רחל קיני: אני מבקשת שתתגלה אפשרות של ריפוי ותיקון, גם אם רק בציור

חגית: בוקר טוב רחל – ברכות על התערוכה בגלריה רוזנפלד! מה שלומך בימים טעונים אלה?

רחל: בוקר אור חגית, תודה רבה. מתקשה למצוא תשובה לשאלה מה שלומי. הכל מורכב כל כך. ברובד האישי אנחנו בבית בבועה, הכל בסדר

חגית: גם לפתוח תערוכה בתקופה כזו – כאילו החגיגי לא מתאים. מצד שני – זה משהו שאנחנו חייבים לשמור עליו, חלק ממעגל השפיות?

רחל: כן, השאלה איך אפשר ליצור בתקופה הזו, איך אפשר לפתוח תערוכה, איך בכלל אפשר לחיות לצד כל מה שקורה,, זו שאלה שלא מרפה, שאני שוהה איתה הרבה. אני מאמינה שבהחלט – זה משהו יקר שאנחנו חייבים לשמור עליו, בשביל השפיות וגם בשביל האנושיות

חגית: רוב העבודות לתערוכה הן מהתקופה האחרונה?

רחל: מלבד קבוצת העבודות ברוזי (חדר הפרויקטים בגלריה), רוב העבודות נעשו בשנים 2023-2025, ורבות מהן עוסקות בשאלה הקודמת שלך – בעצם כל העבודה בסטודיו מאז ה־7/10 זה ניסיון לשמור על שפיות ועל אנושיות. השבר כל כך גדול, ואין לנו שליטה על מה שקורה, אז דרך העבודה בסטודיו אני יכולה למצוא אי קטן של אפשרות, קודם כל לפגוש את מה שקורה, ואח״כ לנסות לחולל באמצעים הדלים של נייר ומכחולים, צבעים ומים, איזושהי התמרה. לי, לפחות, זה עוזר לשמור על שפיות

רחל: לגבי הזמן של העבודות, זו שאלה די מורכבת, כי האופן שבו אני עובדת הוא שכבתי, כמובן בגלל המדיום של צבע המים, ולפעמים יש מרחק של שנים בין שכבות. אז מתחולל ערבוב של זמנים. למשל, יש בתערוכה עבודה שהצגתי ב־2008 בתערוכת הסיום שלי במדרשה לאמנות. בשנה האחרונה הוצאתי אותה מהמגירה והיא קיבלה שכבה נוספת של ציור, מעין צלליות רוקדות, ורק עכשיו הציור הושלם, בדיעבד. בחיים הרבה פעמים התובנה מגיעה בדיעבד, והשקיפות מאפשרת לי להקביל את העבודה השכבתית למהלך התודעתי הזה

חגית: את בדרך כלל עובדת בסדרות או שזה דבר שקורה מעצמו? מגדיר תקופה, או הלך רוח מסויים?

רחל: שאלה טובה. כן, אני בדרך כלל עובדת בסדרות, אבל לא מתוך החלטה, זה דבר שקורה מעצמו, מתוך הפער שמתקיים בין הכוונה שלי לבין הביצוע. וזה בהכרח מגדיר תקופה או הלך רוח. אני אסביר: כאשר אני ניגשת למלאכת הציור, אני באה עם כוונה, רעיון, דימוי או הרגשה. כל אלה מושפעים מהחיים, מאירוע שקרה, או מטקסט שקראתי, או גם וגם.

הציור חייב לקרות מתוך איזו ערות להתהוות של הכתמים, לעבודה עם המים, תוך כדי ערות של החושים: השכל, הרגש, הדמיון, הכול ער למתהווה. כך שהציור לא לגמרי בשליטתי, ואני יכולה להיות מופתעת ולחוות גילוי

כשאני לוקחת את הצבעים אני עושה מעין מדיטציה של התכוונות עם הרעיון שבאתי איתו, תוך התרכזות ברגע, ורק אז אני מניחה את הכתמים – ומאפשרת לציור לקרות, משתדלת לא להפריע. הציור חייב לקרות מתוך איזו ערות להתהוות של הכתמים, לעבודה עם המים, תוך כדי ערות של החושים: השכל, הרגש, הדמיון, הכול ער למתהווה. כך שהציור לא לגמרי בשליטתי, ואני יכולה להיות מופתעת ולחוות גילוי בעצמי.

