בירד: העוצמה הבלתי נראית של נערות בשולי החברה

אמנם עבר כמעט עשור מאז שאנדריאה ארנולד, אחת הבמאיות המעניינות בבריטניה, יצרה סרט באורך מלא, אבל היא לא איבדה את טביעת האצבע הייחודית שלה או את הרצון לחקור את השוליים החברתיים. ב״בירד״, סרטה העלילתי החדש, כמו ב״אמריקן האני״ ו״מחוץ למים״, ארנולד שבה וחוקרת את עולמן של נערות בשולי החברה.

היא עושה זאת בצורה פיוטית, עדינה ואינטימית, והפעם גם תוך שילוב מרכיבים של ריאליזם מופשט, פנטסטי, שמוסיף רובד חדש לשפתה הקולנועית הייחודית. לא מדובר רק בהתרחבות אסתטית, אלא גם בתנועה לכיוון שפה רגשית יותר, מהורהרת. ולמרות שמדובר בסרט עשוי היטב, הוא מאופיין גם ברכיבים פחות מהודקים.

הסרט מסופר מנקודת מבטה של ביילי (ניקיה אדמס), ילדה בת 12 החיה במשפחה לא מתפקדת, עם אבא (בארי קיוגן) ואחיה בצפון קנט שבאנגליה. היא ילדה עם זהות מגדרית נזילה ומעורפלת, שגדלה בשוליים של החברה הבריטית. זו אנגליה הענייה, המוזנחת, השקופה.

ביילי חיה בתחושת ניכור לאור העובדה שאביה מאורס לאישה שאינה אימה. אבל ההזנחה מצד האב מתגמדת לעומת זו של האם, שחיה עם בן זוג מתעלל וכמה אחים חורגים. עולמה הוא עולם מנוכר, תוקפני, אלים ומבלבל.

ביילי, בעל כורחה, מוצאת את עצמה ללא יד מכוונת ומבוגר אחראי. לבד. היא מנסה להידחף לכנופייה של אחיה, שעושים דברים מפוקפקים בשם הצדק, אך ללא הצלחה. היא מוצאת מפלט בטבע, בשדות הפתוחים הסמוכים לביתה. שם היא פוגשת בדמות מסתורית בשם בירד, ומערכת היחסים הנרקמת ביניהם מובילה אותה למסע של גילוי עצמי, התפכחות והפנמה של מציאות חייה.

אחת החוזקות המרכזיות של הסרט היא האופן שבו ארנולד מטפלת בדמויות שלה: ברגישות, באמפתיה, אך ללא טיפת רחמים או אידיאליזציה מאולצת. זה ניכר בעיקר בדמותה של ביילי. היא אמנם צעירה מאוד, דחויה, משהו בה לא ברור ולא מוגדר וזה לא במקרה.

למרות שגרת החיים הקשה שסביבה, היא לא שוקעת בתבוסה. יש לה נוכחות משמעותית, יש לה רצונות, יש לה שאיפות, קטנות וגדולות, והיא פועלת מתוך תבונה אינטואיטיבית. הפרספקטיבה שלה – כשהיא סוקרת את העולם – מלאה בהבחנות

למרות שגרת החיים הקשה שסביבה, היא לא שוקעת בתבוסה או בכניעה. יש לה נוכחות משמעותית, יש לה רצונות, יש לה שאיפות, קטנות וגדולות, והיא פועלת מתוך תבונה אינטואיטיבית שניכרת בכל פעולה, מחווה ומבט. הפרספקטיבה שלה – כשהיא סוקרת את העולם – מלאה בהבחנות. היא לא ניטרלית. היא סופגת, מפרשת, מתעמתת. למרות שהיא נמצאת בסיטואציות חסרות אונים, היא עצמה מסרבת להיות כזו.

