מרים כבסה: ״לא ידעתי שאהבה תשפיע עליי בצורה כזו. היא משלימה לי את התמונה״

חגית: בוקר טוב מרים ונעה, מה שלומכן ואיפה אני תופסת אתכן הבוקר?

מרים: אנחנו בסטודיו החדש, אחרי סוף שבוע סטודיו פתוח, אז מתארגנות

חגית: איך היה?

נועה: היה מדהים, כל פעם מחדש מרגש לראות כמה אנשים צמאים לדבר ולהיות בקשר ולראות אמנות. אני מרגישה שאנשים רוצים פיסה מהקסם הזה שנקרא מרים

מרים: היה כייף!

נועה: בתוך כל המצב והחדשות והאזעקות, להיות במצב שאפשר להיות מוקפות יופי והשראה ולהתכנס סביב זה – זו זכות וזה מרגש

חגית: זו באמת תקופה לא רגילה (בלשון המעטה) אתן מצליחות לשמור על שגרת עבודה?

מרים: בהחלט, ואפילו יותר מהרגיל. אנחנו לא רק פועלות בעולם השפע, אלא יש לנו מחוייבות ואחריות כלפי הסביבה שלנו, המדינה שלנו, התרבות שלנו. ממש הרגשה של אחריות גדולה

נועה: בתחילת המלחמה כמובן היה שוק אבל החלטנו לתת ולתרום ומזה נפתח ברז עצום של עשייה ועבודה ועוד עבודה, וזה נהיה רק גדול יותר. עכשיו מרים תציג במקביל בשתי זירות – בניו יורק ובארץ

חגית: ספרו מה עשיתן בזמן האחרון?

נועה: למרים הייתה תערוכת יחיד בניו יורק בקיץ שעבר. לשיח גלריה הגיעו מאות אנשים(!) שעטפו אותנו. להפתעתנו מצאנו תמיכה גדולה של אנשים, הרבה מהם לא יהודים וגם יהודים רבים כמובן, שתומכים. עכשיו בתחילת מאי חזרנו לאותה גלריה בדאמבו (בדרום מנהטן) בעקבות הביקוש הגדול. הייתה פתיחה מדהימה. אחרי צבע טרי נחזור לניו יורק להמשך התערוכה

חגית: מרים, מה את מציגה בניו יורק?

מרים: עבודות על נייר, חלקן עבודות שאני מקפלת לגודל של אייפון. הניירות מיוחדים, לא קריעים. ניירות הם כמו הנשמות של הציור, שגם מתעופפות וגם מתניידות באופן קל. אפשר לקחת מאות עבודות בטרולי. זה כמו פעולת נדידה. זו תערוכה אוורירית

חגית: אני מבינה שאתן עובדות עכשיו לגמרי ביחד? עמוסות מאוד?

מרים: מאוד עסוקות. אני מרגישה שהזמן דחוס בעשייה ומשמעות. לשמחתי, כל הזמן אני מרגישה שזו רק ההתחלה… זו תכונה שיש לי, כנראה גם פחד, צורך להספיק והרגשה שאף פעם לא מספיק

נועה: יש לי שלושה ילדים שאנחנו מגדלות ביחד, הקמנו הוצאת ספרים בשם ״מלכה״ – והשנה הוצאנו את הספר שלי ״פרא אישה״, שגם תורגם לאנגלית ונמצא באמזון. עכשיו לקראת צבע טרי מוציאות ספר אמנית של מרים בעריכת איה מירון (בתמיכת מפעל הפיס). במרץ השתתפנו ביריד ספרים בינלאומי בלונדון; ביולי תיפתח תערוכה באגף הנוער של מוזיאון ישראל בה חמש עבודות מדהימות מפרויקט משותף של מרים עם הצלם רון קדמי – שצילם אותה מציירת. הם תפסו ממש את הקסם שמתרחשת בסטודיו בדרך כלל כשמרים לבד

חגית: אתן חולקות סטודיו ומחלקות ביניכן את תחומי האחריות, מציגות את עצמכן (בעיקר את עבודותיה של מרים) כפרויקט עצמאי בצבע טרי, ויש גם את היצירה האישית של כל אחת – איך כל זה מסתדר?

