״תמונות יפואיות״ - הסרט: רק מתיימר להיקרא ״סרט״

צריך לומר את האמת: הסדרה ״תמונות יפואיות״, ששודרה בשנים 1995-1996 בערוץ 3 בכבלים אללה ירחמם, לא הייתה יצירת מופת טלוויזיונית. סביר להניח שאריק לובצקי ומתי הררי, במאי וכותבי הסדרה, לא חיפשו לשבור מחסומים וגבולות, אלא העדיפו להגיש סדרת בורקס פינוקים פריך וחמים עם טחינה, כמנה משביעה עבור קהל צופים מוגדר.

בסדרה, המבוססת על סדרת הספרים של מנחם תלמי ז״ל, פגשנו את הג׳מעה של יפו – חבורה של גברים שהפשע והנוכלות הם חלק בלתי נפרד משגרת יומם. בין הרמות של ארנקים, שודי יהלומים וטיולים מאורגנים בחולות של ראשון, חברי הג׳מעה, בהנהגתו של סלומון הגדול – היו פותרים קונפליקטים ובעיות בשכונה.

לצד אורי גבריאל שגילם את סלומון, שיחקו גם מוטי בן ישי (חזוקה חסר הפחד), גבי דן (פרוספר השרמנטי) ושחקנים רבים אחרים שהתארחו על הסט. אם עלילה משובחת לא הייתה הנקודה המצטיינת שלה, אז מה בכל זאת היה סוד ההצלחה של ״תמונות יפואיות״? התשובה פשוטה: ניחוחות הז׳רגון היפואי עברייני, שאי אפשר היה שלא ליפול בקסם שלו.

בכל פרק הצופים התוודעו למילה חדשה (״סרנבול״), פתגמים, ניבים והגיגים פילוסופיים משעשעים מצדם של סלומון וחבריו. המילים השנונות והסלנג היפואי היו אלו שהפכו את הסדרה לקאלט ולמרכז של מדורת השבט בכל מוצ״ש.

כמו בהוליווד, שמסתמכת היום יותר מתמיד על ערכים נוסטלגיים מעל הרעיון המהפכני של יצירה מקורית, גם בארץ הקודש החליטו לאמץ את הטכניקה. לובצקי והררי החליטו לשלוף את המקלדות, הדליקו את המדפסות וכתבו תסריט חדש (אך לא מחודש) כדי להביא פעם נוספת את הסיפורים של הג׳מעה אל קהל חדש וצעיר יותר.

התחושה היא שאין באמת טקסטים שחולקו לשחקנים והסרט מבוסס על אלתורים על גבי אלתורים. בחלק מהזמן, לפחות בהתחלה – זה עובד סבבה. אבל רוב הזמן הסרט נמתח, נמרח ויש יותר מדי רגעים נטולי פואנטה

אבל ״תמונות יפואיות״ הוא לא באמת סרט. יש בו אסופה של קטעים שמתיימרים להיקרא סרט במובן הרגיל של המילה, לכן קשה לתמצת את עלילתו. אבל תכלס, היא לא באמת קיימת. כמו הסדרה, גם הסרט מורכב מחמישה פרקים קצרים (מערכונים אם תרצו), כשכל אחד מהם מספר סיפור אחר שבו הג׳מעה מטפלת בעניינים בוערים או מסתכסכת בינה לבין עצמה.

בדומה לקושי להתייחס ל״תמונות יפואיות״ כסרט פר אקסלנס, כל שכן קוהרנטי, כך גם קשה המשימה לכתוב עליו ביקורת. וזו לא יציאה ידי חובה – הסיטואציה בעייתית. אין כאן תסריט מוגדר, דיאלוגים או דמויות מורכבות. נדמה שלובצקי והררי לקחו את הז׳רגון המוכר והכניסו בו מילים חדשות אבל וואלה, לא שמו לעצמם גבולות.

התחושה היא שאין באמת טקסטים שחולקו לשחקנים והסרט מבוסס על אלתורים על גבי אלתורים. בחלק מהזמן, לפחות בהתחלה – זה עובד סבבה. בעיקר בקטעים שמתהדרים בנוכחותו של אורי גבריאל המצוין. אבל רוב הזמן הסרט נמתח, נמרח ויש יותר מדי רגעים נטולי פואנטה.

זה היה צפוי, ובכל זאת קצת מאכזב. ובמטותא אל תאשימו את המבקר הנ״ל שאינו קהל היעד, כי הוא לגמרי כן. ״תמונות יפואיות״ היה ראוי יותר להיות סדרת טלוויזיה כי אין שום הצדקה להקרנתו על המסך הגדול. לא מדובר במוצר רע בהכרח, אבל קשה להתעלם מהתחושה שהוא קצת, ובכן, מיושן.

אין בו דמויות נשיות מרכזיות, כל שכן כאלה שמשפיעות על אירועי ה״עלילות״. חטצ׳ורה הנוכחית (בגילומה של ג׳וליה מסלאווי שתיבדל לחיים ארוכים) מרגישה כמו קריקטורה של הדמות האהובה מהסדרה. בקטע אחר זוהי מרסנדה, רקדנית בטן טורקיה שגברים לוטשים לכיוונה עיניים ללא בושה. טקסטים עמוקים אין לה. עינטוזים? בכמויות. המלעיזים יאשימו את לובצקי והררי בשוביניזם – וחפירה מוקפדת בראיות עלולה להצדיק את טענותיהם.

לוורידים של הג׳מעה המזדקנת הוזרם דם חדש בצורת אוראל צברי, שלומי קוריאט וישראל אטיאס. למרבה הצער, גם נוכחותם הצעירה, מתוחת הפנים והמחוייכת לא ממש מרימה את ״תמונות יפואיות״ למחוזות ראויים.

אה כן, לסרט עם מאפיינים בורקסיים רצוי גם להכניס איזה איזון אשכנזי. הפלא ופלא, את השוטר שלא מפסיק להטריד את מנוחת הג׳מעה מגלם עודד מנסטר, שהמזרחיות, מה לעשות, נעדרת מעורו הלבן. ליהוקו של מנסטר ונוכחותו של השוטר הנ״ל מפילה את לובצקי והררי לבור של קלישאות מיושנות וסטריאוטיפים שעברו מהעולם (או שלא). ניוזפלאש: אנחנו לא בניינטיז יותר.

לא מושלם, לרוב מוגזם – ״תמונות יפואיות״ הוא תוצר שיכול היה להיות להיט אמיתי, נוסטלגי וכיפי – אם רק היו לו תסריט ועלילה נורמליים. מה שכן, כמוצר בידור עממי הוא כנראה יצליח לסחוף את ההמונים לאולמות הקולנוע בחג הפסח.

---

תמונות יפואיות
בימוי: מתי הררי ואריק לובצקי
100 דקות; ישראל, 2023
3 כוכבים