ציקי אייזנברג: בין קרבות הצלבנים לקטסטרופה של ימינו

חגית: שלום ציקי, מה שלומך בימים אלה ואיפה אני מוצאת אותך?

ציקי: הי חגית, אני בטוב אחרי שנה מוטרפת ומורכבת במיוחד (למרות שהפוליטי לא נגע בי באופן אישי). בין תערוכת יחיד שהצגתי בקו 16 בחודש יוני, לניתוח מוח ועכשיו בימים אלו תערוכה חדשה ״חיטין״ בסדנאות האמנים בתלפיות

חגית: סליחה. ניתוח מוח? נאלמתי דום

ציקי: חחח. כן זה מפתיע. גם אותי זה הפתיע. בתחילת הקיץ, תוך כדי התערוכה הקודמת, התגלה גידול שפיר במוח. אז היה קיץ קשוח. ועכשיו בסדר

חגית: זה באמת ״מסיח את הדעת״ מהפוליטיקה, שמחה לשמוע שאתה אחרי זה. והתערוכה ״חיטין״, שאצרה הדסה כהן ומוצגת בסדנאות האמנים בירושלים נמצאת בעיצומה. מהרגע שקראתי עליה לראשונה אני שואלת למה חיטין? למה עכשיו?

ציקי: קרב קרני חיטין שהתרחש ב־1187 על הר ארבל, ליד הכנרת, היה הקרב שסיים את ממלכת הצלבנים (ממלכת ירושלים). הצלבנים ישבו פה 200 שנה, ואז בתהליך של כמה שנים של התפוררות ובקרב אחד מכריע הם סיימו את תפקידם ההיסטורי כאן

ציקי: הקרב הזה רלוונטי לקיום שלנו כאן, לא רק מאז 7.10 אלא באופן כללי, כביטוי ומשל לתהליכי התפוררות וכיליון. אני מוצא את עצמי מתעסק ב״סיפורים גדולים״. ככה היה בפאטריה – התערוכה בקו 16 – ועכשיו ב״חיטין״. סיפורים גדולים של התרסקות והתפוררות הם כלי מטאפורי, לדבר דרכם על המקומי על העכשווי, על האישי

חגית: אתה מתייחס לשתי התערוכות כאל מהלך המשכי, אולי רצף מחשבה. תספר בכמה מילים מה הצגת בגלריה קו 16

ציקי: כן. זה מהלך ממשיך/משלים. גם ב״פאטריה״ (שאצרה טלי קיים) לקחתי השראה משני מקורות בו זמנית: סיפור היסטורי גדול – הטבעתה של ספינת המעפילים ״פאטריה״ בידי כוחות ההגנה, והשם עצמו – ארץ אבות. על שתי התערוכות עבדתי במקביל, אבל הראשונה הייתה הרבה יותר אישית, משחקית. הביאה את הסטודיו לגלריה

חגית: מאיפה אתה מגיע למחקר ההיסטורי, ואיך אתה מעבד את המידע הזה לתוך העבודה?

ציקי: היחס להיסטורי הוא לא מחקרי אלא פלטפורמה להשראה. למחשבה. ההתייחסות לסיפורים ההיסטוריים/ארכיאולוגיים של המרחב המקומי תמיד העסיקה אותי. אבל זו אינה תערוכה מחקרית או ניסיון לספר את הסיפור של הקרב, או של ממלכת הצלבנים. סיפור התבוסה הוא פלטפורמה לעסוק דרכה בדברים.

בשוטף אני עובד בסטודיו. מצלם, יוצר ההצבות. הם אינם מקושרים בתחילת הדרך לסיפור ספציפי אלא יותר לאווירה כללית. הסיפור מגיע אחרי. מעניין לחשוב על ארכיאולוגיה גם בהקשר של הפעולה הצילומית שלי. אחד המאפיינים בתערוכה הפעם הוא שאין דימויים שצולמו בצילום ישיר, בעולם.