 נועה: אני מגיעה מניהול פרויקטים וזו התשוקה שלי, להוציא לפועל רעיונות. אנחנו עובדות יחד במימוש חלומות ✨ כשהכרתי את מרים לפני ארבע שנים עבדתי בניהול פרויקטים, כמנהלת מכרז של הרכבת הקלה. התאהבנו מאוד ומרים הציעה לי לנהל את הסטודיו שלה. התפטרתי מהעבודה והתמסרתי לאהבה שלנו ולעבודה המשותפת. מאז אנחנו מנהלות ביחד הכול. מלבד לצייר אנחנו עושות כמעט הכל ביחד. הציור הוא כמובן רק מרים. אני תמיד כתבתי, אז כעת יש לזה יותר מקום

מרים: ולי תמיד היה חלום על אהבה. כשפגשתי את נועה עולמי השתנה. אני יודעת מהי אהבה – נועה והילדים שלה ריפאו אותי באהבה אינסופית

חגית: אני לא בטוחה אם החלק של האהבה עוזר או מבלבל… אבל בוודאות זה כוח מניע. נועה, כמנהלת פרוייקטים זכית בעובדת חרוצה במיוחד 🙂

 נועה: מרים היא אמנית ענקית ואישיות מדהימה, וככה הכרתי אותה. אני חושבת שאני באהבה שלי ובסדר שאני יוצרת מאפשרת לה הרבה חופש להיות ״עוד יותר״ היא. והיא באהבה שלה מאפשרת לי לממש עוד ועוד חלקים בתוכי

חגית: אני זוכרת משפט שמרים אמרה לי בראיון לפני שנים רבות – כששאלתי איך התחלת ולקחת את הסיכון להתמסר לאמנות, אמרת אז שכשסיימת ללמוד החלטת שפשוט ״תעבדי בזה – שמונה־תשע שעות ביום, כמו שנגר הולך לנגריה וכמו שבנקאי הולך לבנק. אם ככה נראית משרה אז זאת תהיה העבודה שלך, וזה חייב להצליח״. את זוכרת?

מרים: בטח שזוכרת! גם היום אני מאמינה בטוטאליות של העשייה, ומסתבר שאני גם אמא טוטאלית😂

חגית: בני כמה הילדים?

מרים: בת 17, בת 13 ובן 10. חגיגה ממש! אנחנו יחד כבר ארבע שנים וזה כאילו שהן עשו לי קסם ביצירה, כאילו כל הדלתות נפתחו. הנשימה של הציור התרחבה למימדים אינסופיים. אין יותר גבול או קצה לתנועה שקוראת לי בציור

חגית: הכול בזכות האהבה?

מרים: האהבה הרחיבה אותי, שחררה משהו. כמו נסיעה בכלי שהיה בו מאמץ ועכשיו יש זרימה מאוד שופעת של רעיונות, חיבורים. לא ידעתי כמה אהבה תשפיע עליי בצורה כזו. היא כמו האלמנט החמישי, איך היא משלימה לי את התמונה. אני יודעת שזה נשמע קיטש אבל זו האמת האמיתית

חגית: תסבירי מה השתנה בעבודה שלך?

מרים: הבנתי לאחרונה שכל הציורים הם חלק מציור אחד גדול. אני מרגישה שאני יותר פועלת של הציור, הציור מגיע אליי, עובר דרכי, והיום אני מאפשרת, יש אפשור לתקשור. הדימוי שנוצר הוא גם תקשור לצופה. וזה מה שיש לי לתת לאנשים. זה כמו שיעור דרך ציור

חגית: מעניין שנכנס ליחסים שלך עם הציור היבט רוחני. את נשמעת כמו הילמה אף קלינט שאמרה שהציור ״קורה״ לה, שהיא לא בוחרת מה לעשות, היא הכלי, והציור מגיע לעולם דרכה

מרים: הצד הרוחני של הציור הוא המעניין ואנשים מבינים את זה. האנרגיה של הציור נותנת להם אינפורמציה שהם צריכים

חגית: אני מאוד מסכימה עם זה, ובאמת נראה שרוב האנשים נמשכים גם מבלי לדעת להסביר זאת לעצמם. כשאת אומרת שהכול הוא חלק מציור אחד גדול, חשוב לומר שגם קודם לא היית מינימליסטית – העבודות שלך התפשטו לא פעם על קיר שלם, או על כל הסטודיו והדירה שלך – בעבודה ״Living Room״ בברוקלין, ניו יורק (לפני שחזרת לארץ). איך זה קרה?

מרים: הייתה לי נזילה בסטודיו וקיבלתי סטודיו חלופי בבניין בן 100 שהיה מיועד להריסה. התחלתי לצייר פס על הקיר, ובמשך שמונה ימים של חנוכה (בחיי!) לא הפסקתי לצייר על כל מה שהיה שם: קירות, רצפה, רהיטים

נועה: הציור הפך לחלל עצמו, וכשהיא הביטה מהחלון המציאות נראתה לה כמו ציור. הפרויקט הזה, שהחל באופן ספונטני, נפתח לקהל ועבד במשך שבעה חודשים. המבקרים נכנסו לתוך ציור חי, והפכו לחלק ממנו. מרים צילמה את מי שרצה והסכים, עם מסיכות אפריקאיות מצויירות

בהמשך היא עשתה פרויקטים דומים בגלריה בקיבוץ בארי (לפני שנשרפה) סופי ברזון מקאי וזיוה ילין אצרו את ״זמנו של עולם״ וב־2023 הציגה במוזיאון חיפה עבודה שנקראה ״שיר נשימה״, בתערוכה שאצר קובי בן מאיר

חגית: יש לי שאלה מאוד אישית למרים – הרבה שנים הצטיירת כסוג של ״זאבה בודדה״ בעולם האמנות הישראלי. גם סגנון החיים וגם אופי האמנות האידיוסינקרטית שלך, והמעבר לניו יורק. את בעצמך השתנית בשנים האחרונות?

