״פנייה חדה״: צומת קטלנית של גבריות מתפוררת

משפחה אמריקאית מוצאת את בית חלומותיה ב״פנייה חדה״ – מרחב פרטי ומוגן לכאורה שהופך במהרה לבית מזכוכית, כזה שחושף את שבריריות החלום הבורגני. המיקום, בעיקול מסוכן בכביש שבו תאונות מתרחשות תדיר, רק מעצים את התחושה שהיציבות היא אשליה מתפוררת. הבמאי ג׳ייסון בקסטון משתמש במבנה הסימבולי הזה כדי לבחון את הגבריות המודרנית – תפקיד כובל שבמסגרתו מצופה מהגבר לשמור על קור רוח, להנהיג ולהציל – רק כדי לנטוש אותו כשהוא נשבר.

ג׳וש (בן פוסטר) הוא בחור רגיל, נורמטיבי, איש משפחה למופת. הוא עובד בעבודה שהוא לא מת עליה, אבל היא מספקת פרנסה נוחה. הוא בעל ואב מסור, נשוי לרייצ׳ל (קובי סמולדרס), שיחד הם זוג בורגני שמארח חברים לארוחות ערב. הוא לוקח את הילד לחוגים ומשחק איתו.

ג׳וש ורייצ׳ל חיים בבית מואר ומרווח – כזה שהתעלה על חלומותיהם הגדולים. אבל יש בעיה אחת: הבית הזה שוכן לצד כביש מסוכן. יום אחד מכונית מתרסקת לתוך הבית. הנהגת נהרגת וחבריה נפצעים; והמשפחה, שבמקרה לא נפגעה מהמכונית שפרצה דרך הקיר – מזדעזעת.

מזדעזעת – אבל מתקדמת הלאה. ואז מגיעה עוד תאונה. ועוד אחת. ועוד אחת. הכביש הופך למלכודת מוות. אנשים נהרגים בחצר ביתם. הילד מתחיל לחזות בדברים שאף ילד לא אמור לראות. אשתו חשה חוסר ביטחון בביתה. וג׳וש? הוא דואג לאשתו ולילד, אבל מי דואג לו? אף אחד לא שם לב לגבר ולטראומה שלו. אולי זה בגלל שעם כל הקידמה ועם כל הדיבור על שוויון – עדיין הציפיות התרבותיות הן שמרניות. אסור לו להיות רגיש או פגיע. ולהיות טראומטי? הגזמתם.

ג׳ייסון בקסטון משרטט דיוקן של סטריאוטיפ שקורס, של ציפיות חברתיות שמכרסמות מבפנים. הוא נובר במעמקי הפסיכולוגיה של גיבורו הקורס כמקרה בוחן לגבריות נורמטיבית שמתפוררת ולחברה שמצפה להמון ומעניקה כמעט כלום

לאט לאט, כמעט בלי משים, הוא מתפרק. האובססיה משתלטת עליו. הוא מתחיל לעקוב אחרי התאונות, לבדוק את שמות הקורבנות, לחפש מי הם היו ואיך חיו. הוא הולך להלוויות שלהם, מחפש היגיון בכאוס, מנסה לתת משמעות למוות.

הוא מתחיל ללמוד על עזרה ראשונה, לקרוא על פציעות, לשנן נהלי הצלה – כאילו אם יצליח להציל מישהו, יצליח להציל גם את עצמו. אבל ככל שהוא שוקע עמוק יותר לתוך האובססיה הזו, הוא מאבד שליטה. הסביבה שלו מתחילה לוותר עליו, לראות בו מוזר, מסוכן. וזה רק מגביר את תחושת הניתוק, את הבדידות, את חוסר האונים.

בקסטון משרטט דיוקן של סטריאוטיפ שקורס, של ציפיות חברתיות שמכרסמות מבפנים. הוא נובר במעמקי הפסיכולוגיה של גיבורו הקורס כמקרה בוחן לגבריות נורמטיבית שמתפוררת, לבעל מושלם שהופך לשבר כלי, ולחברה שמצפה להמון ומעניקה כמעט כלום. אותה גבריות נורמטיבית הופכת לגבריות רעילה.

