״מפחיד 3״: אימה ללא סאבטקסט. או שכן?

תכלס, אין דבר בעולם הזה שיותר מפחיד מליצנים. בואו, מדובר בפרסונות מלחיצות טילים. פניווייז, הג׳וקר, פליאצ׳י, רונלד מקדונלד. לא חסרות דוגמאות לדמויות האלה, שמאופרות בכבדות מרשימה, כאלו שהחיים שלהן לא להיט בואכה טראומתיים ברמות. והצופים? אוהבים את זה ומחבקים בשתי ידיים את הכאוס, הדם והאלימות שהדמויות הצבעוניות־קודרות האלו מביאות איתן.

עם השנים, וחוץ מהופעות בקרקס מדרנו, דמות הליצן תפסה מקום של כבוד בתרבות הפופ המודרנית: אספנות פסלים, יצירות אמנות, והגושפנקא – הקולרופוביה – פחד ספציפי וייחודי מליצנים. ואם יש פוביה שקרויה על שמכם, אז בטוח שעשיתם משהו טוב בחייכם. או רע.

בקיצור, ליצנים תמיד היו בלב התרבות – בין אם בהקשרים קולנועיים, חברתיים או פסיכולוגים. אבל מה קורה כשליצן תמים מראה הופך מסתם קריפ שגורם לטראומות בלב איש, לסדיסט מטורף שמתעלל בקורבנותיו ללא כל הסבר או הגיון?

את הרעיון הזה חוקר הבמאי דמיאן ליאונה בסדרת סרטי ״מפחיד״ (Terrifier) פרי עטו, מצלמתו וחזונו. וכדי לתת קונטקסט רחב יותר, הנה תמצית הדברים: ארט הליצן, הנבל הראשי של סרטי ״מפחיד״, נולד כבר בסרט (2008) The 9th Circle הניסיוני של דמיאן ליאונה. ב״מפחיד״, סרט קצר שיצא בשנת 2011, ארט החל ללבוש את הצורה המוכרת שלו: פרצוף לבן, איפור שחור ושיניים רקובות. ב״ליל כל הקדושים״ (2013) ליאונה כבר החל להתייחס הרבה יותר ברצינות ליצרה ולנבל שלו וב־2016 נתן לארט סרט עלילתי באורך מלא כדי להתעלל בקורבנותיו.

מאופיין במינימליזם מפואר של דיאלוגים ועלילה, ״מפחיד״ נתן למעריצי הגור והספלטר את כל מה שהם רוצים, בין השאר דמות רוצח אייקונית – דבר שהיה חסר בנוף האימה מאז ימי פרדי, ג׳ייסון וגוסטפייס העליזים. ההצלחה היחסית של ״מפחיד״ הולידה את ״מפחיד 2״ שלקח את הגור והאימה צעד אחד קדימה ותובל בעלילה קוהרנטית. הסרט הציב את ליאונה בתור האדמו״ר החדש של הז׳אנר הפרינג׳י וחיזק את מעמדו של ארט הליצן, כמו גם את של דייוויד האוורד תורנטון שמגלם אותו, בתור אייקון אימה שהגיע כדי להישאר.

הבמאי לא בוחל בשום אמצעי לאתגר את הצופים אבל גם לא מהסס להתריס כנגדם. בלי בושה, הוא לוקח את הקונבנציה הנוצרית והעילאית שחוזרת על המנטרה שהאור תמיד ינצח את החושך, קורע אותה לגזרים וצוחק לצופים בפנים

ההצלחה האדירה שלו, גם ברשתות החברתיות, הביאה את ליאונה לפרוייקט הבא שלו ומושא הביקורת הנ״ל – ״מפחיד 3״. הפעם ליאונה התפנק בתקציב חתיך של ארבעה מיליון דולר, מה שהעניק לו המון מרחב מחייה ואפשרות לאפקטים פרקטיים ברמה גבוהה.

אחרי רווח אדיר בקופות של לא פחות מ־84 מיליון דולר, סרטונים בטיקטוק, ומיצוב הטרילוגיה כאחת הטובות בהיסטוריית הז׳אנר, ארט הליצן מגיע סוף סוף לארץ הקודש. ואין כמו לראות אותו מנסר, חותך, מנתץ, מתעלל בקורבנות תמימים על המסך הגדול.

אופרה של איברים כרותים

אין הרבה טעם לתמצת את עלילת הסרט השלישי לקהל הישראלי שאינו בקיא בחומר הנלמד. למען האמת, לא (רק) בשביל זה קונים כרטיס ל״מפחיד 3״. במקום, ראוי לבחון אותו ואת כל התופעה הזו שנקראת ״מפחיד״ בכלים אחרים. מצד אחד, מדובר בסרט טראש ובי־מובי מפואר. מצד שני, אפשר למצוא בו ביקורת חסרת עידון או טקט על החברה שאנחנו חיים בה.

עלילת ״מפחיד 3״ מתרחשת בחג המולד. ארט הליצן הוא מעריץ של סנטה קלאוס וחולם להיות כמותו. המתנות שהוא מחלק מגיעות בצורת גרזן לקרביים או ניסור איברים אינטימיים. אבל מעבר לברוטליות המפוארת, הפואטית והיפה הזו, בין השורות ליאונה מבקש למסור מסר – מעוות אמנם, אבל בכל זאת.

