״ניתוק״, עונה 2: מתעלה על עצמה ומטלטלת

שלוש שנים עברו מאז הסתיימה העונה הראשונה של ״ניתוק״ – סדרה חידתית, הזויה, מורכבת ויוצאת דופן. שלוש שנים של תהיה באשר לשאלות שרדפו את מהלך העלילה: מה פשר העבודה המסתורית שעושים העובדים במחלקת המאקרו דאטה; מה המניעים של תאגיד לומן ומנהליו, מה קרה לג׳מה, מה יעלה בגורלן של הדמויות אחרי המרד הקטן שחוללו בפרקי הסיום? שלוש שנים של ציפייה, לצד חשש אמיתי: האם היוצרים יספקו את הסחורה, או שמא יסתבכו בתסבוכות שאין מהן מוצא? התשובה, כמו הסדרה עצמה, אינה חד־משמעית ופתוחה לפרשנות.

מאחר שעבר זמן רב, נזכיר כי העונה הראשונה הסתיימה בקליף־האנגר מסעיר: האִינִיז, הפנימיים, הצליחו לפרוץ אל מציאות האווטיז, החיצוניים שלהם, במעשה חתרני שתוקף את תאגיד לומן ומנסה להעניק משמעות לחיים האטומים, הקרים והבלתי נסבלים שהם חווים. הסיום העוצמתי הדגיש את המתח הפילוסופי והמוסרי שהסדרה חוקרת – ניסוי מחשבתי ספקולטיבי על טבע האדם והחברה.

העונה השנייה מתרחשת זמן מה לאחר האירועים הדרמטיים ההם. יש השלכות למרד, אך גם החלטה מוזרה מצד העובדים והמעסיקים להמשיך לעבוד, לכאורה. המתח שנוצר הוא רב־שכבתי: הסביבה שורצת שנאה כבושה ומבטים פאסיב־אגרסיביים. אף אחד לא באמת מרוצה, אך כולם שותפים לשימור המאבק השקט.

בתחילה נדמה שרק מארק (אדם סקוט) נשאר, אך בהמשך מצטרפים אליו שאר הצוות – הלי (בריט לאוור), דילן (זאק צ׳רי) ואירווינג (ג׳ון טורטורו). על ניהול המשרד – או חוסר ניהול הכאוס – מופקד מר מילצ׳ק (טרמל טילמן), בעוד הרמוני קובל (פטרישיה ארקט) ממשיכה לפעול מחוץ למערכת. דמות חדשה, מיס הואנג (שרה בוק), סגנית מנהלת בגיל ההתבגרות, מוסיפה עוד שכבה של מוזרות להזיה המשרדית גם ככה.

אם לא היו מספיק קונפליקטים בין העובדים להנהלה, בין הגיבורים לבין עצמם, בין האיניז לאווטיז, מוסיפים להופיע קונפליקטים בצמרת הניהול. המאבק בין קובל ללומן, המאבק בין מילצ׳ק לבוסים שלו. כל מאבק יותר ארסי ונוטף טינה מהשני.

מעבר לקונפליקטים האישיים, האויב האמיתי הוא המערכת כולה. מפלצת תאגידית־דתית, שממחישה לא רק את המשרד כגיהנום בירוקרטי, אלא את המנגנונים שמאפשרים את ריכוז הכוח בחברה האנושית. פולחן העבודה ופולחן הדת הם שני צדדים של אותו מטבע

במקביל להתקדמות העלילה, גם המוטיבים התמטיים מתרחבים – הן אינטלקטואלית והן אסתטית. התרחיש המדע־בדיוני שבו אדם ״מתפצל״ לשתי ישויות נפרדות ממשיך להציב דילמות מוסריות מרתקות: הפנימי והחיצוני חולקים גוף, אך אינם שותפים למטרות ולרצונות. כיצד ניתן לגשר על הפער הזה? השאלה נותרת פתוחה.

הרעיון הזה נטוע עמוק במציאות: כל אדם נאבק בעצמו בדרכים שונות, גם ללא שבב אלקטרוני שמפצל את תודעתו. כולנו עוטים מסכות, חווים קונפליקטים פנימיים ולעיתים שואפים לדברים הסותרים זה את זה – זהו חלק מהמצב האנושי.

הן השאלות הקיומיות והן השאלות המוסריות מניעות את העלילה ויוצרות תפניות בלתי פוסקות. התודעות הכפופות מתחילות לדרוש זכויות, לא עוד כלי משחק בידי האוואטרים החיצוניים שלהן. אם בעונה הראשונה הקונפליקט הזה הביא לידי ביטוי רעיונות של הדחקה והכחשה, כאן הוא הופך לדיאלוג העוסק בשאלת הישרדות של ממש. במקום שיח חרשים בין שתי הגרסאות של הדמויות, העונה השנייה מציבה אותן בעימות חזיתי שאי אפשר להימנע ממנו.

לאורך העונה, הנאיביות הילדותית של הפנימיים הולכת ונשחקת, בעוד שהחיצוניים מתקשים להדחיק את מה שקורה בפנים. זהו הישג מרשים של ״ניתוק״ – לקחת רעיון פסיכואנליטי מופשט, להעניק לו חיים ואז להתנגח בו ללא רחמים.

אך מעבר לקונפליקטים האישיים, האויב האמיתי הוא המערכת כולה. ככל שמתגלים מניעיה האפלים של לומן, הטקטיקות השפלות והאופי המחפיר והמחפצן, כך קשה יותר להתעלם מהמטען הביקורתי של ״ניתוק״. לומן אינה רק ייצוג של חזירות תעשייתית – היא מפלצת תאגידית־דתית, שממחישה לא רק את המשרד כמיקרוקוסמוס דכאני או כגיהנום בירוקרטי, אלא את שוק העבודה כולו ואפילו את המנגנונים שמאפשרים את ריכוז הכוח בחברה האנושית. פולחן העבודה ופולחן הדת הם שני צדדים של אותו מטבע.

מבחינה אסתטית, אין ספק: העונה השנייה משתווה לקודמתה ואף מתעלה עליה. היא כוללת כמה מפרקי המופת של הטלוויזיה העכשווית, נפתחת באופן עוצר נשימה ונסגרת בפרק סיום גאוני. העריכה, הצילום והעיצוב האמנותי ממשיכים להיות מהמוקפדים והמבריקים שעל המסך, משלבים הפשטה וריאליזם באופן מעורר השראה. גם צוות השחקנים נותר מרשים כתמיד, בתוספת הופעות אורח משובחות.

העונה השנייה מתפתחת בהדרגה. חלק מהפרקים באמצע העונה מאטים את ההתקדמות לטובת פיתוח דמויות שלא תמיד מרגיש מוצדק, למשל במקרה של הרמוני קאבל, שזוכה לפרק משעמם למדי ולא תורם לעלילה. עם זאת, הסבלנות משתלמת ובפרקים המאוחרים המתח והדרמה מגיעים לשיאם.

בסיכומו של דבר, על אף כמה רגעי חולשה, העונה השנייה של ״ניתוק״ מרחיבה את מסתורין הסדרה, מוסיפה רבדים חדשים ומעניקה חוויה טלוויזיונית אדירה. היא כתובה בתחכום, מעוררת מחשבה ומשאירה טעם של עוד – אך גם ספקות. האם היוצרים יצליחו להוביל את הסדרה לנקודת סיום מספקת? אתגר קשה ליוצרים, וכמותם לגיבורי הסדרה.

---

ניתוק
יוצר: דן אריקסון
אפל טיוי+, 2025, 10 פרקים
4.5 כוכבים