הדימויים כולם צולמו בסטודיו, כך שאלו צילומים של צילומים: תצלומים מהרשת, ממגזינים, ספרים ומארכיונים שונים, שאני מצלם שוב במניפולציות שונות, ומבקש להפוך אותם מתצלום לאובייקט. מהלך שיש בו מהארכיאולוגי, ניסיון לגרד את פני השטח של הדימוי כדי לחשוף שכבות שמתחת

פלישתים, רומאים, ישראלים, צלבנים. הכול ביחד נכנס לסלט הזה של המקום. אני לא רוצה להפריד. אני רוצה לאפשר איזושהי הבנה, אולי רגשית, של הקיום כאן

חגית: מעניין שאת השיחה שלנו פתחת באמירה שאתה ״מנותק מהפוליטי״ – והנה התערוכה די נסובה על אותה שאלה של ״הזכות על הארץ״, אותו מאבק אינסופי של קבוצות דתיות / אידאולוגיות

ציקי: כל כך הרבה אנשים נדרסו השנה מהפוליטי. ובמקרה הצרות האישיות והטירוף שלי השנה לא נגעו לזה. אני לא תופס את עצמי מנותק מהפוליטי ברמה הרחבה. הכוונה שלנו בתערוכה היא להעביר את הצופה איזשהו מסע (קצר אמנם) בין שערים של חרדה, ציפייה, חורבן. כן, זה לא אופטימי ולא מנותק מהפוליטי. נוצר מצב שגם מאוד אקטואלי, למרות שאיכשהו החיים כאן מזמנים כל הזמן עיסוק כזה

חגית: במידה מסוימת נראה מופרך שההתכתשויות הללו נמשכות אלף שנה, לתוך העידן שלנו. מתסכל ועצוב

ציקי: אלו התכתשויות על תפיסת עולם. על קיום. אידיאולוגיה ברמה הכי בסיסית. לא יודע אם אנחנו בכלל יכולים אחרת. ההיסטוריון פרופ׳ דוד אוחנה הצביע על כך שהחומרים בתערוכה לקוחים מתקופות שונות: פלישתים, רומאים, ישראלים, צלבנים. הכול ביחד נכנס לסלט הזה של המקום. זה חלק מהעניין שלי. אני לא רוצה להפריד. אני רוצה לאפשר איזושהי הבנה, אולי רגשית, של הקיום כאן. אז הסיפורים האלו, הקולאז׳ שנוצר מהם מאפשר לי

חגית: לדוד, כמי שמגיע ממחקר אקדמי, הערבוב הזה מפריע לו? אני חושבת שבאמנות יש חופש תנועה הרבה יותר גדול, אפשר להתייחס לרפרנס רעיוני, או דימוי, או חומר, ולהתרחק ולערבב כאוות נפשך. בסופו של דבר ההיגיון של התערוכה עומד בפני עצמו

ציקי: נראה לי שהוא מקבל את ההפרדה בין המחקרי־האקדמי לבין המטאפורי־אמנותי. בסופו של דבר ההתיחסות להיסטורי היא בהחלט מתוך מקום של סיפור – story. שני ספרים של אוחנה – ״לא צלבנים ולא כנענים״ והשני ״גם צלבנים וגם כנענים״ ממש ליוו אותי בתהליך העבודה. מה שנפלא בהם, בין היתר, שהוא מתייחס להיסטוריה כאל מטאפורה, כאל תהליך שמשליך אל ההווה, אל ההווים (ברבים)

חגית: ספר לי על עצמך, מאין באת ואיך הגעת לאמנות? ואיך נמשכת לבחירה באמנות שהיא לכאורה מאוד לא אישית, מספרת סיפורים אפיים

ציקי: אני בן 48, חי בכפר סבא עם בת הזוג שלי ושני ילדים שהולכים ומתבגרים (11 ו־14) ואני מתעסק באמנות ובחינוך מאז ומתמיד. למדתי במחלקה לצילום בבצלאל את התואר הראשון, אני מורה בתיכון אלון ברמת השרון, ובמקביל מנהל שגרת משפחה וסטודיו. העיסוק בקטסטרופה מלווה אותי כבר די הרבה שנים, לפחות מאז 2018, תקופת לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה.

סיפורים אפיים תמיד מכילים בתוכם את החורבן ולפעמים גם את היציאה ממנו. אני חושב שהמשיכה להיסטורי הגיעה מאבא שלי, שהיה היסטוריון חובב. טיולים איתו תמיד כללו סיפורים על קרבות גדולים, בסוף זה נכנס ל־DNA. ובאמת התערוכה הקודמת, ״פאטריה״, ניסתה לעשות סדר בזכרון הזה ובהררי הספרים והחפצים שהוא השאיר. ״חיטין״ מתרחקת קצת מהאישי. אולי מעט ״ממלכתית״ יותר

חגית: החומרים שמשמשים לקולאז׳ים שלך – הפיסוליים והצילומיים – מגיעים מהעזבון של אבא?

