״אני עדיין כאן״: ברזיל של שנות ה־70 לא כל כך רחוקה מכאן

שני המועמדים הבולטים בקטגוריית הסרט הבינלאומי בטקס פרסי האוסקר הקרוב, הם סרטים פוליטיים. שניהם גם מתרחשים באמריקה הלטינית. אך הם שונים מאוד זה מזה – הן בסגנון, הן בנושא ובתקופה. הראשון הוא קומדיית מחזמר הפשע ״אמיליה פרז״, השני הוא ״אני עדיין כאן״, דרמה ביוגרפית על משפחה ששלוותה מופרת לנוכח המצב הפוליטי בארצם.

הבמאי וולטר סאלס, ביסס את הסרט על ספר ביוגרפי שכתב חבר ילדות שלו, מרסלו רובנס פאיבה. בסרט מרסל הוא ילד קטן ומתוק, המנסה לשכנע את הוריו לאמץ כלבלב שמצא בחוף הים. הוא בן למשפחה גדולה ומבוססת, יפה ומאושרת, החיה בבית אמיד ונוח על החופים הקסומים של ריו דה ז׳ינרו.

סאלס משקיע חלק נכבד מפתיחת יצירתו כדאי לתאר בפרטי פרטים את חיי היום־יום של המשפחה, כדי להדגיש את ההיאחזות והעיסוק הפנימי בשלהם, בעוד שברקע האקלים הפוליטי מבשר רעות. זוהי החלטה נכונה, שמדגישה את הקרע הדרמטי שמתרחש לאחר מכן.

זה קורה כשהאבא, רובן (סלטון מלו), חבר קונגרס לשעבר, נעצר לתשאול משטרתי – קצר לכאורה. אולם כמו רבים אחרים באותה תקופה, עקבותיו נעלמים כאילו בלעה אותו האדמה. זו הייתה תקופת הדיקטטורה בברזיל בשנות ה־70. המשטר הצבאי האגרסיבי נקט בדרכים איומות כדי להתמודד עם המאבק הפנימי ועם החשודים בפעילות חתרנית נגד המשטר. אחת הדרכים הידועות הייתה לחקור, לענות ולרצוח ללא משפט חשודים בחתרנות.

מיד לאחר חקירתו של אב המשפחה במשטרה נלקחות גם אשתו, יוניס (פרננדה טורס) ובתו אליאנה (לואיזה קוסובסקי), לחקירה דומה. השמש הברזילאית והחופים המוזהבים מתחלפים בחדרי חקירות חשוכים; קולות השחפים וצחוק הילדים מתחלף בזעקות ותחינות לשחרור; המשחקים המשפחתיים בתשאולים סיזיפיים ואכזריים. האם ובתה לבסוף משתחררות אך כשהן חוזרות הביתה, אמנם התפאורה שבה לקדמותה, אך המציאות עצמה מתהפכת בצל היעלמותו של אב המשפחה. והחיים משתנים מחלום לסיוט מתמשך.

המשטר לא לוקח אחריות או מבשר למשפחה מה עלה בגורלו של רובן. יתרה מכך, המדינה מכחישה כל קשר ואת עצם קיומה של החקירה. מה שמשאיר את הנפשות המסכנות להתמודד עם מגוון של בעיות – כלכליות, לוגיסטיות, אך בעיקר פסיכולוגיות ורגשיות. בור נפער בנשמה וחוסר האונים זועק.

יוניס האם, שהסיפור מתואר מנקודת מבטה, הופכת לדמות טראגית מרגע לרגע. כל סצנה פוצעת את הלב, כל תמונה משפחתית בה היא מביטה, כל מכתב שהיא קוראת, כל בשורה מחברים או מהעורך דין פותחים מחדש את הפצע. הכאב נאסף ונערם לזעקת כאב טראומטית של 136 דק׳. ההיעדר, הריקנות והאובדן מתוארים דרך התמודדותה הכואבת, בעוד שהיא מנסה להגן על משפחתה מצד אחד ולחקור ולהיאבק על האמת מצד שני.

תמונה איומה של עינוי פסיכולוגי, כשאחד מבני המשפחה נעלם אל גורל איום והמשפחה מתייסרת ונאלצת להתמודד עם אי ודאות כמעט כל חייה.