המחיר הוא שתמיד יהיה פער בין הציור לבין הכוונה המקורית. בעיני הפער הזה חשוב ממש, כי לרוב בתוך הפער נולדים הציורים הטובים, שיש בהם משהו מעבר לי. הפער הזה גם מניע אותי לציורים הבאים בסדרה. לפעמים ככה נולד ציור צלול, מושלם, ואז אני צריכה לדעת לעצור בזמן, לכבד את התנועה היצירתית והקצב שלה. ולפעמים לא, לפעמים הציור לא מוצלח, ואז אני עושה עליו ניסיונות, משחקים חומריים, טבילות, עוד שכבות, עד שהוא מרחיק אותי, בבת אחת ברור שאין לי שום עניין איתו.

אז הוא נכנס למגירה, ויכול לשהות שם שבועות, חודשים, או לפעמים שנים, עד שהוא מקבל עוד שכבה של עבודה. לפעמים הציור מת באופן הזה ונזרק לבסוף (או הופך לפסל מעיסת נייר) ולפעמים הוא מקבל חיים כציור מורכב, שספח גם היסטוריה וזמן, ציור שמפתיע אותי, מחזיק משהו מעבר לי, ואז הוא נחתם, גמור. גם פה הכישלון הוא הזדמנות לגילויים חדשים

חגית: את מתארת תהליך מדיטטיבי עמוק, רוחני. כשאת אומרת ״אני משתדלת לא להפריע״ זה מזכיר קצת את הגישה לציור/תקשור (לדוגמה של הילמה אף קלימט – שאמרה שזו לא היא מציירת אלא היא רק המדיום שדרכו הציור מגיע לעולם). זה ככה? או שאצלך מדובר באיזו אקראיות שאת מאפשרת לה לקרות?

רחל: זו לא אקראיות, אבל גם מהמילים מדיום ותקשור אני מעדיפה להיזהר. אולי אני מדברת על השראה. אולי זה אותו דבר. אלה רגעים מיוחדים ודקים שאני חושבת שהרבה אמנים מכירים אותם. זכור לי לדוגמה שציבי גבע, שלימד אותי במדרשה, דיבר על ״לא להפריע לציור״. בכל מקרה, הרגעים הצלולים הם די נדירים, ויש תהליך הכשרה עצמית, שאני עושה בתקופות שבהן הפתח הזה לא זמין לי, של שכלול טכני, ועבודה יותר קונספטואלית – כמו סדרת ציורי ה״ערמות״, כך שהיד תהיה מוכנה לרגע כזה

חגית: אני רוצה להתייחס לכותרת התערוכה ״קריאה לסדר״ – מהציורים עולה הרבה תחושה של כאוס וחוסר אונים, תחושה של מאבק, וניכר שאת מחפשת הרמוניה?

רחל: ממש כך, אני ארחיב: התחושה של הכאוס וחוסר האונים שעולה מהציורים זה שיקוף של חוויית המציאות שלנו בתקופה זו, מתוך הרגש הזה, של השבר, אני ניגשת לצייר עם כוונה, עם קריאה עמוקה לסדר.

אני משתמשת בפיגמנט שמופק מאדמה, ושימש לרפאות (רסטורציה של כלי חרס עתיקים) שבערבוב עם המים הופך לבוץ (שבשפת האקוורל משמעו כשלון). האדמה יכולה לקבור אבל גם להצמיח חיים. בחלק מהציורים אני משתמשת בנר שעווה, שדוחה את המים ולכן מתגלה מבעד לשכבות שמכסות אותו, וגם בו יש משמעות סימבולית.

במדיטציה שמקדימה את העבודה אני מבקשת שתתגלה צורה, אפשרות כלשהי של ריפוי ותיקון, גם אם רק בציור. אולי התנועה של האנשים שמתקהלים בציורים תגלה איזו אפשרות אחרת, הרמונית?

