״התאוריה של מרגריט״: ללמוד לפתור את משוואת החיים

הבמאית אנה נוביון תווה בסרט ״התאוריה של מרגריט״ סיפור מעניין על עולם שנדמה כאפור ומשעמם – מתמטיקה ואקדמיה. למרות שהסרט תבניתי ומהדהד יצירות קודמות על גיבורים שמתמודדים עם אתגרים מכוננים ברקע העולם האקדמי, הוא מצליח להיות מרובד ומרענן.

מרגריט (אלה רומפף) היא דוקטורנטית מבריקה שנחשבת בקרב חוגה למבטיחה. שלוש שנים לאחר שהתחילה, ולקראת שלבי הסיום, מתגלה כשל מהותי בעבודת המחקר שלה – שמבטל את מה שניסתה להוכיח. הדבר מערער את עולמה, ומוביל לנטישתה על ידי המנחה שלה. הוא אומר לה ״מתמטיקה ורגשות לא משתלבים״, משפט שמסכם את הניכור המובנה של המוסד. פגועה ומעורערת, היא בוחרת לעזוב.

מחוץ לכותלי האקדמיה, כשהיא מנסה להתחיל חיים חדשים (וחלק מהם הוא להחזיר את החובות שצברה), היא פוגשת רקדנית בשם נועה (סוניה בוני). השתיים עוברות לגור יחד, והחיים המשותפים מעלים אתגרים משלהם – בין השתיים וביניהן לעולם. כשמול השתיים מרחפת סכנת פינוי, מרגריט מחליטה לרתום את הידע המתמטי שלה ולנצל אותו במשחקי מא־ז׳ונג – מה שהופך למקצוע רווחי במיוחד, שדרכו היא מוצאת פתח חדש ושונה לעולם המתמטיקה.

על פניו מדובר בשילוב בין סיפור קלאסי של דג מחוץ למים לדרמת התבגרות. אופי הגיבורה, מוטיב ההימורים והסביבה האקדמית, כמו גם סיפור האהבה הנרקם בו – מזכירים סרטים כמו ״נפלאות התבונה״, ״סיפורו של וויל האנטינג״ ואפילו ״איש הגשם״ ברגעים מסוימים. אבל מנגד, מדובר בסיפור קליל בהרבה, דרמה מתוקה ומעוררת הזדהות שמבקשת לעטות על הגיבורה המגושמת שלו גם קומדיה.

מרגריט עצמה היא דמות מעניינת וחזקה, אבל חסרה לה לייקבליות. מלבד פגמי האופי שלה, היא כל כך נדבקה בניחוח האליטיסטי של האקדמיה, וזה הופך אותה לקצת לא נעימה לצפייה

קל להזדהות עם הגיבורה שנתקלת בתחושת כישלון, דחייה וחוסר אונים על עבודה שעשתה זמן רב כל כך. מרגריט היא דמות שבנויה היטב, המאופיינת בסקרנות, בנחישות, בתוקפנות מסוימת, בתושיה ובעקשנות, כמו גם בחוסר בטחון ופחדנות.

היא יותר מ״המדענית המגושמת״ – היא מלאה בניגודים, ועולמה הרגשי המתמטי והמחושב, הקר והלא חברתי, שעבד עבורה לא רע באוניברסיטה – הופך להיות מאתגר בעולם שלא כולו גירים, לוחות ומשוואות. אבל דווקא בנקודת השפל שלה, כשהיא מגלה שהמתמטיקה לא מספיקה ככלי להבנת העולם, היא מגלה דברים אחרים, שבהם זלזלה קודם. דווקא הלא־רציונלי, חוסר הוודאות והשרירותיות – אותו עולם שהרקדנית מייצגת – הופך לכוח גדולה עבורה.

