״נדל״ן – סיפור אהבה״: משל ישראלי עוקצני

לחפש דירה זה סיוט, לפחות עבור רוב האנשים. תוסיפו לכך לחץ של זמן – הבניין שבו גרו עומד להיהרס – תינוק חדש בדרך וזוגיות על סף משבר, ותקבלו סיר לחץ. החוויה הקיצונית הזו, שרבים מכירים מקרוב, הופכת בסרטה של ענת מלץ ״נדל״ן – סיפור אהבה״, זוכה פרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה, לסיפור מסגרת, למשל ישראלי עוקצני ולתיבת תהודה של מסכת זיקות ענפה: זוגיות, שייכות, התבגרות, אהבה והתפכחות – כולן מלופפות בעצבות ובצחוק, בהומור וברגישות.

הסרט מתרחש כולו לאורך יום אחד. תמרה ואדם זוג תל אביבי צעיר המצפה לילד – היא מאיירת שעובדת כמעצבת והוא עצמאי בעל עסק לשעבר שהפך לשליח וולט – נוסעים לחיפה כדי לחפש דירה. המתחים ביניהם צפים כבר בהתחלה: הוא רוצה לגלגל לעצמו ג׳וינט, היא לא יכולה לסבול את זה שהוא מעושן; הוא רק רוצה לישון עוד קצת, היא נחושה להגיע מוקדם. מבחינתה, חיפה היא התחלה חדשה; עבורו – חזרה למקום שבו גדל וממנו ניסה לברוח. אולי אפילו הודאה בכישלון.

חיפוש הדירה מדגיש את הקונפליקט לא רק איפה לגור, אלא איך לחיות. האחת רואה במעבר התקדמות, השני – רגרסיה. לשניהם יש חשבונות לא סגורים עם ההורים, ובעיקר עם האימהות. לא צריך להיות פרויד כדי לראות איך אדם מזהה בתמרה השתקפות של אימו – שתלטנית, תובענית וחונקת.

הם משוטטים בין דירות, נתקלים בטיפוסים ביזאריים, נחמדים יותר ופחות, ובסיטואציות משונות. כל מפגש הוא הצצה לחיים אחרים – לפעמים כאלה שהם משתוקקים להם ולפעמים כאלה שמבעיתים אותם – אולי כי הם נראים מוכרים מדי.

למרות כל זה, אין כאן דרמה כבדת ראש, אלא קומדיה דרמטית רכה, מפוכחת ואנושית (ולא – זו לא ״קומדיה רומנטית״ במובן השחוק של הז׳אנר). בכל סצנה ובכל דיאלוג כמעט משובצים הומור שנון או קומדיה מצבית, שאפשר ללמוד ממנה מה זה טיימינג.

כל שחקן, מהתפקיד הקטן ועד התפקידים הראשיים פשוט מבריק. אבל זה בעיקר הסרט של השניים שמובילים אותו – ויקטוריה רוסובסקי בתפקיד תמרה ולייב לב לוין בתפקיד אדם – שמגלמים את הדמויות שלהם בצורה רגישה, אמינה וכריזמטית. הכימיה ביניהם מסחררת, וכל שורה נשמעת מדויקת ונכונה.

כל שיקול לוגיסטי בבחירה איפה ואיזו דירה לשכור מקביל לשאלה על הזוגיות. מה באמת חשוב? מה אפשר לתקן ומה כבר מאוחר והרוס מדי? מה מגיע עם הנכס ומה צריך לזרוק?

אין פלא שהסרט זכה גם בפרס התסריט בפסטיבל חיפה. בקלות הוא היה יכול לגלוש למחוזות הסטראוטיפ והקלישאה, אבל הוא מצליח כל הזמן להתרחק מהם. מה שמדהים בכתיבה הוא שכל בדיחה, כל רגע של צחוק – מסתיר מאחוריו משהו פגיע, כואב, אמיתי. הצחוק מהדהד את העצב, לא מכסה עליו.