האלמנט הרוחני שציינת, מופיע גם בקבוצות ציורים אחרות שעוסקות בהתמרה – כמו בציורי אדם־נשר וגם ציורי מאבק עם מלאך

חגית: באמת שמתי לב שיש מקבץ ציורים יוצא דופן – כהים וצבעוניים מאוד – שיש בהם מאבק פיזי ממש בין הדמויות, שנראה כמו איזו מלחמה על החיים. את אומרת מאבק עם מלאך? אני חשבתי על מאבק בין כוחות אנושיים; ויחד עם המקבץ של הבתים ההרוסים מתקשר לי ישירות עם מאורעות 7 באוקטובר. זה נכנס לציור? למרחב התת סיפי שלך אולי?

רחל: אלה ההתקהלויות, מאבקים מאוד אנושיים, לכך התכוונתי כשכתבתי קודם על הציור עם הבוץ

חגית: גם החלק הנופי בציורים מזכיר במשהו את גדרות עזה

רחל: כל הדימויים של ההתקהלויות הם דימוי מתפתח שקשור גם ל־7/10, לנובה, וגם להפגנות. סדרת ״בתים חסרים״ הם ציורי הבתים ההרוסים, צוירו בהשפעת דימויי הרס וחורבן מעזה, אבל בגלל שאני לא נצמדת לצילומים, בציור עצמו עלו גם דימויי בתי קיבוץ הרוסים, כך שמופעי החורבן התערבבו ביחד לדימוי שמכיל את כל הצדדים. הבתים החסרים צוירו גם הם עם פיגמנט רפאות, בטכניקה של ציור חסר (ציור נגדי)

חגית: אולי נצא רגע מהציור ונדבר על החיים האישיים – תציגי את עצמך בבקשה

רחל: אני אמנית, בעיקר ציירת אקוורל, מלבד תקופות של יובש, שאז אני מפסלת (ותמיד רושמת). בחיים האישיים אני בת זוג לצייר סלע קורן ואמא לשניים, יואל בן 14 ותמרי בן 8 וחצי. אנחנו גרים בירושלים, בשכונת עין כרם, מאוד קרוב ליער. אני מלמדת ציור בצבעי מים במחלקה ללימודי חוץ בבצלאל, בבי״ס הקוביה, ב״אמן״ השלוחה החרדית של בצלאל, ובמכללת אמונה

חגית: צבעי מים זו בחירה מאוד נדירה בימינו, ומאוד עקבית אצלך. כאילו יש משהו מגביל במדיום, שקוף ופלואידי, לא דטרמיניסטי – ואנחנו הרי ישראלים, עם טונים נחרצים…

רחל: נכון. לא בחירה הכי מותאמת לסביבה, אבל ממש טבעית לי. זה החומר שלי. מאז רגע ההתאהבות הראשון ב־2006 ועד היום. אני מאוד אוהבת את המימד של חוסר השליטה, שמאפשר גילויים של הפתעות והתחדשות לאורך הדרך. השקיפות מאפשרת לי לבטא תנועה ותהליכיות בציור דומם, השכבות מאפשרות ביטוי מורכב מאוד, אפילו של זמן. הרגישות של החומר הזה, שמגיב כל כך יפה לכל מגע ותנועת מכחול ולחומרים אחרים, פותח מרחב חומרי וטקסטורלי שהוא כמעט אינסופי

חגית: מה יש לפנייך עכשיו, שהתערוכה מוצגת? מה הוויז׳ן שלך לתקופה הקרובה?

רחל: עכשיו שהתערוכה מוצגת אני שמחה לראות אותה. יש דברים שאי אפשר לראות משולחן העבודה בסטודיו, ומתגלים רק בריחוק, על הקיר בתערוכה. אני מרגישה שהשפה הציורית שלי מבשילה ומתגבשת, ולתקופה הבאה אני מקווה לאפשרות למהלך ארוך, מעמיק ושלם יותר.

הוויז׳ן שלי לתקופה הקרובה: שנשכיל לשמוע את הדיבור שהמציאות צועקת אלינו, שנתעורר, שהחטופים יחזרו הביתה בשלום, שהמלחמה תפסק, ונוכל להתחיל בהחלמה. שנשוב לסדר

---

רחל קיני | קריאה לסדר
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב. נעילה: 19.4