פסטיבל אפוס: יסודות לחשיבה פמיניסטית וקליידוסקופ של צילומים

המסע של גילברט וג׳ורג׳

זוג האמנים גילברט פרוש וג׳ורג׳ פסמור הם יוצרים טוטאליים. מאז שנפגשו בבית הספר לאמנות בלונדון והפכו לזוג – הם בלתי נפרדים ויוצרים ביחד את חייהם שהם האמנות שלהם, תחת השם גילברט וג׳ורג׳. שניהם באים מבתים עניים, ג׳ורג׳ מפלימות באנגליה וגילברט מאזור דרום טירול שבצפון איטליה.

כשיצאו מבית הספר לאמנות, עברו לגור באיסט אנד בלונדון, שכונת עוני עם מהגרים רבים, שרק בה יכלו להרשות לעצמם לשכור דירה. בשכונה זו הם חיים עד היום, ושם גם פתחו מרכז אמנות משלהם. השכונה ותושביה הפכה לחלק מרכזי בעבודתם, עם דיוקנאות של התושבים קשי היום, חלקם עובדי מין ואלכוהוליסטים.

עבודתם הראשונה היה הפרפורמנס ״מתחת לקשתות״ שבו הופיעו כפסלים החיים, ושרו שיר עממי על האיסט אנד, תוך שהם זזים מכנית במשך שעות רצופות. המדיה הבאה שבה השתמשו הייתה רישומי פחם ענקיים מחולקים לגריד, אבל מהר מאוד הבינו שהצילום משרת אותם יותר טוב – הוא מיידי ולא שם דגש על המדיום, שפחות עניין אותם.

הם יוצרים עבודות גדולות מחולקות לגריד, צילומים בשכבות רבות אשותם הם צובעים ידנית לקבלת השפה הוויזואלית הייחודית שלהם. רק בשנים האחרונות עברו להשתמש במחשב כדי לקבל את אותם אפקטים שבעבר עשו בעבודה ידנית ארוכה וסיזיפית.

גילברט וג׳ורג׳ מופיעים תמיד ביחד, ונראים כג׳נטלמנים בריטיים בחליפות שמרניות, אבל האמנות שלהם רחוקה מלהיות כזו. דרך החיים שלהם הם עוסקים בכל נושא משמעותי – חברה, דת, מיניות, איידס, חיים ומוות. הם מתבגרים אבל לא משתנים, רק האמנות שלהם מתפתחת עוד. דרך חומרים ארכיוניים ותיעוד עכשווי, הסרט מצייר את המסע הצבעוני שלהם לאמנות טוטאלית ומלאה הבעה ורגש.

---

ארנסט קול: אבידות ומציאות

ארנסט קול, יליד שנת 1940 בדרום אפריקה, חווה את זוועות האפרטהייד מכלי ראשון. הוא נולד לעולם שבו עצם היותך שחור היא סיבה למעצר, ובו חייהם של התושבים השחורים מוגבלים לאזורים מסוימים וכל שוטר יכול לעצור אותך – כי כך נראה לו. מנהיגי השחורים נכלאו, עונו, והוגלו למחנות מאסר מבודדים.

קול הפך לצלם ותיעד את היום יום כפי שראה וחווה אותו. הוא צילם נגטיבים רבים, אבל כדי לפרסם את ספר הצילומים שעליו עבד, היה עליו לעזוב את ארצו. ב־1966 הצליח לצאת מדרום אפריקה והגיע לניו יורק, וב־1967 הצליח לפרסם את ספרו House of Bondage (בית העבדות), שצילומי הסנפאשוט שמופעים בו לוכדים את היחס בין שחורים ללבנים ואת תנאי החיים של האוכלוסייה השחורה בדרום אפריקה, על גווניהם הרבים. מעולם לא חזר לדרום אפריקה, והמשיך להתגעגע אליה כל חייו.

