חוסן ועול: המרחב המוגן של לימור טרלובסקי

״חומרים מדברים אליי״, אומרת לימור טרלובסקי. ״הם ממלאים אותי. חתיכה של איזה פרופיל חלוד יכול לקחת אותי למחוזות רחוקים״. בתערוכת היחיד ״מרחב מוגן״ שתפתח ביום שישי הקרוב (28.3) היא תציג סדרות של עבודות שעשויות חומרים שונים: ברזל, רדי מייד, זכוכית, קרמיקה, צילום, קולאז׳, וידיאו ועוד – וכל זאת (כמעט) בפעם הראשונה.

בראשית דרכה עסקה טרלובסקי בעיצוב אופנה. היא למדה במחלקה לעיצוב אופנה בויצו חיפה (כיום אוניברסיטת חיפה), ועיצבה במשך עשר שנים עבור אחת החברות המסחריות המקומיות. אל עולם האמנות נחשפה בתחילה בעקבות תערוכות שבהן ביקרה ברחבי העולם. ״דרך אספנות של אמנות והכרות עם אמנים בסביבת העבודה שלהם הבנתי שזה המקום שלי, ששם אני רוצה להיות.

״התחלתי לעבוד בעץ, שמשך אותי בחומריות שלו. קניתי מסור שרשרת קטן וגיר לבן שאיתו סימנתי על לוגים של אלון והתחלתי לנסר. אחרי כמה חודשים כבר היה לי סטודיו גדול עם מנופים ושרשראות. בניתי לעצמי ממלכה מטורפת ויצרתי פסלי עץ פיגורטיביים בגובה שלושה מטרים מלוגים ששקלו טון וחצי״.

רגע לפני שתכננה להציג את העבודות, החליטה שהיא עושה הפסקה. ״חבר קישר ביני ובין גלריה בניו יורק שרצתה להציג את הפסלים, וזה נורא הבהיל אותי. לא הייתי בשלה לקפיצה הזו. זה סגר אותי. זמן קצר אחר כך נולדה בתי האחרונה, והתמסרתי למשך תקופה לבית ולגידול הילדים״.

אל האמנות היא חזרה דרך קרמיקה: ״בשנת 2018 הצטרפתי לחברה לשיעור בסטודיו של עדי לידור ברמת השרון. מהשיעור השני נשאבתי ברמות של לעבוד שם כל יום, כל היום. הבאתי לשם מחסן עם ציוד וחומרים והצבתי אותו בחצר של הסטודיו. הרגשתי שמצאתי את הדבר שלי. שדרך הנגיעה בחומר אני מצליחה לבטא את עצמי, תוך חיפוש אחרי אתגר טכנולוגי וגם אחרי רעיון.

״כבר בהתחלה ניגשתי למורה ואמרתי לה שאני רוצה ליצור זירת קרקס. היא טפחה לי על הכתף והציעה לי להתחיל בספל או צלחת. התחלתי עם כדים, בבניית יד בחוליות, ודי מהר התפתחתי לגופים גדולים יותר. מההתחלה עבדתי בסדרות על פי נושאים – בחרתי תמה ויצרתי קולקציה, כנראה כי אני רגילה לחשוב ולעבוד בקולקציות״.

קצת שפטתי את עצמי במהלך הדרך על זה שאני עוברת מחומר לחומר וממדיה למדיה, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שזה מה שמעשיר את היכולת שלי לבטא רעיון ובכל פעם דרך חומר וטכניקה אחרת

כשפרצה הקורונה והסטודיו נסגר, היא החליטה לקחת את העניין צעד אחד קדימה ויצרה לעצמה סטודיו בבית, שבו התחילה לחקור נושאים וחומרים נוספים. דרך חיפוש מקרי של חבל ימאים עבור בתה נחשפה לתופעה שלא הכירה ומכאן התגלגלה לחקור את נושא ה־Ama Divers, צוללות יפניות שבאופן מסורתי צוללות ללא ציוד צלילה כדי לאסוף פנינים מקרקעית הים.