קשה להימנע מהנרמול של שגרת חיים מזעזעת, עצובה וחסרת תקווה, עד שהיא הופכת לחיים עצמם

הטרגדיה שחווה המשפחה מולידה סרט מרגש. זאת, לא מעט בזכות משחק מופתי – הן טורס והן שאר הדמויות על הסט, בני המשפחה והחברים של גיבורי הסיפור, מספקים תצוגת משחק אותנטית, המשדרת בעיקר חוסר אונים משווע ומהדהד, בצל המתח שנוצר בין האידיליה שאליה נחשפנו בתחילת הסרט לאווירת הקטסטרופה שמרחפת עליו בהמשך.

בצל אירועי השעה בארץ ומשבר החטופים במרכזם – העלילה עשויה להיות אף יותר מרה וכואבת לקהל הישראלי. אך גם ללא זיקה זו, הבמאי מתאר תמונה איומה של עינוי פסיכולוגי, כשאחד מבני המשפחה נעלם אל גורל איום ובגלל שאין אישור או ודאות לגבי מה שאירע לו, המשפחה מתייסרת ונאלצת להתמודד עם אי ודאות כמעט כל חייה, ללא סגירת מעגל (דבר שגם הוא מוכר לקהל הישראלי). האחד מעונה ונרצח, האחרים נידונים לעינוי בלתי פוסק.

זה סיפור מעורר הזדהות, מטלטל ולא קל לצפייה. מצד שני, הוא אינו חף מתקלות: פואטיקה מסורבלת ולא קוהרנטית, עלילה מרוחה ותסריט נסחב. שיאו הדרמטי של הסרט מגיע מוקדם מאוד, מוקדם מדי למעשה, ולאחר מכן הוא נשען יותר מדי על דיאלוגים ותיאור מנומנם של שגרת החיים שלאחר האסון.

הבמאי ניסה כנראה להראות כיצד קשה להימנע מהנרמול של שגרת חיים מזעזעת, עצובה וחסרת תקווה, עד שהיא הופכת לחיים עצמם. אולם הוא עושה זאת במחיר הפקרת העלילה שהופכת דלה ומדשדשת, ועוצמת הקונפליקט העז שממנו התחילה דוהה עם הזמן. רק בחלקו השלישי, ״אני עדיין כאן״ חוזר למצוא עוגן באירועים עלילתיים חדשים, שמעוררים מחדש את רמת העניין.

למרות צדדיו החלשים, הסרט רושם הישגים יפים בתקופת הפרסים. הוא מועמד מוביל בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר. אפשר לשער שיזכה, בעיקר בזכות הסקנדלים שהתעוררו סביב ״אמיליה פרז״ המתחרה, שנחשבת למועמד המוביל עד ל״גלובוס הזהב״ אך ירה לעצמו ברגל בשורת אירועי פוליטיקלי קורקט שבהם מעורבים כוכביו.

״אני עדיין כאן״ גם מועמד בקטגוריה הכללית של הסרט הטוב ביותר בתחרות. פרננדה טורס זכתה בגלובוס הזהב ומועמדת לאוסקר על תפקידה, והוא זכה גם בפרס התסריט בפסטיבל ונציה האחרון, בספטמבר. חשוב מכל אלה, יש לציין שזהו הסרט הברזילאי הראשון בהיסטוריה שמועמד בקטגוריית הסרט הזר של פרסי האקדמיה – הישג יפה בפני עצמו.

אולם חשיבותו נעוצה בעובדה נוספת, בלי קשר לתארים ולפרסים. הדרמה הפוליטית של סאלס, למרות שעיסוקה בסיפור הפרטיקולרי של הפוליטיקה וההיסטוריה הברזילאית, מצליחה לגעת בנושאים פוליטיים אוניברסליים חשובים, המוכרים ממשטרים אפלים ומדכאים אחרים – רובם בתקופות אחרות, אך הם מהדהדים גם אירועים קרובים בני זמננו. והוא עושה זאת בעדינות, אך בעוצמה, ברכות וברגישות, אך בצורה מעוררת כאב והזדהות.

בסיכום הסופי עולות איכויותיו על מגרעותיו והסרט מעניק חוויית צפייה שקשה להישאר אליה אדיש. וסופה, למרות הסיפור המזעזע, מעביר מסר חשוב ורלוונטי – על הסכנה שבדיקטטורה בכלל, ועל הכאב הבלתי נסבל של אנשים ומשפחות שנקלעו לעין הסערה הפוליטית ונפגעו.

---

אני עדיין כאן
בימוי: וולטר סאלס
ברזיל, 136 דק׳, 2024
4 כוכבים