מרים: נכון שיש לי איכויות מאוד מסויימות, לי הן טבעיות, אני קצת חייזר, מודה. מצאתי את החייזרית שלי😻

חגית: בשלב מתקדם זה בשיחתנו, הגיע הזמן שתשלימו לנו קצת רקע 🙂

נועה: אני אציג אותנו: מרים בת 58, נולדה בקזבלנקה, מרוקו ועלתה לארץ בגיל שלוש. בגיל 12 עברה עם אמא שלה לגרמניה ואז חזרה לארץ וחיה לבד כילדת חוץ בקיבוץ שער הגולן בעמק הירדן, מגיל 13. שני הוריה התחתנו שוב וחיים בחו״ל. מרים עברה לתל אביב ופרצה כהצלחה מיד כשסיימה את הלימודים במדרשה. בגיל 32, אחרי שייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה ואחרי תערוכת יחיד במוזיאון, טסה לניו יורק וחיה שם 20 שנה.

אני בת 46 גדלתי בירושלים וארה״ב לסירוגין. למדתי תואר ראשון אמנות ופילוסופיה יהודית ותואר שני מנהל עסקים, עבדתי במודיעין עסקי וניהול פרויקטים בחברות גדולות. עד שהיכרנו. תמיד כתבתי, היה לי בלוג מצליח בשם ״האישה הפראית״ שהגיע לקוראות ב 31 מדינות ומשם התחיל הספר. כתבתי גם טור על מיניות ב״פוליטיקלי קוראת״

חגית: איך נפגשתן?

נועה: הפגישה שלנו היתה קסומה (וכתבתי עליה בספר שלי). אני ישבתי בבר הומה אדם. בדיוק הייתה שם חתונה של זוג נשים, שחקנית ומפיקה, וכל מיני סלבס הגיעו לחגוג. ישבתי בדייט לא מוצלח, תהיתי מה לעזאזל אני עושה שם ואולי כדאי שאלך הביתה. הדייט שלי הלכה לרגע ובדיוק מרים כבסה המדהימה -שהכרתי את האמנות שלה מאז שהייתי בת 16, מאז שפרצה כמטאור בשמי האמנות הישראלית – מרים כבסה המהוללת התקרבה אליי. המקום היה מפוצץ אבל היא התיישבה במקום האחד שהיה פנוי, צמוד אליי, הביטה לי עמוק בעיניים ואמרה לי: ״תודה שחיכית לי״. עניתי לה מיד: ״תודה שבאת״. וזהו, העולם נעלם

חגית: טוב, נשארתי ספיצ׳לס. כדאי שנחזור לענייני האמנות 😊

 נועה: מרים הייתה הזוכה הכי צעירה בפרס מפעל חיים של משרד התרבות 😍

מרים כבסה: ״אני מאמינה בציור ככוח. הציור הוא משהו הרבה מעבר לממשי. הציור הוא כוח מרפא, כוח שנותן אינפורמציות. זה לא סתם שהוא נעשה בכזאת אהבה ומאמץ. לא סתם המלאכה הזו נשמרה כל כך הרבה שנים, מהמערות ההטבעה הזו הייתה חשובה״

מרים: ציירתי מגיל 6 כל יום ונשבעתי להיות ציירת בגיל 60, יש לי עוד שנתיים 😊

חגית: הציור שלך הוא בכל זאת שפה פרטית. יש איזו חתימת יד שפיתחת, בעקבות ציורי ״קצב הלב״ – שנראים קצת כמו רישומי אקג עם תדר של המשכיות

מרים: המחויבות שלי הראשונה היא לזכך ולהגדיל את השפה הציורית שלי. ברגע ששפה ציורית כל כך מובהקת, יש לה את היכולת לנהל שיחה וזו שיחה שמתפתחת – מה יש לי להגיד, איך אני אומרת, איך אנשים מגיבים. השיח נהיה רחב יותר.

זה לא רק פיזי זה גם מטאפורי. אני מאמינה בציור ככוח. הציור הוא משהו הרבה מעבר לממשי. הציור הוא כוח מרפא, כוח שנותן אינפורמציות. זה לא סתם שהוא נעשה בכזאת אהבה ומאמץ. לא סתם המלאכה הזו נשמרה כל כך הרבה שנים, מהמערות ההטבעה הזו הייתה חשובה.