ציקי: בחלקם, אבל לא רק. אני אגרן, כל הזמן אוסף ומתקשה להיפרד. בתערוכה הנוכחית יש פחות קולאז׳ים או חפצים ויותר תצלומים שמבוססים על צילום חוזר – תצלום בו אני מצלם תצלום אחר או אובייקטים שצילמתי, גזרתי וצילמתי שוב כאובייקט – החזרתי אותם כך לעצמי

חגית: זה למעשה סוג העבודות שלך שהכרתי יותר בעבר. אני חושבת שאתה בונה את העבודות בשכבות שהולכות ומתרחקות מהמקור הוודאי, כמו שאתה ״מרחיק עדות״ בעיסוק (לכאורה) בהיסטוריה רחוקה. זה סוג של ארכיאולוגיה פנימית, מבחינתך?

ציקי: נכון. השכבתיות מאוד חשובה לי. אולי לא שכבתיות כמו הסתרה. אני כל הזמן מנסה להסתיר משהו בתוך הצילום. אני חשב שכל העיסוק שלי באמנות הוא קצת ארכיאולוגי. מנסה למצוא את השכבות, את מה שמסתתר ביניהן. זה מצב כזה שההתרחקות מחייבת כדי להתקרב לעצמי, או לכאן ולעכשיו. קצת כמו שקרב קרני חיטין, שכביכול הוא לא שלנו בכלל – מוסלמים נגד צלבנים – ובכל זאת כל־כך רלוונטי לנו. ההתרחקות 1,000 שנה אחורה מאפשרת לנו להתבונן על עצמנו

חגית: מהבחינה הזו, מרחק הזמן בוודאי מפריד. אם כי הכול נצבע בגוון הזה

ציקי: טוב, לגמרי. זאת המציאות שלנו פה כרגע. נכון, הפוליטי כל כך גועש שהוא זולג ומחלחל לכל מקום

חגית: אפשר לשאול בהיבט האישי, עם הניתוח שעברת, ואני משערת שכל הבירורים סביבו ותקופת ההחלמה – חווית טלטלה מפחידה. זו חוויה ששינתה את העבודות שלך? את הדרייב ליצור?

ציקי: אפשר, בטח. זו הייתה טלטלה מפחידה בהחלט. ונדרשה בשביל לעבור אותה בטוב מידה של הדחקה. מבחינת היצירה, היה לי קצת מזל שאת נפילת המתח בין התערוכה שננעלה לתערוכה החדשה ביליתי באשפוז ובשיקום, ככה שלא היה לי הרבה זמן לנוח 🙂 אבל בהחלט כל הסאגה הזו נתנה לי להבין שאני אוהב את מה שאני עושה

חגית: תכלס, מסקנה נהדרת. מה עוד צפוי בחודש האחרון של התערוכה?

ציקי: ב־12.3 יהיה שיח גלריה בתערוכה עם גנאדי ניז׳ניק. הוא הרוח החיה מאחורי פרויקט מרשים של ״מועדון ממלכת ירושלים״ – זו קבוצה שאחת לשנה משחזרת את קרב קרני חיטין. הם עושים זאת עם תלבושות, תפקידים, מלאכות עתיקות. כל התהליך

חגית: זה עם אנשים אמיתיים?

ציקי: אנשים ופעולות אמיתיים לגמרי. זה חלק מתנועה בינלאומית או מגמה שנקראת Living History, שהמשתתפים בה משחזרים אירועים היסטוריים או קרבות משמעותיים. זה נפוץ בארה״ב, בשחזור קרבות ממלחמת האזרחים, ובאירופה מאירועים שונים – מלחהמת העולם השנייה והראשונה, או היסטוריה מוקדמת יותר כמו מסעות צלב וקרבות נפוליאון.

בשיח עם גנאדי נדבר וננסה להבין איך עובד כל עניין ״ההיטוריה החיה״ ומדוע כל־כך רלוונטית להם ממלכת הצלבנים

חגית: ולצד איחולי בריאות, לפני שניפרד – אתה כבר עם הפרויקט הבא בראש?

ציקי: אני כבר עובד על כמה פרויקטים, גם מה שימשיך את הנוכחי וגם דברים נוספים. וכמו תמיד, מחפש בית להציג 🙂. אני רוצה לומר המון תודה, לכל הצוות שעל התערוכה הזו, ותודה לך על השיחה, ולאחל לכולנו לסיים כבר עם הקטסטרופות