נועה שותפתה היא לא רק קונטרסט למרגריט, אלא מייצגת עולם של אינטואיציה, חופש ותנועה, שבו אין כללים נוקשים ואין צורך בהוכחות מתמטיות. היא לא רק מעוררת במרגריט את התשוקה לחיים (למיניות לדוגמה), אלא גם מזכירה לה שלפעמים ההיגיון הוא רק עוד כלי אחד מתוך רבים, ושלא הכל צריך להיות מחושב מראש.

מרגריט עוברת תהליך הדרגתי קלאסי של גיבורה שלומדת להתגבר על המכשול שוויתרה עליו באמצעים החדשים שהיא לומדת בעולם אחר. הסרט לא מציג אותה כחלשה או נזקקת, אלא מעצים אותה – היא לא זקוקה לגבר שיציל אותה, לא צריכה לקבל את אישורו של אף אחד, והיא מוצאת כוח בעצמה.

בסופו של דבר, דווקא בעולם הלא רציונלי והלא מתמטי, היא לומדת איך לפתור – גם אם בצורה קלישאתית מעט – את משוואת החיים הגדולה, ואת משוואתה שלה עצמה. ההימורים שהיא משתתפת בהם מלמדים אותה על הרמאות האקדמית ועל איך היא עצמה יכולה לנצל את הכשלים שבמערכת לטובתה. כמו כן, שם, בעולם ההימורים – היא מפתחת רעיון חדש ומגלה שלא צריך את המוסד כמו שחשבה. ההפך – יש בכך רווח.

הסרט מציב את האקדמיה כאשליה של שליטה וסדר – מוסד שמתגאה בהיגיון ומדע, אבל בפועל פועל מתוך פוליטיקה, קשרים ושרירותיות. הוא לא מעריך יצירתיות או חקירה אישית, אלא דורש צייתנות למבנים קיימים ופועל כמקדש להערצה ולאגו. מרגריט מגלה שהממסד שהיא העריצה כל כך הוא מקום שבו כישלון הוא לא תוצאה של טעות מחקרית, אלא של סטייה מהתבנית הנכונה. מתמטיקה, כמו כל אסכולה, היא רק עוד שפה שמנסה להסביר את הבלתי ניתן להסבר.

כשמרגריט לומדת את השפה החוץ־אקדמית, היא מוצאת בכך דרך חדשה להבין גם את המתרחש בתוך העולם האקדמי. במובן מסוים, היא יוצרת לעצמה מערכת חוקים חדשה – כזו שמאפשרת לה לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג.

ועם זאת, יש מספר שגיאות חישוביות במשוואה הקולנועית של ״התאוריה של מרגריט״: אם נחזור למסר הביקורתי, הוא לא בדיוק פורץ דרך, ולכן חסר שיניים. מרגריט היא דמות מעניינת וחזקה, אבל חסרה לה לייקבליות. מלבד פגמי האופי שלה, היא נדבקה בניחוח האליטיסטי של האקדמיה, וזה הופך אותה לקצת לא נעימה לצפייה. היא גם הדמות היחידה שזוכה לעומק רגשי ופיתוח, בעוד דמויות המשנה כתובות בצורה מעט מסורבלת ולוקה בחסר. אבל יותר מהכל, מה שמעיב על הצפייה היא תחושה שבלונית. התבנית העלילתית צפויה מדי, ואפשר לראות כל תפנית כבר מקילומטרים.

למרות כל זאת, ״התאוריה של מרגריט״ מצליח להעניק חווית צפייה קלילה. הוא מלהטט בין עולם ההימורים הלא חוקי לעולם האקדמי הבריוני, בין חופש מחשבתי לסגירות פורמלית ובין כישלון להצלחה. ולמרות שהסרט עוסק באתגר מאוד ספציפי – כישלון מתמטי – הוא עשוי לגעת בכל מי שחווה משבר כזה או אחר בחייו; וכמו כל המשוואות שמרגריט מנסה לפתור – הוא מצליח לפרקים לגעת באמיתות פשוטות – גם אם הוא לא תמיד פוגע בול.

---

התיאוריה של מרגריט
בימוי: אנה נוביון
112 דקות; צרפת, שוויץ, 2023
3 כוכבים