יש פה משהו ששומר על העברה של ידע בין אנשים. ראיתי את זה בקורונה, כשאנשים לא הסתובבו ברחובות אבל המוזיאונים (ברגע שהיה אפשר) היו מפוצצים. כמה כוח ומשמעות יש לאמנות. אני יודעת את זה גם מעדויות של מאות אנשים שחיים בבתים עם ציורים שלי – כמה כוח יש בעבודה שלי. כמה זה נותן להם

חגית: זו לא הפעם הראשונה שאת מציגה ביריד. איך את רואה את זה, כנקודת מפגש עם הקהל?

מרים: אני חושבת על צבע טרי כמו יריד בינלאומי. ה־יריד הבינלאומי הישראלי. הקהל המדומיין אצלי בראש הוא קהל חכם ורגיש ואני מתרגשת לקראת המפגש. אני מתרגשת שיש אלפי אנשים שמגיעים לצבע טרי. אני מתרגשת מזה שאנשים אוהבים אמנות

חגית: מה תציגי?

מרים: אפשר לומר שאנחנו עושות ״תערוכה קבוצתית של אמנית אחת״. אני מביאה את כל הנושאים המרכזיים של העבודה שלי בבמה אחת: ציור נשימה, ציורים על כלי הציור הביתיים שלי (מגהץ, סמרטוט, מגב – שאיתם אני מציירת) ציורי זהב (צבעי שמן עם אבק זהב) וגם נזמין אנשים להצטלם עם המסיכות המצוירות, נזמין חברים יוצרים לעשות שיחות משותפות. נשמח כמובן גם לארח אותך 😊

חגית: תערוכה פעילה😊

 נועה: הצגנו בצבע טרי לראשונה ב־2023, בדיוק הודיעו שמרים זכתה בפרס מפעל חיים וזו היתה חגיגה. עכשיו אנחנו מרגישות שזו חובתנו להשתתף. שחובה להרים ולרומם ולעשות את המקום הזה הכי יפה, הכי גבוה שאפשר

חגית: ואיפה נכנס הספר שלך?

 נועה: מרים עשתה סדרת הדפסים יפייפיה של צילומים שלנו שהיא צילמה וציירה עליהם, אחד מהם הפך לכריכה של הספר. יש חיבור טבעי בין העבודות גם מרים וגם אני עסוקות ב״חוכמת הגוף״. את הספר הוצאנו בהוצאה עצמית והוא נמכר גם באמאזון. כמו שמרים עובדת עצמאית ולא מחוייבת לגלריה אחת – אנחנו עושות עם כולם שיתופי פעולה אבל העולם השתנה. אנחנו אחריות על היצירה שלנו. גלריה לא מגדירה אמן, אלא אמן מגדיר גלריה, ואנחנו מחוללים את המקום הזה. אנשים כמוך, מגזין פורטפוליו, סיורי אמנות -מאפשרים מפגשים וגדילה של האמנות

חגית: זו הגדרה מאוד מדויקת: העולם השתנה. ואני חושבת שמזמן לא פגשתי א/נשים שאומרים את זה בלי אנחת דאגה. מהבחינה הזו אתן ממש מעודדות אותי

 נועה: באנו לעודד!

נועה רווה: ״זו אמונה שאנחנו גם עובדות בה. החלטנו באופן מודע, אחרי שהמלחמה פרצה, איזה סוג עשייה ואיזו גישה אנחנו נוקטות. ואנחנו עושות את זה וחוזרות לזה גם כשקשה. זו תפיסה קיומית שנובעת מבחירה״

מרים כבסה: ״וזה גם תפקיד של נשים בעולם״

 

חגית: אבל ברצינות – משהו קורה אצלכן שהוא נדיר באנרגיות ובאופטימיות. זה תואם מציאות או שזה אפשרי רק בזכות הבועה הפרטית שלכן?

מרים: שאלה טובה ואני מאמינה שאנחנו חוד החנית, ומאמינה שאפשרי עולם טוב יותר

 נועה: זו אמונה שאנחנו גם עובדות בה. החלטנו באופן מודע, אחרי שהמלחמה פרצה, איזה סוג עשייה ואיזו גישה אנחנו נוקטות. ואנחנו עושות את זה וחוזרות לזה גם כשקשה. זו תפיסה קיומית שנובעת מבחירה

מרים: וזה גם תפקיד של נשים בעולם. פעם נשים היו צריכות את אישור הבעל לקנות ציור, היום נשים חזקות יותר והגברים רוצים להיות רגישים יותר. זה העולם המשתנה מבחינתי. כוח נשי לדעתי יביא סדר חדש לעולם

חגית: הלוואי