״חשבון סופי״: משימה בלתי אפשרית - בעיקר עבור הצופים

לאחר שלושה עשורים של יצירה, הסדרה ״משימה בלתי אפשרית״ מגיעה – לכאורה – לסופה. ואיתה (שוב, כביכול) גם הסיום של אחד האייקונים הגדולים של סרטי הפעולה בדורו: טום קרוז, המגלם את אית׳ן האנט המיתולוגי. הסרט שווק כספקטקל המרשים ביותר בסדרה – ״המשימה הכי בלתי אפשרית שיש״ – מה שמתגלה כנכון רק בחלקו, שכן המשימה של הצופה, אם יבחר לקבל אותה, היא לשרוד שלוש שעות של צפייה מייגעת, מנופחת, ולנסות לשמור על שמץ של שמחת חיים. וזו באמת משימה בלתי אפשרית.

״חשבון סופי״ ממשיך את אירועי הסרט הקודם, כשהאנט וצוותו מתמודדים עם איום חדש – מערכת בינה מלאכותית עוצמתית ובלתי ניתנת לשליטה בשם ״הישות״, שמסוגלת לפרוץ לכל מערכת בעולם. המאבק הופך למרדף גלובלי אחר מפתח קוד מסתורי, כשהסכנה הפעם לא רק פיזית, אלא גם וירטואלית, וחשוב מכך – פילוסופית: מי שולט על האמת בעידן של מידע, זיוף ומניפולציה דיגיטלית; וכמובן – בינה מלאכותית, יחסינו לאן. ״הישות״ אינה רק נבל – היא סמל מובהק לפרנויה העכשווית.

אבל לצד האויב הדיגיטלי, לא ויתרו על ההזדמנות להוסיף נבל סטריאוטיפי, אנושי – מי ששואף להשתמש בבינה למטרותיו הזדוניות (להשתלט על העולם, כמובן). בסרט החדש, שני האויבים ממשיכים לפעול, ולכן האנט וצוותו (שמשתנה ומתעצב ללא הסבר מיוחד – ומי בכלל צריך דבר זה כזה פיתוח דמויות?) נדרשים לבצע משימה אחרונה (כבר אמרתי ״כביכול״?) – להשמיד הן את הבינה המלאכותית הקטלנית, והן את הנבל השבלוני השואף לשלוט בה. כל זה במסגרת תרחיש של הפסד כפול, כשעתיד האנושות על כף המאזניים.

הזיכיון ״משימה בלתי אפשרית״ ידע עליות ומורדות. הוא נפתח בסרט אקשן מופתי, מהטובים בז׳אנר, המשיך לסרט כושל, השתפר בשלישי, השיב עטרה ליושנה ברביעי, ושמר על עקביות עד הסרט הקודם. התוצר החדש, עם זאת, כל כך גרוע, שאפשר לחשוד שבינה מלאכותית השתלטה על מערכת ההפקה במטרה אחת: להשמיד את הזיכיון ולחרבן על המורשת שלו.

זה לא קורה הרבה, אבל יש סרטים שפשוט מרגישים עוינים. לא רק מתישים או מתנשאים – אלא ממש מתריסים ומתגרים בצופה. זה המקרה ב״חשבון סופי״, שכנראה מנסה לסגור חשבון עם אוהבי קולנוע נאמנים לסדרה.

הסדרה הזו כל כך מאוהבת בסצנות האקשן המהודרות והאותנטיות של עצמה, שהיא הפסיקה לבנות אותן כדי לשרת את הסרט – אלא עושה טובה שהיא טורחת לבנות סרט כדי להצדיק את הסצנה

זה בקושי סרט. נניח בצד את העובדה שזו אותה שבלונה מאובקת, ואין בו שמץ של יצירתיות – מלבד בגזרת הפעלולים (המרשימים, באמת). אבל גם הם לא מחפים על העובדה שאין פה שום היגיון נרטיבי. מהלך העלילה מזכיר משחק מחשב מהדור הקודם: צריך לעבור שלבים רק כדי להגיע לשלבים קשים יותר. אבל כמכלול: העלילה מסובכת, מבלבלת, גדושה ולא ברור בכלל מדוע דברים מתרחשים תמיד בדרך הכי קשה שאפשר.

כדי לתרץ למה אי אפשר פשוט להגיע מנקודה A לנקודה B, מסבירים שהכול חייב להיעשות בצורה אנלוגית – כי אם זה יעשה דרך הרשת, הבינה המלאכותית תעלה עליהם. בפועל, הסדרה הזו כל כך מאוהבת בסצנות האקשן המהודרות והאותנטיות של עצמה, שהיא הפסיקה לבנות אותן כדי לשרת את הסרט – אלא עושה טובה שהיא טורחת לבנות סרט כדי להצדיק את הסצנה. אנא, פתחו כבר ערוץ יוטיוב בשם ״קרוז מנסה לא למות״, והמעריצים ירוצו בהמוניהם. אבל ככה לא כותבים סרט. אלא אם כן מדובר בזיכיון חדש – ״משימה בלתי תסריטאית״.