הנושא הוביל אותה ליצור עבודה שהיתה אמנם מבוססת קרמיקה, אבל סביבה היא למדה גם לצקת באפוקסי וליצור בטכניקות נוספות. העבודה הסופית הוצגה ב־2023 בתערוכה בסטודיו של לידור, לצד סרט מ־1957 שמצאה ומתאר את הפעילות של הצוללות. ״זה מבחינתי היה שיא. להביא את הסיפור הנשי, את ניצחון הרוח. אנשים עמדו ליד העבודה ובכו. זה גם מה שהעניק לי את האישור לעובדה שיש לי מה להגיד, ולזה שאנשים רוצים לראות ולשמוע את העבודות שלי״.

עדים אילמים

הצוללניות הן אלה שהובילו אותה גם לעסוק בנושא של המרחב המוגן, במובנו הרחב יותר – בהקשר בעיקר לנשים ונשיות. ״תמיד העסיק אותי החוסן והיכולת מחד, והעול הבלתי נמנע מאידך. העיסוק בנשיות טומן בחובו גם עיסוק בשבירות ובחוסר השליטה על המציאות.

״הכוונה המקורית היתה ליצור תערוכת יחיד בנושא מרחב מוגן שעוסקת כולה בצוללניות, אבל עם הזמן הבנתי שזה רחב מזה. בגלל שאני עובדת הכי טוב תחת דדליינים – הצבתי לעצמי אחד כזה לטובת תערוכת יחיד והתחלתי לעבוד״.

כשקרה ה־7 באוקטובר התכניות שלה השתנו. ״היה לי מעצור גדול. במשך חצי שנה לא יכולתי ליצור, וגם עכשיו – אני מרגישה שעוד לא התאוששתי והחיים עוד לא חזרו למסלולם. אבל כל הדבר הזה גרם לי להתפקס, ולתוך העבודה שלי נכנסו הברזל והזכוכית והאש״. 

הברזל בא לידי ביטוי בסדרת הפסלים המרכזית בתערוכה, שעשויים כלובים שונים שעברו שריפה. אל תוך הכלובים, שהגיעו ממקורות שונים – כאלה שהביאה איתה טרלובסקי משווקים ברחבי העולם לצד כאלה שיוצרו במיוחד בשבילה – היא ניפחה בועות זכוכית שקופות וחלולות בצבעים שונים. את הצבעוניות היא בחרה על פי הצבעים שמייצרת להבת האש כשהיא דולקת.

אחרי הניפוח של הזכוכית אל תוך הכלוב, שהצורה שהיא יוצרת כמו נדחקת אל דפנותיו ומנסה לפרוץ ממנו , היא שרפה את האובייקטים יחד. הניגודים בין התנועה והצבעוניות העזה של הזכוכית לבין נוקשות הברזל השרוף מייצרים דיסוננס חומרי שכולל תשוקה לחופש, אל מול הרצון להישאר במרחב לכאורה־מוגן. ״הדימוי הזה כבש אותי. הנשיות הכלואה בתוך המחויבות והעול התחברו לי לנושא של מרחב מוגן״.

במקביל לעבודה על פסלי הברזל והזכוכית, היא החלה לצלם בסטודיו הביתי שלה – עבודות שיהפכו בסוף לסדרה של צילומים וקולאז׳ים שבהם מככב דימוי הצבר. ״קצת שפטתי את עצמי במהלך הדרך על זה שאני עוברת מחומר לחומר וממדיה למדיה, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שזה מה שמעשיר את היכולת שלי לבטא רעיון ובכל פעם דרך חומר וטכניקה אחרת. במהלך כל הדרך ליוותה ומלווה אותי האמנית אלה קנדל, שיצרה עבורי מסגרת תומכת ודוחפת שליוותה אותי במסע. היא נתנה לי כלים להתנהלות במרחב העשיה האמנותית״.