כשהגיע לארצות הברית המשיך לצלם ללא הפסקה, וגם שם התמקד בחיי השחורים, שסבלו מאפליה גם באמריקה הנוצצת. בניו יורק הרגיש זרות, וסבל מבדידות ודיכאון. ב־2017 נמצאו 60,000 מהנגטיבים שצילם בכספת בנק בשוודיה, ועדיין לא ברור כיצד הגיעו לשם. האוצר הבלום זה הוא שאפשר ליצור את הסרט.

סיפורו של קול מובא בגוף ראשון ודרך קלידוסקופ של צילומיו, בעריכה קצבית ומותאמת לסיפור. הם מחיים את עולמו, עולם של אדם שלא ויתר לרגע על המאבק לזכויות אדם, והתעניין בכל אדם שפגש, אנשי שוליים ואנשי מרכז, חסרי יכולת ובעלי יכולת.

---

---

נשים רדיקליות

ב־2018 הוצגה תערוכה ראשונה מסוגה במוזיאון ויטני בניו יורק. 127 אמניות מאמריקה הלטינית הציגו עבודות אמנות שנוצרו בין 1960 ל־1985 בתערוכה ״נשים רדיקליות״. רבות מאותן אמניות לא זכו להכרה ולפרסום לפני כן, למרות שיצירותיהן מקוריות ופורצות דרך. עבור הסרט הזמינו היוצרים 11 מהאמניות למפגשים שנערכו בניו יורק וסאו פאולו, מפגשים אינטימיים ביניהן שאפשרו שיחות עומק על אמנות.

האמניות העזו לגעת בנושאים שלא דוברו ולא טופלו קודם לכן. מריה אווליה מרמולחו השתמשה בדם במחאה על האלימות בארגנטינה והעמידה מיצב עם תחבושות היגייניות משומשות ופרפורמנס שבו הכתימה את הקיר בדם המחזור שלה.

איזבל קסטרו היא צלמת שהגיעה עם משפחתה לניו יורק בגיל שש, ועבודתה עסקה בעיקורן הכפוי של 20,000 נשים לטיניות שהיגרו לארצות הברית. בין האמניות המקוריות והמסקרנות אנחנו פוגשים בסרט גם אמנית יהודיה, קלאודיה אנדוז׳ר, ניצולת שואה שמשפחתה נרצחה באושוויץ, ובאמצעות צילומיה מלאי הקסם ביקשה להגן על אנשי האומה הילידית היאנומאמי.

---

סימון דה־בובואר: המין השני

בשנת 1947, בעקבות מאמר קצר שכתבה על המצב הנשי, סימון דה בובואר מוזמנת לסיבוב הרצאות באוניברסיטאות בארצות הברית. היא יוצאת למסע בן ארבעה חודשים באמריקה של אחרי המלחמה ומתבוננת בנשים שהיא פוגשת, תוך ניהול יומן מפורט.

היא צופה בנשים הצעירות הממלאות את הקולג׳ים, נחושות למצוא בעל ומוכנות לוותר על קריירה. היא מתבוננת בתפקידים של הנשים בחברה, אלו שהן לוקחות על עצמן ואלו שהחברה מכתיבה להן. היא מתאהבת מעל לראש בסופר אמריקאי, וחווה את ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, אבל מתקשה לראות את מצבן של הנשים השחורות כקבוצה בעלת אתגרים ייחודיים משלה.

הסרט עוסק ברעיונותיה של בובואר ובמקומם כיום בחשיבה הפמיניסטית, ומנסה להראות כי רבים מהם נולדו תוך כדי המסע, והבשילו לספר ״המין השני״ שיצא ב־1949 והפוך לתנ״ך של הפמיניזם. מי שאמרה ״את לא נולדת אישה, את הופכת לאישה״ בנתה יסודות לחשיבה הפמיניסטית והמגדרית ויצרה בסיס שאפשר את התרבות הקווירית העשירה שאנחנו חווים כיום.

---

אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות 
14-19.4
סינמטק תל אביב ומוזיאון תל אביב
לפרטים >>>