פסטיבל אפוס: הסרט ״מובי־מן״ הוא סיפור אהבה בטעם פופקורן ונוסטלגיה

היה היה פעם, לפני שנים רבות, סגנון אחר של צפייה בקולנוע. לא היו אז מפלצות סטרימינג כמו נטפליקס או דיסני+. לא היו רק רשתות קולנוע תעשייתיות, עם מחירים מופקעים עבור מזון ושתייה. באותם ימים רחוקים היה גם סוג אחר של בית קולנוע – מוסד תרבות עצמאי. ״מובי־מאן״, סרטו התיעודי של מאט פינלין, שיוקרן בפסטיבל אפוס בשבוע הבא, מספר על מוסד נדיר שכזה. אחד שעדיין קיים בכפר קטן באונטריו, קנדה: בית הקולנוע ״היילנד סינמס״ (Highland Cinemas).

הסרט משמש כמכונת זמן וכמכתב אהבה נוסטלגי לחוויית הקולנוע של פעם. פינלין שט על גלי הזיכרון, ומתמקד בעיקר בבעלים, קית׳ סטטה – איש מיוחד, שייסד את המקום לפני יותר מ־40 שנה, וכיום נאבק לשמור עליו מול שלל אתגרים.

סטטה הפך את שטח ביתו הקטן לקולנוע. זה התחיל באולם אחד וגדל לחמישה אולמות – כל אחד עם סגנון משלו. במהלך השנים הפך המקום למוקד עלייה לרגל. בהתחשב בעובדה שהכפר קינמאונט מונה רק כ־300 תושבים (״כולל חתולים וכלבים״, מתלוצץ סטטה), ובית הקולנוע יכול להכיל פי כמה וכמה מזה — זהו הישג מרשים בפני עצמו.

זה לא רק חיקוי או סימולציה של בית קולנוע של פעם, הוא ממש כזה. מה שהתחיל משאיפה צנועה להעניק אפשרות לצפייה בסרטים לקהילה המקומית, הפך לקפסולת זמן יוצאת דופן. וגם לסיפור על המאבק להישאר רלבנטי מול אירועי השעה ורוח התקופה, שאינה מקלה עליו.

בית הקולנוע נאלץ להתמודד עם שינויים בהרגלי הצפייה, ירידה בביקוש, המעבר להקרנות דיגיטליות ובעיות ״פעוטות״ של ניהול מוסד תרבות באמצע שום מקום – ממש בלב יער. אם התושייה מעוררת ההערכה של סטטה, שגילו מעל 70, לא מספיקה כדי לחבב אותו, נוסיף לכך את העובדה שהוא מגדל 50 חתולים ברחבי בית הקולנוע. בין המבקרים יש גם דובים סקרנים, בואשים ודביבונים, שנמשכים לריח האוכל ונוברים באשפה. עבור הבעלים הלבבי, זו לא בעיה. הוא מוציא שקיות ענק של פופקורן כל לילה. שיהיה לבריאות.

 

למרות שהוא מחזיק צוות של בני נוער לתחזוק המקום ואף גייס חבר לעזור לו בניהול, אין תפקיד שהוא אינו יודע לעשות בעצמו: תיקון, שיפוץ, הדברה, בישול, עיצוב – ידו בכל. כולבויניק פר אקסלנס. לאתגרים מול כוחות גדולים ושינויים עמוקים הצטרפה הקורונה. איך שומרים על בית קולנוע לא רווחי במיוחד גם ככה, כאשר, כלשונו של סטטה, ״כל דבר שיכול להשתבש, משתבש״?

הסרט מצליח להזכיר לצופים את קסם הקולנוע, חוויה שאבדה ואולי לא תשוב. תחושת הפלא הזו כשמגיעים להקרנה, מכירים את המנהל, הפופקורן תמיד חם וטעמו ביתי. אין בחירות אינסופיות, רק שניים או שלושה סרטים — וחלק מהם יצירות מופת ישנות, שהצפייה בהן אף פעם לא נמאסת.

בפשטות, בצניעות ובנאיביות מכמירת־לב, פינלין וסטטה מראים יחד מהי תשוקה קולנועית. ״מובי מאן״ לא רק מציג עסק שהתיישן, או מתרפק על עולם שכמעט ונכחד. הוא מדבר על משאלת לב של אהבה אמיתית, תחושת שליחות, נאמנות ומסירות לחוויית צפייה קהילתית, שמסרבת להכיר בחוסר הרלבנטיות שלה.

הן המסע הנרטיבי והן השפה הפואטית מלווים בתחושת נוסטלגיה. המצלמה משוטטת בין האולמות, בין הפרוזדור שמלא בפסלים, מזכרות ופוסטרים של פעם, למדפי הסרטים הישנים, ליערות שמסביב ולנהרות — ומציירת תמונה עזה וציורית כל כך, שאפשר כמעט להריח את ריח הפופקורן המתפצפץ בשמן קוקוס (וסטטה מקפיד – ״רק שמן קוקוס, לא שמן אחר!״).

ניכר כי פינלין מבקש לשמור על ריחוק ממושא התיעוד שלו, ורוב הזמן זה מצליח. אך לאט לאט נראה שהבמאי נשאב בעצמו אל תוך הרומנטיזציה של בית הקולנוע הקסום, עד שהוא הופך למעין סנצ׳ו פנסה המתעד את מאבקו של דון קישוט נגד תחנות הרוח של הזמן. ובמובן מסוים, זה מוסיף עומק לסרט.

התוצר הסופי הוא סרט יוצא דופן, על מקום מיוחד במינו, שמנוהל על ידי גיבור תרבות אמיתי. זהו סרט מעורר השראה שמסתכם בתחושת געגוע ועצב מסוים. סרט חובה לחובבי קולנוע נוסטלגיים, שצריך להיות מלווה באזהרה: הוא עשוי לעורר רצון לקנות כרטיס ולטוס לעזור לסטטה לשמור על המקום הזה, שלא יסולא בפז, ולהאכיל דובים בפופקורן טרי.

---

מובי־מאן
בימוי: מאט פינלין
קנדה, 2024, 88 דקות
4.5 כוכבים
פסטיבל אפוס