לדימוי של הצבר הגיעה בהתחלה באופן ספונטני, דרך קקטוס שצמח אצלה בסטודיו. ״הוא התחבר לי לקקטוסים שהיו צומחים מחוץ לבית של סבתא שלי בתל אביב, שהייתי מבלה אצלה המון כילדה, וכבר אז הם הרגישו לי כמו מי שהיה שם לפנינו ויישאר גם אחרינו. עדים אילמים. גם במקרה הזה, כמו בעבודות הברזל והזכוכית, עניינה אותי הניגודיות – החספוס והקוצניות שלהם אל מול הפריחה הצבעונית והעסיסית של הפרי״.

היה לי מעצור גדול. במשך חצי שנה לא יכולתי ליצור, וגם עכשיו – אני מרגישה שעוד לא התאוששתי והחיים עוד לא חזרו למסלולם. אבל כל הדבר הזה גרם לי להתפקס, ולתוך העבודה שלי נכנסו הברזל והזכוכית והאש

את הקקטוסים היא צילמה אצלה בסטודיו או בחוץ, באור טבעי, ללא עזרים וללא עיבוד תמונה. בעבודות הקולאז׳ היא יוצרת שכבה נוספת כשהיא מדפיסה את הצילומים על נייר כותנה או קנבס, ואז באופן ידני גוזרת, מדביקה ומעבירה אותם מניפולציות שונות. את התוצאה היא מצלמת שוב וסורקת על נייר פיין ארט, לכדי העבודה הסופית.

עבודות הקולאז׳ והצילום מוצגות בתערוכה כשהן גדולות, ממוסגרות במסגרות דמויות ברזל חלוד או עץ אלון, מבעד לזכוכית מוזיאלית. ביניהן מוצגות גם שתי עבודות שנושאות דימויים של ריקמה, שרקמה בעצמה על הבד המודפס ונושאים את המשפטים שהיתה אומרת לה סבתה: ״ילדה צריכה להיות עדינה״ ו״כל אישה צריכה מקצוע״.

את עבודות הפיסול בכלובים ועבודות הדו־ממד שעל הקיר משלימה עבודת וידיאו שצילמה בחודשים האחרונים, שבה כלוב נוסף, כזה של ציפורים, שבו שזורות חתיכות טקסטיל צבעוניות. על הכלוב יצרה טרלובסקי כתובת אש עם המילה ״הנני״ המותחת קו בין האישי לקולקטיבי.

העבודה מתארת את התהליך של השריפה, שמותירה מאחוריה ברזל חרוך. ״החלטתי שאני צריכה להביא תנועה של קינון. הציפור היא אלגוריה לאישה, שעוטפת ומקשטת את הכלוב. המטרה היתה שרק כתובת האש תישרף, ואחר כך הכלוב חוזר להיות המקום היפה והמוגן״.

בחימר, היא מספרת, היה לה קשה לגעת אחרי פרוץ המלחמה. ובכל זאת, מוצגות בתערוכה שלוש עבודות שמשלבות עבודות קרמיקה שלה מתקופות מוקדמות יותר – ראשים של נשים שגם הן מתכתבים עם דימוי הצבר, שמוצבים על גבי פדסטלים מעץ, שעליהם היא מציירת את גוף האישה. ״הנשים הקקטוסיות האלה מסמלות את העובדה שזה לא משנה מי את, מאיפה את מגיעה או ה את לובשת, תמיד יהיה לך את הדבר הזה על הראש. את כבר לא מרגישה אותו, את מתפקדת איתו, והוא ממשיך לצמוח״.

את התערוכה תציג טרלובסקי בחלל שאליו נכנסה במקור כסטודיו, ברחוב משה מאור בדרום תל אביב (בצמוד לחלל החדש של גלריה רוטשילד אמנות). ״בהתחלה חשבתי לפנות לחלל קיים ולהציע את התערוכה, אבל ברגע שהפסלים היו מוכנים ולא היה לי מקום בסטודיו בבית, החלטתי להתחיל לחפש חלל משלי. כשהגעתי למקום הזה הבנתי שזו גם הגלריה שלי, שפה אציג את התערוכה. והנני״.

---

לימור טרלובסקי | מרחב מוגן
משה מאור 2, קומה 1
פתיחה: 28.3; נעילה: 30.4