״לילו וסטיץ׳״ גרסת הלייב אקשן: כשרוצים - אז יכולים

עוד שנה, עוד חודש, עוד יום – ועוד גרסת לייב אקשן של דיסני לסרט אהוב שעיצב למיליוני מיליניאלז את הילדות. הפעם הקורבן התורן של בוב אייגר ולהקתו הוא ״לילו וסטיץ׳״, האנימציה הקלאסית על אודותיהם של, ובכן, לילו וסטיץ׳.

לילו היא ילדה קטנה מהוואי, יתומה מהורים, בודדה ונטולת חברים, וחיה עם אחותה הגדולה נאני. סטיץ׳ הוא ניסוי גנטי חייזרי עם שש ידיים, שנועד לשמש כנשק האולטימטיבי אבל משהו השתבש בדרך. אחרי שהוא נידון להשמדה, הוא בורח אל כדור הארץ, שם הוא פוגש את לילו. השניים מאמצים אחד את שנייה, מתיידדים והופכים ל״אוהנה״ – משפחה בשפה המקומית ומוטיב חוזר ודביק לאורך הסרט שמחבר בין הדמויות. בקיצור, סיפור דיסני קלאסי על חברות אמיצה, משפחה, סובלנות, אהבה, אחריות וכו׳.

״לילו וסטיץ׳״ גרסת 2002, שכתבו וביימו כריס סנדרס ודין דבלויס, הפך ללהיט ענק, גרף יותר מ־200 מיליון דולר בקופות העולמיות והוליד סרטי המשך וסדרת טלוויזיה. אם יש מותג מצליח ומרוויח, למה לא להפוך אותו לעוד יותר מרוויח ומצליח? לכאן נכנסת גרסת הלייב אקשן שעלתה החודש לאקרנים.

מבחינה טכנית, עלילת הלייב אקשן היא קופי פייסט של סרט האנימציה, עם שינויים קלים. זה שינוי מבורך, במיוחד לאור הסרטים הקודמים מבית דיסני, שנעשו בהם שינויים מהותיים וגדולים מדי, עם שירים שנכתבו במיוחד והאריכו את הסרט ועוד רעות חולות שרמסו את הזיכרון המתוק והנוסטלגי שקיים אצל צופים בני 40+ באונה השמאלית.

בסופו של דבר, לב העניין של ״לילו וסטיץ׳״ הוא הערך של ״אוהנה״, משפחה. ולא משנה מה, גם כשכולם רחוקים זה מזה – הם עדיין מאוד קרובים

זו החוכמה הגדולה של ״לילו וסטיץ׳״ גרסת 2025 ומה שהופך אותו לסרט חמוד לאללה, שאפוף בקסם לייב אקשני. זה קורה בגלל כמה סיבות טובות. הראשונה היא שהוא חף משירים מיותרים. כי די, לא צריך לדחוף פרצופים מזמרים בכל חמש דקות לפנים של הצופה. את זה יש לו מספיק בפרסומות הפריים טיים. אז קטעים מוזיקליים אאוט. רגש, צחוקים ודמויות בליהוק נכון – אין.

החלונות הגבוהים בדיסני לא שברו את הכלים וחיפשו בכל קצוות תבל שחקנים לבנים לדמויות כהות עור ולהפך. הם עשו את הלא ייאמן ובהחלטה פורצת דרך של ממש, הם אשכרה ליהקו בול פגיעה. מאיה קילוהה מגלמת את לילו באופן חינני וחמוד לאללה. היא לא ילדת הפלא שהייתה חסרה בנוף ההוליוודי אבל בעיקרון – אחלה לילו. את נאני, אחותה הגדולה וההיסטרית של לילו, מגלמת סידני אגודונג האנונימית יחסית. גם היא עושה עבודה טובה ומערכת היחסים בינה לבין קילוהה אמינה, אותנטית ו־וואלה – מרגשת.

מילה טובה מגיעה גם לאמני ה־CGI שלא חיפפו בשום צורה ויצרו גרסאות ממוחשבות שעושות חסד וכבוד ראוי לדמויות המקוריות. זאק גאליפנאקיס ובילי מגנוסן מדבבים בהתאמה את ג׳ומבה ג׳וקיבה ופליקלי, שני חייזרים שיוצאים למסע להחזרת סטיץ׳ הביתה. צמד חמד שכזה, משעשע, שמשמש כאתנחתא קומית פושרת, אבל חביבה. סטיץ׳, שאותו מדבב כריס סנדרס בכבודו ובעצמו, עשוי פגז, מהודק ומהוקצע. באמת, מישהו בסטודיו של דיסני החליט לשים לב לפרטים הקטנים והחשובים. יפה.

גם קורטני בי. ואנס מגיח לכאן בתור באבלס, הסוכן החשאי לשעבר שהפך, משום מה, לעובד סוציאלי ואחראי על התיק המשפחתי של לילו ונאני. הוא בסדר ולא יותר מזה. הבמה שמורה לטריו קילוהה־אגודונג־סטיץ׳, שעושים את עבודתם נאמנה, עם קבלות.

מבחינה עלילתית־סיפורית, נעשו כמה שינויים מינוריים ביחס למקור, שהופכים את הסרט הזה לסיפור של נאני בעצם. בתחילת הסרט היא מוגשת לצופים כחסרת יכולות, מבוגרת ״אחראית״ אבל אימפוטנטית וחסרת אחריות שמזניחה את אחותה הקטנה.

בפרשנות מסויימת, או מוחלטת, אפשר לומר שנאני היא־היא הגיבורה של הסרט. היא עוברת את תהליך ההתפתחות המשמעותי ביותר, ואחריה סטיץ׳. זו בחירה יפה ומפתיעה של היוצרים. ובסופו של דבר, לב העניין של ״לילו וסטיץ׳״ הוא הערך של ״אוהנה״, משפחה. ולא משנה מה, גם כשכולם רחוקים זה מזה – הם עדיין מאוד קרובים.

מצד שני, אם ״לילו וסטיץ׳״ הנוכחי דומה ב־90% בערך למקור, השאלה הגדולה היא מי צריך אותו בכלל? יש מצב שיש לזה תשובה, אבל עד כתיבת שורות אלו היא לא נמצאה. לכאן גם נכנסת הציניות והסרקזם: דיסני מחפשת להרוויח כסף. כלומר, תמיד, אבל עצם הפקת סרטי הלייב אקשן הללו רק מוכיחה את תאוות הבצע של הדירקטוריון הגדול ביותר בתרבות הפופ העולמית. מנגד, אם הגרסאות הבאות יזכירו את החן של ״לילו וסטיץ׳״, אפשר יהיה להתייחס אליהן בסלחנות מסוימת. ימים יגידו.

טוב, חמוד, חביב, חינני מאוד ובגדול די מהנה – אבל בוודאי שלא מושלם או הכרחי להמשך החיים על פני האדמה. וזה בסדר. ״לילו וסטיץ׳״ הוא סרט ראוי (סוף כל פאקינג סוף) שעושה חסד למקור, מכבד אותו ובאורח פלא לא משתין עליו בקשת. אתם רואים, דיסני? אם רק רוצים, זה אפשרי. שכוייח!

---

לילו וסטיץ׳
בימוי: דין פליישר קאמפ
107 דקות; ארצות הברית, 2025
3.5 כוכבים