כך למשל, הבדיחות על חיפה אינן מקריות: הניגוד בין חיפה לתל אביב מוטען במשמעות תרבותית וחברתית. תל אביב היא החלום הישראלי המודרני – המרכז, הצעירות, החופש, היצירה. חיפה היא הדחוי, הפריפריאלי, המוזנח, המעורב. האחת יקרה עד כדי גיחוך, השנייה – נגישה יותר, לפחות כלכלית, אך אטרקטיבית הרבה פחות. לא לב העניינים התרבותי של המדינה.

זו לא רק שאלה של מחירים, אלא של זהות. הבחירה בעיר היא בחירה בתמונת החיים: לא רק איפה תגורו, אלא מי תהיו. האם תתבגרו או תברחו, תתפכחו או תדחיקו את המציאות.

חיפה, לעיתים נלעגת ולעיתים פיוטית, הופכת לדמות משנה בסרט. אדם טוען שאין בה כלום. המקומיים טוענים שיש בה הכול. הצילום של עמרי אלוני מצליח להחיות אותה: היא עיר אמיתית, עם קסם וגם עם פגמים, עם יתרונות וגם עם חסרונות. אבל כמאמר הקלישאה – הבית הוא איפה שהלב נמצא. ובמובן זה, חיפה היא מרחב להשלכה, שמשקפת בנראותה ובאופיה את מה שעובר על בני הזוג.

ענת מלץ מביטה על הסיטואציה דרך פריזמה אירונית: מעין טקס מעבר שבו כל שיקול לוגיסטי בבחירה איפה ואיזו דירה לשכור מקביל לשאלה על הזוגיות. מה באמת חשוב? מה אפשר לתקן ומה כבר מאוחר והרוס מדי? מה מגיע עם הנכס ומה צריך לזרוק? שאלות של עלות ותועלת נדל״נית משתקפות במרחב הזוגי.

מעבר להיבט הנדל״ני כמטאפורה לזוגיות של אדם ותמרה, קשה להתעלם מהסאבטקסט: מלץ מציגה דיוקן מבאס, מקומם, של בעיות ישראליות בוערות, שאינן זוכות לפוקוס בגלל הבהילות הביטחונית והמורכבות הפוליטית הבלתי נגמרת. משבר הדיור ויוקר המחיה נדחקים לשוליים, אך הם עדיין כאן. אוהו כמה שהם כאן.

זהו המשבר שמלווה את מעמד הביניים המותש, זה שלא בוחר איפה לגור אלא נגרר לשם מכורח הנסיבות. ולצידו – החלום הבורגני, זוגיות נשחקת, יציבות שאינה מגיעה ואולי לא תגיע לעולם. המאבק היומיומי שכבר הפך למובן מאליו. הרעיונות האלה עולים באגביות – במשפטים שנזרקים על הדרך, כמו ״שכירות לנצח״, או גיחוך על האפשרות לרכוש דירה. אבל התחושה הכללית היא של השלמה, אולי כניעה.

כמו רבים – הדמויות כבר הפנימו את כללי המשחק. הן יודעות מה לא אפשרי, ובמקרים רבים גם מה לא רצוי – אולם מתקשות להסכים על מה כן. זה ניכר במה שהן מתעלמות ממנו, מה שהן לא אומרות. במובן זה, דווקא השתיקה אומרת הכול: לברוח מבעיה לא מעלימה אותה. והמסע של אדם ותמרה, אולי יותר מכל, הוא מסע להפנמת הרעיון הזה.

״נדל״ן – סיפור אהבה״ הוא סרט שיש בו הרבה יותר מהכותרת שלו. הוא מציע חוויית צפייה נוגה, מדויקת, מעוררת הזדהות. ברקע – סיפור של דור ומקום. במרכז – סיפור אוניברסלי על קשיי הזוגיות המונוגמית. ביחד, מבט מפוכח ומצחיק על החיים עצמם, על כאבי גדילה ועל רגשות סותרים. זהו נכס קולנועי, עם מרפסת לים וארבעה כיווני אוויר, מהם אפשר לראות היטב, אולי טוב מדי, את החיים עצמם.

---

נדל״ן: סיפור אהבה
תסריט ובימוי: ענת מלץ
ישראל, 2024, 95 דקות
4.5 כוכבים