״מיינקראפט: הסרט״ - בזיון קולנועי

זה רעיון מעניין – עיבוד קולנועי למשחק כמו ״מיינקראפט״. נכון, לא חסרים סרטים המבוססים על גיימינג. מה שהפך את ״מיינקראפט: הסרט״ ליצירה מסקרנת, לפחות מבחינה רעיונית, הוא ייחודו של המשחק, ולא רק מעמדו הרם בשוק ההתמכרויות למשחקי רשת מרובי משתתפים וחובקי עולם. שכן, להבדיל מרוב הסרטים בז׳אנר, במקרה של מיינקראפט מדובר במשחק שאינו מבוסס נרטיב.

המשחק הוא זירת חול המאפשרת לכל שחקן להיות ארכיטקט, להשתמש בדמיון וביצירתיות, ולתת מקום לפנטזיות שבהן השמיים אינם הגבול. הסרט, לעומת זאת – ולמרבה האירוניה – הוא יצירה סתמית, חסרת השראה ודמיון, שמטרתה העיקרית היא לכרות כסף (או זהב), ולא הרבה מעבר לזה. ודווקא במסגרת העלילה זהו תפקידה של הנבלית, שמאתגרת את הגיבורים.

כדאי לומר מראש: כותב שורות אלה אינו קהל היעד של הסרט, שפונה בעיקר – ואולי אך ורק – לילדים ולחובבי המשחק. עבור צופה לא־בקיא שכמוני, מדובר בדוגמה מובהקת לחזירות הוליוודית שמבקשת כל העת להגדיל רווחים (ובצירוף מקרים הולם, אותה נבלית שהזכרתי היא דמות חזירה). שהרי אין דרך אחרת להסביר את העובדה שהסרט הוא תאונת בנייה אחת גדולה. הכול בו קורס, או משורטט בסרבול מחפיר, ומעניק חוויית צפייה שאין דרך לתארה מלבד קרינג׳ מעצבן ומטופש.

נתחיל מהנרטיב, או ממה שנראה תחילה כניסיון לייצר כזה: העלילה נסובה סביב כמה זרים שהתקבצו להם במקרה: גרט, הנרי, נטלי ודון. כל אחת מהדמויות נמצאת בשלב מאתגר בחייה, עם רקע טראגי מסוים, וכולן רעבות למצוא מפלט מהמציאות – מה שיכול היה לקבל פתרון קסום בעולם שאליו הן נשאבות. שם הן פוגשות בדמות נוספת: סטיב (ג׳ק בלאק). גם הוא נמלט מהמציאות האפרורית לעולם הקסום שבו ניתן ליצור דברים יש מאין – אך הוא הפך לשבוי בו. כמיהתו הגדולה של סטיב היא להתאחד עם כלבו הנאמן מהעולם הבדיוני.

במילים אחרות, כל הדמויות מצויות במצב פתיחה חסר אמצעים, כולן ניחנות בדמיון מפותח או בתשוקה יוצאת דופן למשחק, וכולן כמהות להתחלה חדשה. עד כאן הכל נשמע מבטיח. אלא ששום דבר מהמרכיבים הללו לא זוכה לפיתוח עלילתי, לאפיון דמויות מעניין או להתפתחות של מערכת יחסים אנושית.

הפונקציה העיקרית של סיפור הרקע הדל היא לתייג את הדמויות כחבורה של לוזרים תקועים. האלמנט הלוזרי שלהן הופך לסיבה למסיבה בתמהיל בלתי מנוצל, מטופש, מגוחך, של קומדיה זולה ונטולת מעוף

בין הגיבורים שני אחים, שכבר בתחילה מתגלה כי איבדו את אמם בנסיבות טראגיות, והם בקושי מחליפים מילה לאורך הסרט. דמות נוספת, גרט ״איש הזבל״ גריסון, שהיה פעם גיימר אגדי, הפך לכישלון מהלך שתקוע בעברו. אפשר היה לצפות שדווקא בעולם של המשחק הוא יעבור התפתחות שתאפשר לו לפרוח או לגלות את עצמו מחדש. כמו שהיה מתבקש שהיחסים בין האחים יתפתחו. אבל איך אומרים? פוטנציאל לא ממומש.

הפונקציה העיקרית של סיפור הרקע הדל היא לתייג את הדמויות כחבורה של לוזרים תקועים. האלמנט הלוזרי שלהן הופך לסיבה למסיבה בתמהיל בלתי מנוצל, מטופש, מגוחך, של קומדיה זולה ונטולת מעוף, שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של מעריצי המשחק, והזול ביותר בקרב אנשים עם חוש הומור.

