50 גוונים של גובלן: מאיה פולק רוקמת צילומים

רק השנה, בניסיון הרביעי, התקבלה מאיה פולק לחממת האמנים של יריד צבע טרי, והיא לגמרי מבינה ומסכימה שעד עכשיו – לא היתה מגובשת דיה כאמנית. ״אני רואה את התהליך שעברתי. כעת יש לי גוף עבודות – מה שלא היה לפני״, היא אומרת.

פולק משלבת בין האסתטיקה של העולם הדיגיטלי העכשווי למלאכת הרקמה המסורתית, והתוצאה היא עבודות גובלן מודרניות. תהליך העבודה עם הרקמה מאפשר לה לבחון מחדש את הקשר בין הגובלן הקלאסי לקצב המהיר שבו אנו צורכים דימויים, תוך טשטוש הגבולות בין פוליטיקה לפופ, בין טרנד לקיטש, בין גבוה לנמוך.

ביריד היא תציג סדרה של 20 עבודות גובלן עם דימויים מוכרים, יומיומיים ומלאים בגליצ׳ים, שבאמצעותם היא מבקשת לעצור לרגע ולהביט בהם מחדש. בין העבודות רקמות פורטרטים עצמיים, פוליטיקאים ומנהיגים מהעולם וכאלה שמשולבות בהן דמויות מעולם האנימציה. לצידן עבודות של צילומי נוף אורבני ורקמות של דקלים. ״המטרה שלי היא להביא את הדיגיטליות לתוך הרקמה הידנית, לשלב את הדיסוננס הגדול הזה״.

התצוגה של העבודות תשתנה מידי יום. ״זו הפרקטיקה של ההצגה בחממה. כל אמן.ית מאמני החממה מקבל שטח תצוגה זהה, והאוצרות הן שאחראיות לתלייה ולהחלפת העבודות״. העבודות של פולק יועמדו למכירה במחירים של בין 2,000 ל־12,000 שקלים.

״אני בעיקר צלמת. המצלמה האנלוגית שלי כל הזמן איתי ואני מתעדת באמצעותה את מה שמתרחש סביבי. במהלך השנים התנסיתי בעבודה במגוון מדיומים, נוספים על הצילום, כמו ציור, פיסול וטכניקות מעורבות. הידע שצברתי מלווה אותי כיום ביצירת עבודות הגובלן״.

לרקמת הגובלן יש חוקים ברורים, אבל אני לא מקפידה עליהם. הדבר היחיד שאני עדיין צמודה אליו הוא בד הגובלן. מעבר לזה אני משתמשת בכל סוגי החומרים שנראים לי מתאימים במהלך הרקמה: החל בחוטי רקמה מגוונים, צמרים, חוטי פשתן ועוד

פולק גדלה בבית אמנותי – אמה היא הקרמיקאית מיקי פולק. ״מגיל אפס אני ׳אוכלת׳ חימר. תמיד עשיתי אמנות, אבל ההורים שלי לא ממש רצו שאלך לתיכון לאמנויות. הם חשבו שזה יהיה תחרותי מדי בשבילי. לא הקשבתי להם. בתיק העבודות שהגשתי לתלמה ילין היו חמישה צילומים – והתקבלתי. הלימודים עצמם לא ממש עניינו אותי, אבל לעשות אמנות המשכתי כל הזמן. אין לי תעודת בגרות, וזה לא ממש הפריע לי להמשיך ולהתפתח אמנותית״.

פרטי עוד על הפרקטיקה שלך כיום.

״הפרקטיקה שלי שואבת השראה מאסתטיקה של שגיאות דיגיטליות וגליצ׳ים, שאותם אני מתרגמת בתהליך ידני לטקסטורה מוחשית של חוטים ובדים. החיבור שנוצר בין פיקסלים לתכים מבטא את המתח שבין הפגמים בעולם הדיגיטלי לבין היופי שבחיים הממשיים. אני מוצאת עניין רב במרחבים טקסיים שבין מסורת וקיטש לתרבות פופ ונוסטלגיה.

״הרקמה העמלנית מאפשרת לי לייצר דיאלוג מנקודת מבט עדכנית, עם מסורת נשית ארוכת שנים המזוהה עם פעולה ביתית וחובבנית, שבין נחמה למטלה. דרך הבחירה בתכנים עכשוויים כמו אנשי מפתח בפוליטיקה העולמית, מרחבים עירוניים (עם פינה חמה לתחבורה ציבורית), צילומי נוף מקומיים ודיוקנאות אישיים – אני מבקשת לאתגר את עולם הדימויים הנאיבי והאידאי של הגובלן המסורתי, ולשאול שאלות על תפקידו בתרבות בת זמננו״.

הגוון הוא זה שמכריע

פולק רוקמת בסטודיו שלה שנמצא בבניין אל על ההיסטורי ברחוב בן יהודה בתל אביב. היא עושה את זה לפחות שמונה שעות ביום, ובנוסף מתחזקת משרה מלאה כמוכרת בחנות הספרים ״המגדלור״, ומשמשת כאסיסטנטית של האמנית רוני לנדה. ״אני הכי רוצה לעסוק רק באמנות ולהתפרנס רק מזה, אבל אני צריכה כנראה לעבור עוד דרך, ואני מוכנה לזה״.

