרתיע צופים רגישים, בעיקר אם הם בוחרים לקבל כל דבר פשוטו כמשמעו.

חוסר התקינות הפוליטית לא אמור להפתיע אם יודעים מי מנהל את ההצגה הטלוויזיונית הזו: טיילור שרידן (לצד כריסטיאן וואלס יוצר הפודקאסט בומטאון), שאחראי על סדרות כמו ילוסטון וטולסה קינג. שמו נקשר לא פעם לפוליטיקה ימנית ולדונלד טראמפ, בצורה המגונה ביותר.

מצד אחד יש דברים בגו. זו לא אמריקה הליברלית. זו סדרה על עובדי כפיים, מלאה בערכים ומסורת מיושנים, עם הגברים הכי גברים שיש (לכאורה). מצד שני, היא יותר מדי מודעת לעצמה, לפוליטיקה ולאירועי השעה, מכדי לראות בה תוצר רפובליקני שמרני. היא בהחלט יותר ימנית מאשר שמאלנית, אבל יותר מכל היא צינית לכאן ולכאן.

עשרת הפרקים של לנדמן מתחננים לצפיית בינג׳. היא קצבית, קולחת, מותחת ומלוהקת נהדר מכף רגל ועד כובע הבוקר שעל הראש של תורנטון. לצידו אלי לרטר בהופעה טלוויזיונית מצוינת, ג׳ון האם (מד מן) בתפקיד נשיא חברת הנפט מונטי; ואפילו דמי מור כקאמי, אשתו של מונטי. אבל זו ההצגה של תורנטון, שמתאים לתפקיד הזה כמו כפפה ליד. הכריזמה נוטפת ממנו, ועל אף שהוא מגלם דמות פגומה מוסרית ובעייתית מכל הבחינות, דרכו המיוחדת הופכת אותו לאחד הגיבורים החביבים ביותר שהמסך הקטן ראה מזה זמן רב.

למרות שמדובר בסיפור מסגרת רחוק מעולם התוכן של הקהל הישראלי, כל מה שקורה בתוך המסגרת הוא ״החיים עצמם״ על סטרואידים. ציפיות, חלומות, כשלון, אכזבות, שברון לב והתפכחות למציאות לא רצויה. אין בחירות טובות. יש בחירות פחות גרועות.

אפשר להנות מ״לנדמן״ כאסקפיזם טהור, אך גם כאמירה פוליטית שאפשר להגדיר כאנטי־מפלגתית (להבדיל מדו־מפלגתית). היא מציעה פרספקטיבה צינית על החברה הקפיטליסטית, על ציפיות חברתיות נאיביות ורגישות תרבותית אקטואלית. אפשר לזהות בה ציור־פופ מוגזם ופלקטי וגם קריקטורה ארסית. דווקא בגלל שהיא כל כך מופרכת ומודעת לעצמה, הסדרה מצליחה לדחוס את רוח התקופה לחוויית צפייה סוחפת, מנערת וממכרת.

---

לנדמן
יוצרים: טיילור שרידן וכריסטיאן וואלס
ארה״ב, 2024, עשרה פרקים
4.5 כוכבים