מקסימום מאמץ, מינימום זיקה עלילתית

יש מגוון רחב של דמויות, שהמניעים שלהן לא מוסברים, מלבד זיקה כלשהי לסרטים קודמים בסדרה (״ההוא מהסרט ההוא״ ו״הבן של ההוא״, וה״אהה נכון, זכור לי משהו כזה במעורפל״, וכן הלאה). כך לדוגמה, החזירו דמות שולית (שרק בשביל חמת הספק אני לא אומר מי היא, כי ספויילר זה לא) שהייתה שם רק בשביל אתנחתא קומית – כאילו אי פעם הייתה לה מהות, אופי, זהות או תרומה לעלילה.

השחקנים, כמו סיימון פג, וינג ריימס, פום קלמנטיף, היליי אטוול ואחרים, נהדרים ומבוזבזים בתוך סביבה מבלבלת זו. בעיקר בהתחשב בעובדה שדמויותיהן זכו לפיתוח לא רע בעבר. כך, בין משימה אפשרית אחת לאחרת, הסרט נמרח ונמרח – ללא שום הצדקה, וסצנות רבות של דיאלוגים ארוכים ואקספוזיציות מעייפות מאטות את הקצב ומפחיתות מהמתח והעניין.

כדי להסיח את הדעת מכך שמדובר באקספוזיציה אינפורמטיבית מייגעת ותחושת נוסטלגיה מזויפת, מנסים לערוך אותה בעריכה מקבילה – כאילו שחיבור משפטים שונים מחמישה מיקומים שונים וחמש דמויות נפרדות יהפוך את השפך־מידע (בלעז: אינפו־דאמפ) לקרוס־קאט שייקספירי. זה לא.

והאורך. אלוהים, האורך. אם לא הספיק הטרנד ההוליוודי השפל והמייגע של סיומים מתוחים כמו גומי וריקים מתוכן – עכשיו הקולנוע עומד בסכנה חדשה מבית משימה בלתי אפשרית: הקדמות של חצי שעה. זה ידוע שסדרות כאלה לא יודעות מתי להסתיים. נדיר שהסרט האחרון הוא הטוב ביותר בסדרה – לעיתים קרובות הוא אפילו מהגרועים שבה. אבל ״חשבון סופי״ מציב רף נמוך לא רק לעצמו, אלא גם לזיכיונות קולנועיים מתמשכים באשר הם.

הסצנות שכן עובדות הן סימולציות שמצליחות לבנות מתח – במיוחד נוכח העובדה ש״משימה בלתי אפשרית״ לא מפסיקה להתרברב בכך שטום קרוז מבצע את הפעלולים בעצמו. זה כבר לא קשור לדמות של אית׳ן האנט – אלא לניסוי מדעי בשם טום קרוז. לקפוץ ממטוס, לטפס עליו, לצלול ללא אוויר (או הכול יחד). זה מגניב מאוד לראות, אבל זה מסתכם בכמה סצנות בודדות שאין ביניהן קשר קוהרנטי, עקבי או בעל משמעות נרטיבית כלשהי. מקסימום מאמץ, מינימום זיקה עלילתית.

יש סצנה מרהיבה מתחת למים, שבה האנט (טום קרוז) פורץ לצוללת שטבעה, כדי לחלץ חפץ סודי. הצוללת מתחילה להתגלגל על צוקים תת־קרקעיים, טילים גרעיניים זזים מצד לצד, וקרוז מבצע אקרובטיקה מסחררת. סצנה נוספת מתרחשת באוויר, על מטוסים וינטג׳ — ממש עוצר נשימה. אבל שתי סצנות, מרהיבות ככל שיהיו, לא יכולות להצדיק את התוצר הסופי הכושל.

לגבי הסופיות: קשה להאמין שמישהו יוותר על הפרה החולבת הזו, וטום קרוז כבר הצהיר שלא יפרוש. לכן, יש לשער שאחת משתי אופציות תתרחש: או שקרוז ימשיך לגלם את הדמות עד שיהיה על כיסא גלגלים ומחובר לקטטר, או שיימצא לה יורש – כנהוג בזיכיונות מסוג זה.

מי זה יהיה? איך זה ימשיך? למי אכפת. השאלה שצריך לשאול היא למה בהוליווד של היום ״סוף״ היא לא מילה – אלא קללה. ולכן יש לשער שה״סופי״ שבכותרת הוא לא יותר מהצעה טנטטיבית.

---

משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי
בימוי: כריסטופר מקווורי
164 דקות; ארצות הברית, 2025
1.5 כוכבים