אחרי שסיימה את לימודיה בתלמה ילין המשיכה פולק ללימודי אמנות בבית הספר בסיס לתרבות ואמנות שפעל בהרצליה בשנים 2015-2020. ״לצערי המקום הפסיק לפעול בשנה שבה סיימתי את הלימודים, אבל עוד הספקתי להציג פרויקט גמר. באחד הקורסים ביקשו מאיתנו לקחת מדיום אחד ולהעביר אותו למדיום שונה, הכי רחוק שאפשר. לקחתי פורטרט מצולם שלי מחזיקה קקטוס והחלטתי לפקסל אותו ולנסות לרקום אותו״.

מאיפה הגיעו הפיקסלים?

״תמיד אהבתי פיקסלים ועסקתי בהם. בצילום, ברגע שיש דימוי ומגדילים אותו, הוא ׳נהרס׳ לגמרי וככה אפשר להרגיש את החומריות שלו. הגדלתי את הצילום ברמה מטורפת וחשבתי איך אפשר להעביר פיקסלים שלא בצביעת דף משבצות. כך עלה הרעיון של הרקמה״.

ולא החזקת לפני מחט ביד?

״לא. ממש לא רקמתי לפני. הזמנתי מאלי אקספרס חוטי רקמה, והגיעו צבעים קצת אחרים מאלה שהזמנתי. התחלתי לרקום בשחור לבן ועברתי לחום ולכחול, והעבודה הזו הפכה לציור. זה שכב בסטודיו שלי שנתיים, עד שבמסגרת הלימודים היה אצלי ביקור סטודיו ואחד המרצים ממש התפעל מהטכניקה והמליץ לי לעשות עם זה משהו.

״הבנתי שאני רוקמת גובלן, ויצאתי לחקירה של הטכניקה הזו מהיסוד. לרקמת הגובלן יש חוקים ברורים, אבל אני לא מקפידה עליהם. הדבר היחיד שאני עדיין צמודה אליו הוא בד הגובלן שעליו אני רוקמת. מעבר לזה, אני משתמשת בכל סוגי החומרים שנראים לי מתאימים במהלך הרקמה: החל בחוטי רקמה מגוונים, צמרים, חוטי פשתן ועוד״.

בכל עבודה יכולים להשתלב עשרות גוונים. ״העבודה היא צילום וחוטי הרקמה הם הצבעים שמונחים בפלטה שלי. בחוטים אני לא יכולה לייצר ערבובים של צבע ולכן בכל עבודה יכולים להיות אפילו 50 גוונים שונים של צבעים.

״הבחירה באיזה חוט לרקום מגיעה מהגוון. לא חשוב לי סוג החוט, הגוון הנדרש הוא זה שמכריע. אני יכולה להסתובב ימים בכל חנויות הרקמה והצמר עד שאמצא את הגוון הנכון״.

בימים אלה עובדת פולק על העבודה הכי גדולה שרקמה עד כה. ״זו העבודה שאני הכי גאה בה, והיא תהיה בגודל של שלושה מטרים מלאים של רקמה. היא מבוססת על צילום של דיזנגוף סנטר שלצורך הרקמה חילקתי ל־40 חלקים שונים. טשטשתי את הפרסומות שמופיעות על המבנה והפכתי אותן למשטחי צבע. התחלתי לעבוד עליה בתחילת המלחמה, ואולי אני מחכה שתסתיים כדי לסיים אותה.

״בנוסף, התחלתי סדרת רקמות חדשה של עציצים. אני לוקחת את אותו צילום של עציץ או עץ ורוקמת אותו בסוג של שכפול דיגיטלי. אני מגדילה באמצעות הפיקסלים את חלקי הצילום עד שהוא מתפרק ומשתנה לגמרי. זהו אותו הדימוי בגרסאות דיגיטליות שונות, אבל בחומר שהוא רקמה.

״הסקיצות של לפני תחילת הרקמה נראות כמו דיאגרמת פיקסלים. אני יושבת מול המחשב ומול בד הרקמה במקביל, ומעבירה את הסקיצה לרקמה. אני בעצם עושה שלוש טרנספורמציות – מצלמת, מפקסלת ובסוף רוקמת״.

על צידה האחורי של העבודה, אומרת פולק ״בעיני היא לפעמים יפה יותר מהצד הקדמי. חשבתי שיכול להיות מהמם להציג עבודה מלפנים וגם מאחור״.

מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?

״אמנית במשרה מלאה. לא ברור אם אשאר ברקמה. אולי אחזור לצילום מלא. עשיתי כל כך הרבה דברים לאורך הדרך, והכל מביא אותי בסופו של דבר לצילום שנוכח בכל העבודות שלי. אני רוקמת מאז 2019 ועדיין הצילום היא הטכניקה שאני דבקה בה הכי הרבה שנים״.

---

יריד צבע טרי לאמנות ועיצוב, תל אביב
21-26.5, מרכז טכני קרמניצקי, תל־אביב-יפו
להזמנת הסיורים של פורטפוליו ביריד >>>