הדבר היחיד שעקבי לאורך הסרט הוא מוטיבציה ברורה לריצוי מעריצים. יש המון ריפרורים שלא הייתי מבין אלמלא היו איתי אנשים שמכירים את המשחק. ועדיין, כאדם שצופה בסרטים המבוססים על משחקים שמעולם לא שיחק בהם – לא זכור לי תוצר כל כך לא ידידותי למי שלא בא עם היכרות מוקדמת.

חולשת התסריט והחנופה הבלעדית למעריצים מתבטאת בעלילה שתרומתה לסרט היא במקרה הטוב שולית לחלוטין, אם בכלל. מרלין (ג׳ניפר קולידג׳) מנהלת בית הספר של הנרי, פוגשת באחד מיצורי המשחק – וילג׳ר – שחמק החוצה אל העולם האמיתי, ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים רומנטית (כמה שאפשר להגדיר מערכת יחסים בין בן אדם ליישות דיגיטלית הבנויה מזוויות של 90 מעלות, רומנטית). אם הסיטואציה לא מגוחכת כשלעצמה, בדיחות הקרש הופכות כל סצנה בין השניים למביכה במיוחד.

עם כל כמה שזה נלעג, הקאסט נותן תצוגת משחק (מלשון ACTING) מחפירה עוד יותר. נתחיל עם ג׳ייסון מומואה. הוא לא בדיוק שחקן נהדר בדרך כלל, אבל נוכחות הבמה שלו ומבנה גופו מניחים את הדעת ברוב תפקידיו – למשל ב״אקוומן״. ב״מיינקראפט: הכאילו סרט״, הוא ממשיך במסורת של משחק גרוע, וכל זכר לנוכחות משמעותית שלו על המסך נעלם לחלוטין. לצידו ג׳ק בלאק. הוא ידוע כלועס תפאורה סדרתי – לפעמים זה עובד (״רעם טרופי״ למשל), לפעמים לא במיוחד. כאן, להבדיל, הוא מציג את הגרסה הכי טובה לפארודיה עצמית – מהסוג שעושים רק אנשים ששונאים את עצמם.

רק בשנה שעברה הוא ״הרוויח״ מועמדות כפולה לפרס הראזי הידוע לשמצה (על התפקידים הגרועים ביותר בקולנוע), על תפקידו ב״סנטה היקר״ ועל קולו שהושאל לקלפטראפ בסרט ״בורדרלנד״, עיבוד נוסף למשחק מחשב, שלטעמי הביקורת הקטלנית שספג לא הייתה מוצדקת. הפעם נראה שהגיע לתפקיד הגרוע והמגוחך ביותר בקריירה שלו.

אם יש דבר חיובי אחד שאפשר לציין לזכות הסרט – זה עיצוב העולם הפנטסטי. הוא נראה טוב מאוד, מאוכלס ביצורים מגניבים למדי, ומושקע מאוד מבחינה חזותית. למרבה הצער, גם זה יורד לטמיון – שכן האינטגרציה בין המציאותי לדיגיטלי מלאכותית ומנותקת. כשמתחולל קרב בין אחת מהדמויות האנושיות ליישות מפלצתית כלשהי – השחקנים מתאמצים כל כך להראות כאילו יש שם משהו, אבל ברור שאין. הכול אפקטים שנוספו בפוסט פרודקשן. אפילו קרבות בין אנשים לאוויר נראים משכנעות יותר.

מי שעומד מאחורי העיבוד הכושל הזה הוא ג׳ארד הס, שאחראי על סרטים עם אווירה אקסצנטרית, שפה מטופשת והומור דבילי דומה – כמו ״נפוליאון דינמייט״ ו״נאצ׳ו ליברה״ (גם בכיכובו של ג׳ק בלאק). ואי אפשר לומר שסרטיו הקודמים מוצלחים במיוחד, אך היה בהם קסם, נשמה ורגעים אותנטיים. חשוב מכך – הייתה לגיבוריהם תכלית ועקומת התפתחות.

לא כך ב״מיינקראפט: הבזיון הקולנועי״. אולי יש לראות בהס סוג של גיימר בעצמו, שניסה לבנות משהו חדש וייחודי. כמה חבל שהוא הלך לאיבוד לחלוטין.

מיינקראפט הוא הסרט הגרוע ביותר שבו צפיתי עד כה השנה, ויש לו סיכויים טובים לשמור על התואר הזה עד סוף 2025. אולי הוא פונה לילדים – אך הוא מותיר תחושה של זלזול באינטליגנציה של צופיו, מכל הגילאים. סרט שהורס משחק שתכליתו לבנות. סרט שמגביל את מה שאמור היה לפתח. שפל חדש ברשימה ארוכה ומפוקפקת של עיבודי גיימינג קולנועיים.

---

מיינקראפט: הסרט
בימוי: ג׳ארד הס
ארצות הברית, 2025, 101 דקות
חצי כוכב