כמו בתאונות שמתרחשות, שלוקח בהן זמן רב עד שמישהו מגיע; וכמו בפנייה שסובלת מהזנחה, מחוסר אכפתיות ממסדי וחברתי – גם הוא הופך לאתר מסוכן, מוקצה, מושמץ – כזה שאף אחד לא טורח לעזור לו או לתקן אותו. סכנת נפשות שאפשר היה למנוע. רק אפשר.

הוא חייב להיות אב אחראי ושקול. הוא חייב להיות מפרנס. הוא חייב לשמור על קור רוח. וברגע שאינו מציית לחובותיו, הוא מאבד את כל זכויותיו. הבדידות שלו גוברת, השליטה נשללת ממנו, והוא מוצא את עצמו עומד בפני תהום.

כשהטראומות קורמות עור וגידים

דרמת המתח הפסיכולוגית של בקסטון מצליחה לנסח היטב את הפער הרחב בין הציפיות החברתיות למה שיש באמת; את הכמיהה למשמעות ולשליטה כשהכל מאבד משמעות, כשהאדם מאבד את אשליית השליטה; את האופן שבו גם הרצון החזק ביותר לא יכול לעמוד בפני כביש שסלול בצורה גרועה ומסוכנת במיוחד.

בדומה למה שעשה בסרטו ״בלאקבירד״, בקסטון מעניק תמונה לא רק של השלכות על טראומות, אלא גם של התגבשותן – איך הן קורמות עור וגידים, איך הן משתלטות על החיים עד שהן הופכות קטלניות. לסמן אשם זה קל, אבל כשמסתכלים על התמונה המלאה, רואים שיש פה יותר מאשם אחד. פעמים רבות המותחן הפסיכולוגי צולל לנבכי הנפש של המקרבן, אבל ב״פנייה חדה״ רואים כי סופו של מקרבן – הוא בכוונת תחילה של קורבן.

התמות העגמומיות בסרט זוכות לטיפול מדכדך ומכמיר לב גם בשפה הקולנועית, הרזה אבל האפקטיבית, שמשקפת את נפשו הקורסת של הגיבור: בתאורה ההולכת ומתעמעמת, בצבעי הבית המתקררים, בזוויות הצילום שתחילה מאדירות את ג׳וש ואז מתהפכות עליו ומקטינות אותו, ובתנועות המצלמה העייפות והמתקשות שתפקידן גם לנפח את המתח ההולך וגובר.

פוסטר וסמולדרס מספקים הופעות משובחות, והבימוי המדויק של בקסטון ניכר בכל סצנה – מפיתוח הדרמה ועד העמקת הפרדוקס של גיבור משוסע, מורכב ומפוצל. ועם זאת, הכתיבה, על אף הרגעים החזקים שבה, נוטה לעיתים לגלוש למלודרמה טרחנית שמחלישה את האותנטיות של הסיפור.

הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, והצומת הקטלנית הזו מחוץ לבית המשפחה הכבר־לא־מאושרת היא כנראה חלק מהדרך הזו. ג׳וש רוצה להיות גיבור, לעזור. אבל גיבורים יש רק בסרטים. במציאות, זה לא דבר פשוט. בקסטון מתנגח ישירות עם מיתוס הגיבור המודרני, הקולנועי, ומשיב גיבור מסוג אחר – הגיבור מהטרגדיה היוונית.

לגיבור הזה יש פעמים רבות פגם אופי שמוביל לנפילתו, כמו יוהרה. לפעמים הוא לא מסוגל לראות את התמונה המלאה. לעיתים זה עיוורון מוסרי. אצל ג׳וש זו כל החבילה. כמו גיבורים טראגיים רבים, הוא מנסה להחזיר לעצמו שליטה על חייו, להעניק משמעות למה שנראה ככאוס מוחלט. אבל כל צעד שהוא עושה רק מדרדר אותו עמוק יותר אל תוך השבר.

״פנייה חדה״ היא דרמה פסיכולוגית, מותחת, עשויה היטב, על אדם שנלכד בין הציפיות ממנו לבין המציאות המתפוררת סביבו. הסרט מזכיר שכל ניסיון להשיב שליטה – להיאחז באשליית הסדר – עלול רק להוביל בחזרה לאותו עיקול מועד לפורענות, לאותה פנייה חדה.

---

פנייה חדה
בימוי: ג׳ייסון בקסטון
110 דקות; קנדה, 2024
4 כוכבים