הבמאי לא בוחל בשום אמצעי לאתגר את הצופים אבל גם לא מהסס להתריס כנגדם. בלי בושה, הוא לוקח את הקונבנציה הנוצרית והעילאית שחוזרת על המנטרה שהאור תמיד ינצח את החושך, קורע אותה לגזרים וצוחק לצופים בפנים. שום אור ושום נעלי ליצן לא יהיו פה. יש כאן רוע טהור, נקי, מזוקק בצורת ליצן שרוצח. כן, גם ילדים תמימים.

אחרי הלעג שלו לתפיסות דתיות וחברתיות אודות החג הכי שמח בעולם, שמקדש את תרבות הצריכה, אפשר להסתכל על ״מפחיד 3״ (ועל כל סרטי ״מפחיד״ כיחידה אחת) כמראה מעוותת של החברה. ליאונה לא מסתפק באימה נטו והפחדות זולות.

בשנים שבהן המושג ״אימה עלית״ (elevated horror) תופס מקום נכבד בעגה הקולנועית הפלספנית, ליאונה שם זין על הכל ושואף להחזיר לצופים את תחושת חוסר הנוחות. לא עוד אימה קיומית או סאבטקסטואלית על מצב נפשי בעייתי סטייל דיכאון אחרי לידה או פוסט טראומה. אצל ליאונה, תאהבו או לא, מה שאתם רואים (כאוס, דם ואיברים כרותים) – זה מה שאתם מקבלים.

בשונה מיוצרי אימה אחרים (או קולנוע בכלל), ליאונה לא מחפש דרכים להתחנף לקהל, למבקרי הקולנוע או לפלצנים קפוצי טוסיק. רוצח עם רקע טראומתי או פסיכולוגי סטייל מייקל מאיירס? כלבתא במטותא. עבורו הרשע והסדיזם לא צריכים הסבר, רקע או הכלה. הם רק צריכים פלטפורמה ורצוי כמה שיותר רחבה וגלובלית. בסופו של דבר ״מפחיד 3״ הוא בידור לשם הבידור בלבד. לקורבנות של ארט אין גאולה, כפרה או תקווה. המוות הוא המרכז וכמה שיותר מעוות יותר טוב. הכאב הוא לשם הכאב בלבד.

חוץ מהלעג והלגלוג ושבירת המוסכמות, ״מפחיד 3״ מציע גם ביקורת על התאווה הבלתי נשלטת של קהל צופיו לבהות בליטרים של דם ואלימות בלתי נגמרת. העינויים המחרידים שארט הליצן מעביר בהם את קורבנותיו הופכים מופרכים יותר מסצנה לסצנה. וכשזה כבר לא מספיק, ליאונה לוחץ עוד קצת על משאבת הדם המזוייף ומזעזע את הקהל עוד יותר.

הצופים מכורים לתחושת האדרנלין והפרוורטיות שמציפה אותם, וליאונה הגאון יודע את זה. הפסיכולוגים קוראים לזה ״התקה״, תהליך שבו הצופה מממש את היצר שלו על ידי צפייה בסצנה סדיסטית ביותר. אבל מה קורה כשהריגוש פוחת? תסמכו על ליאונה שיידע מה לעשות.

אם שמים רגע בצד את ההבטים האלגוריים והפסיכולוגיים – בבסיס שלו, ״מפחיד 3״ הוא סרט מהנה וכיפי, במיוחד עבור חובבי הגור והספלטר. ת׳ורנטון הוא שחקן נפלא, ולא בגלל הטקסטים שהוא לא מדקלם, אלא דווקא בגלל מימיקות גוף מופלאות וגאוניות, משעשעות מצד אחד ומקריפות לאללה מצד שני. בנישת האפקטים הפרקטיים, ״מפחיד 3״ היא יצירת מופת של ממש, והתקציב הענק של ארבעה מיליון דולר ניכר בה לגמרי, בכל פריים ובכל סצנה.

קהילת האימה בישראל כבר הוכיחה לא פעם שהיא נאמנה לסרטים הללו ושחשוב להביא גם אותם להקרנות על המסך הגדול. אז נכון, אין כאן כוכבים גדולים, שמות מפוצצים או אולפן ענק שניצב בגאון מאחורי הבמאי. אבל יש כאן עשייה קולנועית מרשימה, שמשחקת במגרש הז׳אנרי הזה באופן מופלא ומעורר השתאות, עם סרט שלא מתיימר להיות הרבה יותר מאשר בידור להמונים.

ללא דיאלוגים מושחזים או איי־ליסטרים ופרימדונות, הספציאליטה של דמיאן ליאונה בסרטי ״מפחיד״ טמונה בחזון האמנותי, בוויזואליה ובלעג שלו כלפי התעשייה כולה. ככה עושים סרט אימה לפרצוף.

---

מפחיד 3
בימוי: דמיאן ליאונה
125 דקות; ארצות הברית, 2024
4 כוכבים