המצוקה החברתית והתרבותית שמקיפה את ביילי, שאותה הבמאית מכירה היטב, שכן גם היא עצמה גדלה באותו אזור שבו מתרחש הסרט, אינה מגדירה את הגיבורה. ההתבגרות שלה איננה תהליך טראגי או כפוי. להפך, זה מסע של התפכחות, שבו היא מגלה כי היא לא צריכה להיות תלויה במישהו או במשהו. ברגעים הקסומים של הסרט, נדמה שהיא מגלה בתוכה יכולת גדולה, להתבונן, לעבד ואולי בעיקר להתעמת עם דברים שילדה בגילה לא צריכה לפגוש.

את תחושת העגמומיות והריאליזם החברתי מתווכת עבודת המצלמה של הצלם רובי ריאן, שותף קבוע של ארנולד (ומועמד פעמיים לאוסקר על עבודותיו עם יורגוס לנתימוס). ריאן מצלם את עולמה של ביילי באופן פיוטי אך גם ניטרלי במידת מה. היא המצלמה והמצלמה היא. הצילום נע בין תיעודי למופשט, בין אינטימיות לקור, ובמידה רבה הוא מעניק לסרט את עומקו האסתטי והרגשי.

עם זאת, הצילום לעתים פיוטי מדי, ומותיר תחושה של עודפות. יש חזרות בצילומי הנוף, החיות והטבע, שלעיתים נדמות כמו אילוסטרציה מאולצת לרגש, במקום שהרגש ייווצר בעצמו. למשל, הציפורים – כשם הסרט ושם הדמות המסתורית – מופיעות בשפע של צילומים. לכך תורמת גם עריכה לא מהודקת מספיק, שמשפיעה לרעה על הקצב ומותירה את הצפייה באיזו תחושת עייפות מתמשכת.

המפגש עם הדמות של בירד (פרנץ רוגובסקי) מעורר שאלות בעייתיות. הוא מסתורי, בסדר. אבל גם הפונקציה שלו נותרת עלומה. הוא לא ממש מנטור, לא דמות אב, גם לא חבר. זה לא שדמות כזו לא יכולה להתקיים, אבל הקשר שלה להתפתחות הדרמטית של ביילי אינו ברור מספיק. לפחות לא עד הרגעים האחרונים של הסרט.

דווקא שם, לקראת הסוף, נכנסים לתוך הסרט אלמנטים סוריאליסטיים, קסומים, מפתיעים. הם מפיחים חיים חדשים בעלילה, שהייתה לפרקים ישנונית מדי, לטובת משהו רגשי, לא רציונלי. הסיום חזק ומעורר השראה.

בדומה לחוסר האחידות הוויזואלית והעלילתית של הסרט, גם פס הקול שלו מותיר תחושה אמביוולנטית משהו. מצד אחד, השירים – הטובים אמנם – שמלווים אותו מרגישים כמו בחירה עצלנית מעט (דוגמה אחת היא Yellow של קולדפליי, שנותר תלוש, כמעט קריוקי). הבחירה אקלקטית מאוד: ראפ, פאנק, אינדי, פופ, להיטים ישנים ועוד. החיבור מרגיש קצת תלוש לעיתים. מצד שני, יש גם משהו נוסטלגי ואישי בבחירה, אולי אפילו נאיבי. שכן, דווקא דרך המוזיקה הדמויות מצליחות למצוא חיבור מסוים.

סרטה של ארנולד מעורר רגשות מעורבים, והוא מרגיש בוסרי, כאילו מנסה לקשור יחד יותר מדי תמות, אבל לא ממש מצליח להתיר אותן עלילתית. אבל הליהוק מצוין (במיוחד הדמות הראשית – ניקיה אדמס בתצוגת משחק נפלאה), הצילום מעורר עניין והשפה הפואטית עשירה בסמלים ודימויים, עם זיקה אישית ופוליטית גם יחד. כל אלה מפצים על מגרעותיו.

״בירד״ הוא עוף קולנועי מוזר, שלא מצליח תמיד להתרומם — אבל כשכן, הוא נוסק גבוה ומספק חוויית צפייה עמוקה, רגישה וקסומה לפרקים.

---

בירד
בימוי: אנדריאה ארנולד
בריטניה, 2024, 118 דקות
3.5 כוכבים